ביקורת ספרותית על מתחת לכיפה השקופה מאת סטיבן קינג
ספר בסדר

---

****


כבר כתבתי פעם, בעוד ביקורת על ספר אפוקליפטי אחר, על כך שאשתי מלגלגת עליי כשאני מתעקש שיהיה בבית ארון קטן, ובו כמה עשרות קופסאות שימורים, ופנס עם סוללות, וגפרורים, ונרות, ושתי שישיות של מים מינרליים. שאם פתאום תהייה רעידת אדמה, או מלחמה קטנה, או אסון בינוני, שאי אפשר יהיה לצאת החוצה ונישאר בבית, קטנים ונזנחים ללא חשמל ומים זורמים, ללא תקשורת, שנוכל לחיות, לא יודע, אולי שבוע או שבועיים. וכמובן שאני לחלוטין מתייסר על כך שאין לנו גנרטור קטן, ועל כך שאני אפילו לא חושב ברצינות על לקנות אחד אפילו שהוא באמת יציל את חיינו כי זה-לא-יקרה-זה-לא-יקרה-זה-לא-יקרה. זה לא יכול לקרות.
אני תוהה כמה כוח יהיה לי להילחם עד מוות עם השכנים החביבים שלי על גישה לארגזי האספקה שיצניחו אז מעל מודיעין. מתי ובאיזה אופן בדיוק תיפרצנה חומות הסולידריות הדקיקות שאנו מדמיינים שיש סביבנו, כשנצטרך לשבור את חלונותיו של המינימרקט השכונתי כדי לבזוז ממנו מה שנשאר כדי שנוכל פשוט לחיות עוד קצת. כמה זמן ייקח לילדים להפסיק להתלונן שאין להם צ'יריוז בבוקר ולהתחיל לחפש שאריות אוכל בשכונה מוכת הקרינה שבחוץ, ומה בדיוק יהיה הטריגר שייאלץ את כולנו להבין שנגמר. נגמר ממש. אין יותר אפליקציות לאייפון, אין המירוץ למיליון וכוכב נולד (ו"סימניה"). אין מזגנים, אין נסיעות לקלאבים של "הכול כלול" ברודוס, אין פרסומות עם גיל קומר ואני מפחד לומר, אבל אין יותר לישון בשקט בלילה. אין. נגמר. הדבר הזה שקראנו לו "ציוויליזציה", על כל משמעויותיו, מת. נותר רק דבר אחד - לשרוד.
צ'סטר מיל היא עיירה קטנה במיין. יום אחד (בהיר, כמובן) נוחתת לפתע כיפה שקופה מעל העיירה, חוצה אנשים ובעלי חיים, סלעים ועצים, ומנתקת את העיירה מהעולם, כמו כוס יין שמונחת מעל קן נמלים מתרוצצות. שום דבר לא מצליח לחדור את הכיפה, שהיא סוג של שדה כוח לא מוסבר, ובמקביל לתחושה הקלאוסטרופובית המבחילה שנוצרת בעיירה עקב הבידוד הכפוי, מתחילה שרשרת אירועים שמפגישה אנשים פשוטים עם פוליטיקאים שיכורי כוח, מבליטה תכונות כמו אכזריות מפלצתית לעומת אלטרואיזם ורוחב לב, ואת היכולת להאמין שיהיה בסדר מול ייאוש תהומי שמאותת ששום דבר, לעולם, לא יחזור.
הספר עצמו בינוני למדי. הוא ארוך מדי, כמעט אלף עמודים לא הכרחיים, ולמרות שסטיבן קינג יודע לספר סיפור, הרעיון הבסיסי המעניין של הספר עבר מוטציה חייזרית והפך לסאגה מתמשכת ועתירת דמויות (אולי שלושים או ארבעים!), שחוץ מהמחשבות הבסיסיות שהיא מעוררת, לא מצליחה להגיד משהו אמיתי על בני אדם או להגיע למקומות חזקים ומרגשים, וזה חבל מאוד. היתה לי הרגשה שהכול כאן שטוח מדי, הרעים מאוד רעים ללא כל טיפה של טוב, הטפשים הם כמעט רק טפשים ולא שום דבר אחר, והטובים הם חביבים ואמיצים ואוהבים כלבי גולדן רטריבר. החלוקה הנורא ברורה הזאת התחברה לכתיבה פשטנית וטכנית, בלי יכולת להתחבר רגשית לשום דמות, כך שההנאה שלי מהספר נפגמה משמעותית.

ובכל זאת חשבתי, מה היה קורה אילו כיפה דומה היתה נוחתת מעל מודיעין. עם אילו פוליטיקאים רעים היינו צריכים להתמודד, ומי היה מחליט עבורנו, ומה. ועכשיו אני מסתכל סביבי רק כאן בחדר, ותוהה איך אפשר להסתדר בלי השפע הזה. מספיקה רק הפסקת חשמל ארוכה, נגיד כזו של שבועיים, כדי שנבין שאנחנו עדיין אותם בני אדם שהיו פה לפני חמש מאות ואלף שנה, ורק כיסינו את עצמנו כל הזמן הזה בשמיכה השקופה של הקידמה, כדי שנוכל לספר לעצמנו סיפורים.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על מתחת לכיפה השקופה