לגמרי. ו"ילדה עם שיער מוזר", בדיעבד, אפילו עוד יותר

עכשיו שקראתי אני מאוד מזדהה עם האבחנה שלך שכל הספר הוא בבחינת קיפול אוזן לקריאה חוזרת.

דנה, זו לא תגובה על ביקורת - זו התזה בשלמותה! (או לכל הפחות ראוייה להיות ביקורת מבריקה בפני עצמה על הספר). האמת, החלק של להיות נותן השירות קצת נעלם מעיניי, למרות שלעתים קרובות אני מוצא את עצמי חושב על המישהו הזה שבא לנקות, מי הוא ואיך החיים שלו, באמת. אני נותן שירות רק בעבודת הצווארון הלבן הסטרילית שלי, וכאן זה באמת שונה. אני לא צריך לנקות את החרא של הלקוחות, אולי רק לשנות את הצבע של הפיקסלים החומים, so to speak.

כן, לפעמים את די לוחצת בתפקיד המשרתת, למרות שבעיניי זה בא ממקום אחר, חינוך אני מניח. גם כשאת מגיעה אלינו לביקור אנחנו מוצאים אותך עושה כלים בשתיים בלילה, ולמרות שזה נעים אני חושב שכדאי לך לנטרל מעט את הפרסונה הזאת וקצת לשבת להינות. מגיע לך. תחזירי לי את הספר!! ואני אעביר לך את "ילדה עם שיער מוזר".

