הרומן שלי עם סטיבן קינג החל בכיתה ו או ז כאשר גיליתי בספריה את "יורקת אש" ו" הניצוץ".
אבל הפכתי למעריץ מספר אחד בקיץ של כיתה ט כשגיליתי את חנות הספרים באנגלית בהדר בחיפה .
זה היה הקיץ של "זה" ו"בית כברות לחיות" והסתיו של " טומינוקרס" ומיזרי ( שאיני נמנה על חסידיו)
ו “skeleton crew “.
מאז קראתי את רוב ספריו וחיכיתי בציפייה לכל ספר חדש שייצא.
המשבר מבחינתי התחיל במשחקים של גרלד – שמלבד סצינת כוס המים היה משעמם.
החריף עם "רוז מאדר" ומלבד "שק של עצמות" התדרדר עד לביואיק 8 המזעזע שהיה מביך ואחד הספרים היחידים שלא סיימתי בחיי.
יש קסם בספרים של סטיבן קינג והיכולת שלו ליצור פיתולי עלילה ולמלא דמויות ולהקריב אותם על מזבח הסיפור מדהימה ומשהו מזה אבד בספריו האחרונים – רובם היו פיתוח של רעיון אחד ותו לא.
אחרי ביואיק 8 – ניסיתי עוד כמה סיפורים קצרים שלו אבל הפסקתי לקרוא את קינג .
עד הכיפה.
כמעט לכל סופר אימה אמריקאי יש לפחות ספר אחד על עיירה אמריקאית ואני אוהב סוג כזה של ספרים שבו צוללים לעולם שלם של דמויות ודינמיקה (ב"זה" פשוט חייתי למשך חודש בדרי) וקינג אלוף בסיפורי עיירות – טומינוקרס,דברים שצריך, זה, בית כברות לחיות וכו- והתחשק לי שוב לצלול לתוך עולם כזה .התחשק לי ספר עב כרס לנעוץ בו שיניים – אז החלטתי לתת למלך האימה צאנס נוסף..
הכיפה אינו ספר גרוע ויש בו ניצוצות של הגאוניות של קינג – אבל הוא גם לא ספר טוב במיוחד. יתכן שזה אני ויתכן שזה קינג אבל משהו בקסם אבד.
דמות הפוליטיקאי המושחת הופיעה בכל כך הרבה ספרים – היא מאוד אמריקאית ובנאלית ובכלל היה לי קשה להזדהות עם כל הדמויות – יתכן שזה מקרה של תפסת מרובה לא תפסת אבל אני יותר מאשים את המוגו שאבד..
הספר זורם ועוביו לא מורגש – אני שמח שקראתי אותו ולמרות שתמיד אזכור לקינג חסד נעורים , אני מזמן לא מעריץ.
י















