eliadtalmor

eliadtalmor

בן 25 מרעות




» דירג 4 ספרים
» כתב 4 ביקורות
» יש ברשותו 56 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 4 שנים ו-3 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני חודש
» קיבל 21 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» מדף הספרים (4 מתוך 56)
ביקורות ספרים:

מוצגות 4 מבין 4 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

ב-17 בפברואר 2017 עתיד לצאת אל אקרני העולם הסרט הראשון בסדרת 'המגדל האפל', אשר יחשוף לקהל הרחב את סיפורו האפי והקוסמי של רולנד... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-6 חודשים


כפתיח אציין שאת שני הספרים הראשונים בסדרת האש והקרח קראתי בעברית, ולאחר מספר שאילתות שערכתי סביבי, הבנתי שכל חברי אשר מעל... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-7 חודשים


הסרט 'מועדון קרב' הוא סרט מעולה, לא פחות מסרט פולחן. אני יכול לראות אותו שוב ושוב וכנראה שלא ימאס לי. מדהים אותי שאני יכול ל... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-3 חודשים


בתור מעריץ ותיק של קינג, כאשר עברתי בחנות הספרים התורנית (אם היתה זו סטימצקי או צומת ספרים, איני זוכר) בשנת 2010 וראיתי את ספ... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-3 חודשים




מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 5 חודשים
» היתוש (סיפור שכתבתי)
לפני שנה ו-2 חודשים
» האמת ש (סיפור שכתבתי)
לפני שנה ו-3 חודשים
» התכלית (סיפור שכתבתי)
לפני שנה ו-3 חודשים
» תודה לכולם (סיפור שכתבתי)
לפני שנה ו-3 חודשים
» 4 ו-6 (סיפור שכתבתי)
טוקבקים על ביקורות ספרים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

1

הוא פשפש ברעיון ההתאבדות פעמים רבות בתקופה האחרונה, במיוחד עתה בשעת צהריים, כאשר ישב על קצהו של גג בניין בן עשרים ושבע קומות. חלונותיו היו שקופים וגדולים והדרך למטה נראיתה כאילו אין לה סוף. תעתוע אופטי היתל בעיניו כאשר הסתכל על רגליו המתנדנדות באוויר, ספק נמצאות בגובה רב, ספק נוגעות בקרקע. הוא הסתכל מטה אל הרחוב והמַרְאֶה הפיח בו פחד תהומי.

תהיות רבות חלפו בראשו, מורבידיות כולן: כמה אנשים יבחינו מחלונותיהם בגופו הנופל מטה לעבר המדרכה אם יקפוץ? האם בדרכו אל מותו יתחרט על שקפץ? כאשר יפגוש בקרקע, האם גופו ישבר לחלוטין ודם ישפריץ לכל עבר? לאילו דציבלים יגיעו צרחות העוברים והשבים כשגופו יפגוש את התחתית? מהי ההסתברות כי ינחת על מישהו ויגרום למותו? במידה ואפשרות זו תתרחש, האם אותו מישהו ירכך את נחיתתו די כדי לחרב לו את ניסיון ההתאבדות? זה יכאב? ואם כן, עד איזו רמה? כמה זמן יימשך הכאב? מרגע ריסוק גופו על ידי המדרכה או הכביש, כמה יאלץ להמתין עד שישבוק חיים? האם יתגעגעו אליו?

למקהלת קושיות זו - רועשת במיוחד - הצטרפו שני קולות מנוגדים שזימרו לו אי-שם בתוך ראשו. הראשון צעק כן, השני זעק לא.