תזמון מעניין שכזה גם אני קראתי את העמודים שוב ושוב, מתענגת על משפטים יפים שאפילו התרגום לעברית לא גרע מהם. בתור אשת העולם השלישי שרודפת אחרי כל פירור ומנקה להחריד כולל יישור הכפל במיטה בזווית של 45 מעלות (מצחיק שברגע הטירוף שלו לקראת הסוף בו הוא מתאר את כל התלונות הקטנות והקטנוניות שהצטברו לו כי הוא שם לב, אבל לי באמת היו אורחים שהתלוננו על הרבה מהדברים האלו, שבהתחלה נראה לי פסיכי לגמרי לחפש טביעות אצבעות כל היום ולמרק את כל הידיות והמראות והאסלות לפחות 3 פעמים ביום ולהכנס לשירותים לטשטש עקבות אחרי כל פעם שאחד האורחים יורד לחדר השינה שלו. שנה שעברה זה היה לי קצת אבסורדי כי הייתי דיילת ראשית ואף לימדתי כמה נשים חדשות בתעשייה את חשיבות הנראות המאושרת של החיוך המקצועי והנקיון המתמיד של מה שכבר נראה מצוחצח. כמובן שבעבודה לובשת פרסונה פרפקציוניסטית אבל עם החברים מחוץ לתעשייה מתגלגלת מצחוק כשאני מתארת את הדמות שלבשתי. כמה חברות עבדו בקרוזים לפני שעברו ליאכטות ואכן תארו מציאות מזעזעת של עבדות ושעבוד תוך ציפייה כואבת לטיפים. הם דווקא לא חיכו שהאורחים יעזבו, כי זהו יום העבודה הכי קשה בשבוע בו הן צריכות להבריק את כל החדרים תוך שעות ספורות, מיותר לציין שהן עבדו 7 ימים בשבוע, 14 שעות ביום, והחופשות מהן והלאה, כי למי יש כוח להסתובב באיים כשאתה עובד כל כך קשה. יש אינספור סיפוריי וניסויי אסלות הואקום שכוללים מחזה מבדר של מכונאי שמתפוצץ עליו צינור מלא בחרא, או שתי בנות עשירים שחשבו שיהיה מצחיק להשתין על הבגד ים של אחיהן הקטן ולהוריד אותו באסלה (ומי לדעתך היתה צריכה לשלוף אותו החוצה ולדווח להורים, כמעט התפוצצתי מצחוק במאמץ לעשות פרצוף רציני ומדווח). כמעט תמיד הייתי החומנית היחידה; הפרסונה של הצוות כמו גם המידות שלהם מתוכננת בפרוטרוט, יש למשל יכטות שמעסיקות רק בלונדיניות, בגובה ומידה מסוימת כולל גודל החזה, וכבר אמרו לי יותר מפעם אחת שאני מתאימה אבל אין מדים במידה שלי (14 זה באמת דאבה לעומת הרזון הבלונדיני המוכתב 8-10).
קראתי את הספר בזמן חופשה משפחתית כיפית לכאורה שבאמת שאיני רוצה לחזור עליה יותר לעולם. יום אחרי הגשת התזה כל הג'מעה הגיעה לחגוג בלונדון בשלוש טיסות שונות בשבילי לתאם ולהסביר לכל אחד בנפרד איך להגיע. ואני עוד לא הספקתי לנשום לרווחה וכבר מתחבטת עם קונפליקט בין אני המשרתת שדואגת לכל פרט ופרט בחוויה-שתהיה-מדהימה-כי-אני-אמרתי, אליו כל כך הורגלתי ועשיתי אותו משך שנים בטבעיות, לבין תפקיד ה-אפילו-שאני-מארחת-8-בלגניסטים-בבית-שלי-ונמצאת-בבית-שלי-אני בפאקינג-חופשה-וצריכה-להנות! למרות שאף אחד לא נותן לי לנוח ורשימת האחריות, המטלות והציפיות היא מפה ועד השמיים כי אני האחראית גם כשאני אומרת שאני לא רוצה. אני בכלל מתחבטת בשנים האחרונות אם פעם משרתת תמיד משרתת, כל כך חונכתי לתפקיד הזה של לעשות ולעזור כחלק מהמיקום החברתי שלי, אפילו שבתור פמיניסטית ביקורתית אני ממש יוצאת כנגד, זה חלק כל כך גדול ממי שאני, ובאמת שאני אוהבת לשטוף כלים ולעזור לכולם, אבל לפעמים ה'יעוד' הזה חזק מרצונות אחרים של להיות מי שאני כשאני לא 'בתפקיד'.
התזה בה התבחבשתי בחצי שנה האחרונה היא על יחסי הכוח המוזרים בין נותני ומקבלי שירות באקדמיה ועל החיוך המקצועי ותרבות ה'אושר' כממיתים ביקורת או שיח, כי כולם משחקים לפי המחזה של שילמנו ונשחק לפי המשחק שמכתיבים (ולא שילמנו-אז-מגיע-לנו, כמו שאני רוצה לחשוב שקורה יותר בישראל), כי אפילו שאין לאף אחד בכיתה שלי מושג מה אנחנו לומדים בדיוק, והלימודים כל כך מופשטים, המרצים אמרו שזה יוביל אותנו למקום הנכון ויתן לנו כלים, אז אם הם מציגים פתיחת עסק כפנטזיה זוהרת מבטיחה ומאפשרת (ומטשטשים את העובדה ש90% מסטרטאפים נכשלים), ועל הדרך מתעלמים מאסייאתים וזרים או מקדמים רק את הגברים הלבנים למרות שהם 7 בכיתה של 50 נשים, אז זה לא קשור לגזענות ולסדרי עולם. לא הפסקתי לדמיין לאורך הספר את התגובה של העורך של הרפרס כמו גם את כל התגובות שהספר גרר בדרגים הגבוהים ואם מישהו ניסה להשתיק את זה. כשאני ביקשתי לכתוב על חווית הלימודים שלי, המרצים חשבו כמה נפלא ועודדו אותי לכתוב בשבח המחלקה. כמובן שברגע שהוזכרו מילים על אי שיוויון הפכתי להוזה, מלאה בכוונות רעות ללא כל סיבה, פתאום אותו התיאור ששבוע לפני היה משמעותי ומעניין הפך לתפל ולא תקין לדרישות האקדמיה. ההתעקשות המטופשת שלי שזה נושא חשוב שלא קיים בספרות על לימודי יזמות שנכתבה והוזמנה על ידי מרצים ליזמות שמשבחים את הבאר ממנה שותים בסגנון המסה של קונרוי, היתה קצת חצופה, אבל הרגשתי שאני לא במקום של המשרתת כרגע אז לא ממש רוצה לכתוב מסות מפרגנות, ודוקא כן מתחשק לי לתאר את המציאות כפי שאני רואה אותה.
תודה על ההמלצה שבאה בעתוי מאד נכון לי, אשמח אם תשלח לי את הספר הבא במשלוח הבא ללונדון :)

שלום אלון הביקורת- כרגיל מצויינת!

סטטיסטית, זה בהחלט אפשרי, טופי

נפלא! ואותי לא יצליחו לפתות לצאת לנופשון אלא באיום בנשק חם

מסתבר שלא קיבלנו אישור למלון בכרתים שהיה מלא עד אפס מקום. עכשיו אני בכלל מרגיש אידיוט, והדיסוננס הקוגנטיבי שלי הופך לי את המוח. אני עדיין שונא נופשונים, אבל מכיר בכך שאני מת לנסוע, במיוחד עכשיו כשכבר התרגלתי לרעיון, ועכשיו להישאר בבית באוגוסט נשמע לי כמו סיוט. דאם איט!