'כן. קפוץ.' כך הציע הראשון. 'קפוץ ופתור אותנו ואותך מהעול שהינו אתה בכבודך ובעצמך. הרי כבר שנים שאינך מבין מה הפואנטה של הכל, אז מדוע אתה מתעקש להמשיך בחייך המיותרים? למה עודך יושב על אדן הגג ולא מנתר ממנו חיש מהר ומסיים עם הפארסה הקלוקלת הזו? כן, זה יכאב, אולי אף מאוד, וספק שיישאר מספיק מגופתך כדי לטמון באדמה. עם זאת אתה כבר תהיה רחוק שנות אור מהגבול החוצץ בין עולם החיים לממלכת המתים. והאמן לי חביבי, מדובר בממלכה הו כה קסומה - אינך מסוגל בכלל להתחיל להבין עד כמה. כשתחצה את הגבול באופן רשמי, תרגיש כאילו חלצת זוג נעליים קטנות מדי עבור מידות רגלייך, אותן נעלת במשך כל חייך. שְׁלֵמוּת, אם כך, גן-עדן חסר גבולות ונצחי. במָקוֹם צבעוני וחמים זה אין ייסורים, אין מזורים ואין הגדרות. הדבר היחיד שבנמצא הוא חופש אמיתי ואינסופי, מן הסוג שאין ביכולת תבונתך האנושית לדמיין את טִבְעוֹ. ואם הינך חושב על אלו שתותיר מאחור: לעזאזל איתם. היכן הם היו כשהיית צריך אותם, כשחפצת בהם, כשחשקת בהם? התשובה היא לא לצידך. ברגעיך הקשים ביותר, אף אחד לא הבין אותך או אפילו ניסה לרדת לסוף דעתך. ניסית להסביר את עצמך היטב ככל הניתן ושמו לך רגל שוב, ושוב ושוב. מעופף, לא-יוצלח, סמרטוט, עלוקה. עם ידיהם על אוזניהם וכיסוי על עיניהם, רבים כינו אותך בשמות והעדיפו להתרחק ממך עד כמה שרק אפשר. כלום לא יִצֵּא ממך, בישרו לך. אז כן - בילדותך עוד חשבת שכאשר תהא גדול, תוכל להיות בדיוק מה שאתה רוצה להיות. אך צר לי לבשר לך חָבִּיבִּי - הימים ההם תמו, ואם כולם אומרים שכלום לא יִצֵּא ממך, הם צודקים. אם כך - קפוץ. קפוץ לו יש לך אומץ. קפוץ אם יש לך עוד שכל בקודקוד. קפוץ, ומסור להנדריקס ומוריסון דרישת שלום חמה.'

'לא. הישאר.' כך הציע השני. 'הישאר, הישאר, הישאר. עם לכתך תותיר מאחוריך מכתש עצום מימדים של יגון, כאב ותדהמה. חֲשׁוֹב לא רק על עצמך אלא גם על סובביך: הקרובים, הרחוקים, החברים, המכרים. עם עוזבך תמלא את לבבות כולם באבל, ואת מוחותיהם באינסוף תהיות וחידות. כולן יישארו חסרות תשובה לעד, גם אם תשאיר מכתב המפרט מדוע בחרת לעזוב. התחלת במקרה לנסחו? מה לעזאזל תכתוב בו כסיל שכמותך? שאתה מצטער? שאתה מתחרט על כך שנולדת? שאתה יודע שאתה מכאיב לקוראיו? אל נא תשכח שאלה יהיו מילותייך האחרונות, אותן כולם ישננו בעל פה. מילים שיובילו לרגשות אשם עזים ובלתי ניתנים לשקילה לצוץ אצל כל הקורא אותן והמאזין להן, רגשות עימם יאלצו להתמודד יום יום, ללא הרף. אל תעשה זאת, אין זה הוגן כלפיהם כלל וכלל. המציאות המתקיימת דרך עיניך היא בסך הכל נקודת המבט היחידה שהינך מכיר. עם זאת, אין היא נקודת המבט היחידה במציאות - ישנן עוד רבות אחרות - וכולן ללא יוצאות מן הכלל חושבות שהמציאות מתקיימת בדיוק כפי שהן רואות אותה. גם אם נקודות מבט אלה לא מבינות אותך כעת, אל נא תשלול את העתיד, שבוודאי מסביר פנים עבורך. השעה החשוכה ביותר, היא זו שלפני עלות הזריחה. כעת חֲשׁוֹב על כל הפוטנציאל המרתק שהעתיד טומן בחובו עבורך. אהבות האמת אשר תחלוק שבחום ובעדנה יעטפו את ליבך, חברי הנפש שתכיר ואיתם תפסע בכל הרפתקה, האירועים המכוננים שיתרחשו בעולמך הפנימי והחיצוני, פיסות הפלנטה הקסומות והמגוונות עליהן ידרכו כפות רגליך, השירים היפהפיים שיקלטו אוזניך, הסרטים הפנטסטיים שיתפסו עיניך, הספרים הנפלאים שידמיינו תאי מוחך, המטעמים הנהדרים שיפענחו פקעיות לשונך, הנשימות המַרְווֹת מלאות התקווה והחיים שתכניס בעתיד לריאותייך. על כל אלו ברצונך לוותר? באמת? אל. אל. פשוט אל תעשה את זה. מקומך הטבעי הוא כאן, בעולם החיים. הישאר. אנא ממך, הישאר.'

אתה מוכרח לקפוץ.
לא, אתה מוכרח להישאר.
עזוב שטויות, קפוץ!
אלה לא שטויות, הישאר!
אל תקשיב לו, שומע?! קפוץ!
דווקא לו אסור לך להקשיב! הישאר!
קפוץ!
הישאר!

מאית שנייה טרם נפלה ההחלטה במוחו אם לנתר או לא, הטלפון הנייד החל מצלצל בכיסו.

2

השיר Stayin' Alive של הבי ג'יז. בדמות גלי קול הנעים במקצב מדליק שנלקח משנת 1977, האירוניה ריחפה מעל האיש האובדני ולעגה לו. הופעתו הפתאומית של השיר תפסה אותו בהפתעה גמורה, גורמת לליבו להחמיץ מספר פעימות לא מבוטל. הוא שלף את המכשיר מהכיס והביט במסך.

'מספר חסוי'.

'מה עכשיו? מי זה מפריע לנו להתווכח ולהמר על חייו של האיש? קפוץ או הישאר. אלה שתי האפשרויות היחידות עבורו. מי החוצפן שמעז להפר את שלוות מסע שכנועינו את האיש הממורמר?'

הוא הצמיד את הרמקול לאוזנו הימנית ושירתם של הבי ג'יז נקטעה.
"הלו..?" קולו היה רָווּי חשש.
"אנדרו - אל תקפוץ." אמר קול קריר בישירות מונוטונית.
"מה? איך אתה יוד..." תדהמה שטפה אותו והותירה אותו חסר נשימה. "מי זה?"
"זה לא משנה מי אני וזה לא משנה איך אני יודע. הדבר היחיד שמשנה הוא שלא תקפוץ."
אנדרו הציב בשנית את הטלפון מול עיניו כדי לוודא שקרא נכון את הכתוב ונענה בחיוב: 'מספר חסוי'. מי לעזאזל זה יכול להיות? האיש השיב את הרמקול לאוזנו הימנית.
"מי זה?!" הפעם צעק, קולו נבלע על ידי האוויר הצף במרומי הקומה העשרים ושבע. "אל תשחק איתי! תגיד לי מי זה!"
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב: אם אתה קופץ, זה הסוף - אתה מת. זהו - אין שום דבר אחרי. כלום! אין גן עדן, אין אושר, אין חופש, אין כלום. אתה מת ואפילה נופלת עליך לעולמי עד, לנצח, עד אינסוף. אפילה וחושך מוחלטים."
"מה... איך אתה יוד-"
"-יודע, יודע, בדיוק כמו שאתה יודע! שאלה פשוטה - אתה זוכר משהו מלפני שנולדת?"
הוא לא זכר.
"ברור שאתה לא זוכר!" המשיך הקול. "כי לא היה כלום! מן החושך באת ולחושך תחזור! אתה חושב שיהיה יותר טוב אחרי שתקפוץ?! תגיד לי, כסיל שכמותך - אתה במקרה האיש הכי מפגר בעולם?!"
"מה?! למי אתה חושב שאתה קורא-"
"-אוף אל תתחיל איתי עם הלמי אתה חושב שאתה קורא שלך, בבקשה ממך. אני לא כאן כדי להרע לך, אני כאן כדי להציל לך את החיים אז תפסיק לזיין את השכל ותעשה בדיוק מה שאני אומר לך! לא משנה כמה אתה חושב שלא מבינים אותך, לא משנה כמה אתה לא יוצלח כרגע ולא משנה שמערכת היחסים האחרונה שלך נגמרה ברע-"