מזדהה לגמרי עם העגלה בבריכה שמעמיסה חצי בית עליה... :-)

מאחלת בהצלחה,..המון:) עשינו זאת פעם אחת בספרד,הבנות היו מאיההוד,עדיהוד,שירההוד ...הם שיחקו במחנה של רובינהודים עם מקלות ודגלים ומשחקים לרוב..כל כך נהנו שהיינו מופתעים איך פתאום היה לנו כל היום לעצמנו..אלון צריך את המקום הנכון בזמן הנכון..לא נראה לי שקראתי משהו של פוסטר,אהבתי את הרעיון של הספר ואת הביקורת.

אף פעם לא הבנתי מה שונה נופשון מבריכת שחייה השכונתית. מבחינת הילדים, לבטח אין הבדל. מבחינת ההורים כאב ראש ובאלגן ואין אפשרות לברוח הביתה.
בעיניי, אם לצאת לטיול, אז שיהיה לו ערך מוסף. מעדיפה ניתוח אפנדיציט על פני קלאב מאד באנטליה...

יעל, את יכולה להרחיב? :-)

מה רע בחופשה בכרתים? או ברודוס? או באיים הקריביים? אין שום רע. רק שאי אפשר לכבות את הזמזום המציק של התודעה שכופה עליך לחשוב, למשל, על הריח שמדיף קרם שיזוף כשהוא מרוח על 9500 קילו של בשר חם, או לשים לב למנעדים השונים שיש ל"חיוכים מקצועיים" (בשונה מחיוכים אותנטיים) ועל ההבדלים שישנם בין חוויות אמיתיות לבין חוויות שנכפות עליך בצורה המונית.

ובאשר לי, הלוואי שיכולתי לסנג'ר מישהו על משהו. לא, הילדים שלי גם צעירים מדי ואני כנוע מדי ורדוף רגשות אחריות היסטורית מדי על מנת להרפות באמת.

בחלומי, הייתי נוסע לשבועיים שלושה, בחצי בדיוק מאותו תקציב שכרגע הפרשתי, להתארח בבית הארחה קטן בכפר דייגים קטן-עוד-יותר, שאין בו אדם שמבין מילה באנגלית והייתי צריך להתמקח בתנועות ידיים על מחיר היוגורט, ושהילדים היו מתעוררים לצלילי חליבה של גדיים ותרנגולות מקרקרות (ולא למוסיקת דיסקו-הכול-כלול) ומבלים את היום יחפים על חוף הים הבתולי, רחוק מכל מקום ומכל תייר אחר.
אבל זה, לצערי... לא יקרה.

אלון יקירי, מה רע בסופ"ש במלון ועוד בכרתים? בילוי נעים וכיפי. תסנג'ר את הגדולים עם הקטנים יותר ;)

תובנות, תובנות, תובנות...

ככה בדיוק הרגשתי. בן אדם דוחף לפסקה אחת עשר מטאפורות שאם הייתי מוציאה אחת מהן תחת ידי הייתי מחייכת באושר על זרי הדפנה כל היום. אולי זו אחת מהסיבות לחייו הקצרים מדי.
ואצטט שוב את מה שכבר ציטטתי מתוך "ילדה עם שיער מוזר"-
"החוויה הפרטית שלי לא גילתה שנסיעה ברחבי הארץ מרחיבה את האופקים או מרגיעה, או שלשינויים רדיקליים של מיקום והקשר יש השפעה מיטיבה, אלא דווקא שתיירות פנים היא חוויה מצמצמת מיסודה, ומשפילה באופן הקשה ביותר – היא עוינת את הפנטזיה שלי להיות אינדיבידואל אמתי, לחיות איכשהו מחוץ ומעל לכול..."

רק בורגני יכול לבעוט בחיים הבורגניים... חופשה נעימה!

התכוונתי כמובן לאמת שלו .כי הוא כל כך יוצא דופן ואיני אומרת זאת לטוב או לרע . אפשר לבעוט בחיים הבורגניים גם כשאתה זקן ואפשר להפיק מהם תועלת והנאה .

אין "צדק" או לא. זה איך שאת בוחרת לראות את העולם. אין כאן אמת אובייקטיבית.

אחרי שאחזור מהקרוז נראה אם הוא צדק .

הרבה פעמים הספר הזה היה בידי ומשום מה תמיד החזרתי אותו למדף. כיוון שאני קורא עכשיו סיפור מסע אחר אשאיר את התענוג לימי חורף סגריר.