"-מה, איך אתה-"
"-כל הדברים האלו לא משנים! הם באמת לא משנים, אנדרו. רגשות הם בסך הכל אינטראקציות כימיות שמתחוללות במוח. אינטראקציות כימיות, אנדרו, זה הכל. אם תעשה פה מעשה פזיז, אתה תסיים את דרכך כעבד לגופך ותו לא."
"תגיע כבר לפואנטה שלך! מה אתה רוצה ממני?! "
"אני אומר שאתה לא באמת רוצה לקפוץ. שזו בסך הכל גחמה רגעית. אומנם מובנת לחלוטין אולם לא הגיונית בעליל. כימיה שמשטה בך. אז רד מהגג אנדרו, ותעשה את זה דרך המדרגות או המעלית בבקשה."
לפני שאנדרו הספיק לעכל את הדברים שנאמרו לו, הרמקול השמיע לו צפצוף מוכר. אחד שסיבך את מחשבותיו כהוגן: שיחה ממתינה. הוא הציב את המסך מול עיניו וקלט בשנית: 'מספר חסוי'.
"אוי לא." רטן המתקשר וגרם לרמת הבלבול בראש שותפו לשיחה לנסוק השמימה.
"מי זה מתקשר אלי?!" אנדרו צעק על המתקשר הראשון בעוד השני ממתין על הקו. "זה אתה?! אה?! יא בן זונה, זה אתה?!"
התשובה החמקמקה לא איחרה להגיע.
"אל תענה לו, אתה שומע? אסור לך לענות לו. הוא יפלוט הבלים ואתה תקנה אותם כאילו חולקו בחינם, אתה מבין? לא משנה מה הוא יגיד, אל תקשיב לו!"
"זה אתה או לא אתה?!" זעק מתוסכל.
דממה.
"תענה לי!" ורידי מצחו נראו כעומדים להתפוקק.
"פשוט אל תענה לו! חד וחלק! אל תענה לו ואל תקפו-"
"-יודע מה?! תמצוץ לי ת'זין, מי שלא תהיה!" חתם בצעקה ולחץ על הכפתור הירוק שבטלפון.

3

תחילה האיש האובדני לא פצה את פיו. הוא המתין לשמוע מן הצד השני של הקו. בשניות בודדות אלה שנדמו כנצח, מערכות גופו פעלו כאחוזות טירוף על מנת לווסת את סופת הרגשות העזים: עקב זעמו לחץ דמו ריקד בגבהים שלא הכיר מעולם; בגלל התרגשותו ליבו הלם במהירות הבזק; בשל הבלבול הרב והנוף הדרמטי תוכן קיבתו התערבב בסערה; ובעקבות שילובם של כל אלו, בלוטות הזיעה שכיסו את גופו עבדו במרץ על מנת לצננו - ולמרות שעמלו במסירות רבה - הן לא עמדו בקצב. כל זאת בזמן שאנדרלמוסיה של מחשבות חוגגת בתוך ראשו. אלה התפזרו והתפצלו לכל הכיוונים בעוד הוא לא מבדיל בין ימין ושמאל, בין מעלה ומטה. בעת שבחילתו התגברה, בעל הטלפון כבר היה אבוד לחלוטין באפילת נבכי נפשו, לכוד בין אינספור לולאות מחשבתיות. לרגע אף שכח מדוע ידו מצמידה טלפון נייד לאוזנו. צג המכשיר כבר הפך דביק עקב הזיעה שכיסתה את פניו.

"אנדרווווו..?" קול עליז שלף אותו לבסוף מהתהום. "אתה עדיין שם למעלה?"
האיש האובדני החל מגמגם: "מ מ מי זה?"
"מ מ מי זה..?" לעג לו, מדגיש את מילתו האחרונה.
"מ מ מה?" מצמץ במהירות בלי משים. הוא לא שמע בחייו קול כזה שמח וצבעוני וממזרי בה בעת.
"מ מ מ מ מה?" חזר שוב על דבריו והחל מתגלגל מצחוק. דרך הרמקול שעשועו נשמע מטורף. "שאלתי אותך אם אתה עדיין שם למעלה!"
"אני..?"
"כן, מתוקי - אתה ולא אחר!"
"אני... אני... אני עדיין כאן."
"יופי אנדרו, ממש נפלא." אמר ופלט אנחת רווחה. "ומה שלומך היום?"
"הממ..." 'מי זה,' תהה, 'ומה לעזאזל קורה פה לכל הרוחות?' "יכל להיות טוב יותר... כן... יכל להיות טוב יותר."
"באמת?!" נימתו המופתעת נשמעה מזוייפת. "למה ככה?!"
"אני..." הוא החל לבכות. "אני לא יודע..."
המתקשר צקצק בלשונו.
"אתה לא יודע מה? אם לקפוץ או לא לקפוץ? אם להקשיב לי או להקשיב לו? אם אתה רוצה לחיות או רוצה למות? אם כל זה אמיתי או מזויף?"
דמעותיו של אנדרו זלגו עתה חיש מהר זו אחר זו. גרונו דָּאַב והוא לא הצליח להוציא אף מילה מפיו.
"אתה יודע, זה בסדר לא לדעת לפעמים." המשיך לדבר בקולו הכמעט ליצני. "זה בסדר לא לדעת לפעמים אבל בסופו של דבר צריך לדעת... צריך להחליט... ועכשיו, אנדרו, אתה מוכרח להחליט. ואם תשאל אותי, כאן למטה הרבה יותר כיף. אתה רק צריך לשחרר!"
אנדרו פלט אנקה מיוסרת.
"לשח..." הוא בלע רוקו, "לשחרר אתה אומר?"
"כן מתוקי, שחרר! נחמד פה. כיף פה. חופשי פה."

עם מאה מטרים שחוצצים בינו לבין הקרקע, הוא הביט מטה מסוחרר. האנשים המתהלכים על המדרכות נראו לו קטנים כמו נמלים מנקודת התצפית בה ישב, והרכבים כמקקים העומדים בפקק תנועה. הוא רצה לשחרר אך מילותיו של המתקשר הקודם עוד צלצלו באוזניו והפחד הצמיד אותו למקומו.

"אבל-"
"-אין אבל חָבִּיבִּי!" העליזות בקולו נעלמה לרגע קט ועימה הגיח השגעון. "אם אתה עוד חושב על מה שהטיפש הקודם אמר לך בטלפון, תשכח מזה. הוא לא יודע על מה הוא מדבר. אין לו שמץ."
"אבל... אבל הוא אמר שאין כלום אחרי המוות... כמו שאין כלום לפני!"
"אתה ממש פתי, אה?" גיחך קלות. "ועל האופציה שמשהו כן אירע לפני שנולדת ואתה פשוט לא זוכר אותו, חשבת?"
אנדרו היה חסר תשובה. הוא דמיין - ובצדק - את החיוך שזה עתה עלה על פניו של שותפו לשיחה.
"בן כמה אתה אנדרו?"
הוא התמהמה במתן תשובה אולם נכנע כעבור שניות בודדות: "עשרים ושבע."
"עשרים ושבע, יפה. וואו, זה כל-כך הולם, אתה לא חושב? אפשר האמת לומר שאתה אחראי לכל מה שקורה עכשיו."
"על מה אתה מדבר?" אמר ומחה דמעה או שתיים.
"עשרים ושבע שנים, עשרים ושבע קומות. הנדריקס, מוריסון, ג'ניס, קוביין... הלו? מועדון העשרים ושבע? מצלצל לך מוכר?" בנקודה זו המתקשר תפס את תשומת ליבו במלואה. "זה כאילו כל חייך הונדסו - על ידיך - להגיע לנקודה זו ממש, בה אתה יושב על קצה גג בניין ומתחבט בשאלה הנצחית: להיות או לא להיות. מדוע שתגיע לנקודה מורבידית זו אם לא תקפוץ בסוף, הממ? לשם מה השקעת את כל כולך בלהגיע הֵנָּה? אם תשאל אותי, אם תתפשר על פחות מקפיצה, הרי שוויתרת לעצמך."
'הוא יפלוט הבלים ואתה תקנה אותם כאילו חולקו בחינם.' חששותיו של המתקשר הראשון היו מוצדקים לחלוטין. אנדרו האזין לו היטב ולמעשה הפך שבוי בדבריו.
"כלומר טכנית, אתה כבר מת." המשיך המתקשר השני. "ואל תעבוד על עצמך אנדרו, עמוק בפנים אתה יודע את זה... מעולם לא היתה לך היכולת לבחור. מאז שנולדת - כל הצעדים שלקחת, כל הנשימות ששאפת, כל המילים שאמרת, כל הסרטים בהם צפית, כל המוזיקה לה האזנת, כל הפוסטרים של ג'ימי, ג'ים וג'ניס שנדדו עימך לכל דירה חדשה: כל הרעיונות האלו שאימצת לעצמך והרכיבו את אישיותך - הובילו אותך לכאן. לקצה גג הבניין הזה. ואם אתה מתקשה להאמין לי, רק הַבֵּט בעצמך - אתה הרי כאן, הלא כן?"
'אני לא מאמין... הוא צודק.... סוף סוף מישהו מבין אותי.'
"אתה צודק." הוסיף בקול שבור.
"אני יודע שאני צודק, אנדרו. אין לי סיבה לשקר לך או להטעות אותך. אני כאן כי אתה כאן כי נועדנו להיות כאן יחדיו בצומת דרכים זה. אתה הובלת את עצמך לצומת הזה ואני כאן כדי להחזיק לך את היד בזמן חצייתו."
"אני מבין למה אני כאן... אני חושב." קולו של אנדרו הוסיף להיות שבור. "אבל מי זה בכלל, אתה? מי אתה ומי אתם?"
"אני?" גיחך. "אני אתה כמו שהקודם היה אתה. חשבתי שהבנת כבר."
האיש שישב גלמוד על קצה גג התקשה להבין.
"אוי חמודי." המשיך המתקשר, נימתו נחשית. "אתה רוצה לומר לי שהמוח הזה שלך עדיין חושב שהזרוע שלך מחזיקה טלפון נייד דרכו אתה מקיים שיחה עם שני אנשים זרים שבמקרה מכירים אותך מא' ועד ת'?"
מה?
צליל השיחה הממתינה התקבל באוזנו בשנית. אנדרו הציב את המסך מול עיניו והבין כי הוא אינו אוחז בדבר מלבד אוויר. ההבנה הֻכְּתָה בו בפתאומיות ברוטאלית מאין כמוהה.

'לא הלכנו לשום מקום, אנדרו. אנחנו פה איתך כפי שתמיד היינו. אף אחד לא התקשר אליך בדקות האחרונות. בהיותך נחוש ללכת עד הסוף, השארת את הטלפון הנייד שלך במשרד, כדי שחס וחלילה לא יפריעו לך במלאכתך לגדום את חייך. באמת האמנת שמנגנוני ההגנה במוחך יאפשרו לך לקפוץ סתם כך ללא מאבק מצידם? אחרי הכל מדובר באורגניזם חי שאינסטינקט הישרדותו מוטמע בו עמוקות, והוא לא יאפשר לאוחז במושכות לבצע השמדה עצמית בכזו קלות. ולמרות כל זאת - אינטראקציות כימיות או לא - שתי האפשרויות היחידות נותרות בעיניהן. אז אחרי שהוצאנו את השלדים מן הארון, אנדרו, ובתקווה שהבנת כי אתה - בעל המושכות - יכול לקחת את השליטה בגופך בחזרה: האם תקפוץ? או שלא תקפוץ? הגיעה העת להחליט.'

4

כעבור כחמש שניות צרחות נשמעו ברחוב למראה איש מרוטש שזה עתה נחת על המדרכה.
נכתב לפני 3 חודשים
בעת שסיים לחלל בחלילו את שיר האיקארו, השאמאן גילה במהרה שהוא כבר אינו נמצא בבקתת הטקס, עליו נִצֵּחַ עד לפני שניות בודדות. אף על פי שביקר בעברו באינספור מחוזות ביזאריים מעבר לכל דימיון - דון ואגנר, האוחז בחליל שעדיין תחוב בפיו - פשפש באפשרות שהפעם הרחיק לכת.
בחדר בו ישב כעת לא הייתה דלת; נכחו בו אך ורק שולחן מתכתי, זוג כסאות בשני צידיו, ומראה גדולת מימדים שכיסתה את אחד הקירות במלואו. ואגנר ישב על אחד הכסאות ועל השני נח אדם קירח.
"ומה הדבר האחרון שאתה זוכר?" שאל הקירח במבטא אמריקאי, "אחרי שסיימת לנגן בחליל, כמובן."
הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע לבן דהוי ומעליה חליפה אפורה, בזמן שהשאמאן עטה בגד לבן ודקיק שכיסה את גופו מצווארו עד קרסוליו, ושרווליו הארוכים קופלו עד המרפקים.
"מה?" השיב בספרדית כשהניח את חלילו על השולחן. אירועים חריגים ומבלבלים כגון זה לא היו זרים לו, אולם אלו מעולם לא אירעו בזמן שהעביר טקס שאמאני. על כן שתי תהיות מרכזיות חלפו בראשו כעת: הראשונה - היכן הוא נמצא שמדברים איתו בשפת היאנקים; השנייה - האם נעלם לחלוטין מהבקתה המעורפלת בה ניגן בחליל עד לפני רגע קט, או שמא רק תודעתו הועברה לחדר אטום זה. כך או כך, ואגנר שמר על קור רוח, כמצופה משאמאן יודע כל. "הקשב לי." החליף לאנגלית עם מבטא אמאזוני מובהק, "אני מוכרח שתאמר לי היכן אנחנו וכיצד הגענו הנה."
היאנקי התפרץ בצחוק שנשמע רווי ייאוש.
"אתה לא רציני..." טען עם חיוך מבועת בפני חובש כובע הנוצות, "אתה צוחק איתי, נכון צ'יף?"
"שום צחוק. מוכרח לדעת." השיב בנחישות וברצינות, להוט לשוב לבקתת המאלוקה, שכן בלעדיו משתתפי הטקס עלולים להזיק לעצמם.
חיוכו המזויף של בעל החליפה התפוגג והוחלף בארשת פנים מבולבלת ואובדנית.
"פאק. אתה רציני, אה?"
"אין רציני ממני." טען. "היכן? כיצד? אנא ממך."
פני בעל החליפה הקרינו תסכול עמוק. הוא הפנה מבטו לעבר המראה העצומה, מביט בחיפזון בנמצא בחדר, ולאחר שנייה או שתיים שב להסתכל על השאמאן.
"טוב תראה, בוא נדבר רגע דוגרי." החל אומר, מעביר גירוד עצבני על אפו ושפמו. "אני לא אמיתי. אתה לא אמיתי. החדר הזה לא אמיתי. כלום פה לא אמיתי. זה מה שאמרת לי לפחות."
"אמרתי לך?"
"כן, אמרת לי."
"מתי?"
ייאוש האמריקאי גבר כעת.
"בחייאת, אל תגיד לי שאתה לא זוכר!" רטן תוך שהתרומם מכסאו במהירות הבזק והפיל אותו לאחור, "ממש לפני כמה דקות! לפני שהתחלת לנגן בחליל שלך?!"
השאמאן משך בכתפיו.
"אתה באמת לא זוכר?!"
"פקחתי את עיניי לראשונה לאחר שסיימתי לחלל בקואנה. את אשר התרחש בטרם זה אינני זוכר."
"בואנה אתם האינדיאנים סיפור של ממש, אה?" אמר וניגש לעבר המראה. אובד עצות, האמריקאי נראה לידה כאדם קטנטן מאין כמוהו. "בן זונה. בן של פאקינג זונה!" צעק וחבט בה, מותיר עליה צלקת בדמות סדקים. "אז מה עושים עכשיו, אה?" הוא החל מתייפח. "בבקשה תענה לי! מה עושים עכשיו?!"
ואגנר חשב היטב על הסיטואציה התמוהה לתוכה צלל בלא יודעין. מקמט גבותיו, הוא ניסה לפענחה לעומק.
"אז הינך גורס כי לפני דקות אחדות אני טענתי בפניך שאין זו המציאות?" שאל את בעל החליפה שהסתובב לעברו מיד.
"כן!" ענה בבכי.
"ואת טענה זו השמעתי כאן? בחדר זה?"
"כן!"
"ואתה?" הצביע לעברו. "מי אתה?"
"אני..? אני..." החל לומר, אולם השתנק בטרם השלים תשובתו. לבסוף הצליח לדבר: "אני... אני לא יודע מי אני! קיוויתי שאתה תעזור לי עם זה צ'יף!"
ברגע זה ואגנר החל מרכיב את הפיסות הראשונות של הפאזל. שאמאן אבוד ואדם חסר זהות, תקועים בתוך חלל תלוש מן המציאות עליו משקיפה מראה. ואגנר ראה כי הצלקת הטרייה שעיטרה אותה נעלמה כלא הייתה. המראה, קלט השאמאן. המראה היא הפתרון.
"מי או מה שוכן מעבר לזכוכית זו?" דרש לדעת.
"אני לא יודע!" ייבב בתגובה. היאנקי הפך סמרטוטי.
ואגנר קם על רגליו וניגש לעברה. בדרכו אליה העביר ליטוף על ראשו הקירח של האיש ותוך שנייה הבכי הפסיק. עיניו הפכו חלולות ומבטו ריק מתוכן.
"מתנצל אך עלי להתרכז כעת." אמר לו השאמאן ברכּוֹת כמעט נוצתית. "שב נא. זה בסדר, אל תדאג. גש לכסא ושב." האמריקאי ציית והתיישב בצמוד לשולחן.
עתה ניצב ואגנר בודד מול הקיר שהיווה מראה. הוא הביט עמוק בתוך עיניו.
כאשר היה ילד צעיר וחום עיניים, הוא נכנס לג'ונגל לבדו, חמוש במצ'טה ותו לא. סיפורים רבים מגוללים את מסעו המסתורי של ואגנר ביער האינסופי, ממנו שב כעבור מספר שנים. ילדי שִׁבְטוֹ כיום מתמידים להקשות בפניו - כיצד שרד את שהותו ארוכת הימים? לכך הוא עונה תמיד בפשטות בוטה: "הצמחים הקדושים עזרו לי לראות את הדרך בבירור, כפי שהראו אותה לאבות אבותינו." ואגנר יצא מן הג'ונגל תכול עיניים, ללא אף שריטה אחת ואפוף הילה אנרגטית לא מוסברת.
כעת, המתין לתשובה שתספק המראה בזמן שעיניו בוהות בעצמן. ואגנר ידע שדבר מה ברְאִי הרחב איננו כשורה, שייתכן בהחלט שאין מדובר באמת בראי. הוא הושיט את זרועו הימנית ונגע בו באמצעות אצבעות ידו. מיד מרקם הראי הפך ממוצק לנוזלי, והחומר - השקוף בצבעו אך המשקף במהותו - החל עוטף את אצבעותיו.
ברגע זה נפל לוואגנר האסימון והוא הבין בדיוק מה מתרחש, לכן הגיש ליישות המשקפת גם את אצבעות ידו השנייה. חיש מהר הנוזל השתלט על שתי זרועותיו בשלמותן וכעבור שניות בודדות גם התחיל לטפס את צווארו ואז עטף את פרצופו. המראה התפשטה לכל תאי גופו של השאמאן, עד שלבסוף הפך לאַסְפַּקְלַרְיָה מהלכת.
היא נעמדה מול בעל החליפה שישב במרכז החדר.
"הבט בי."
הוא הרים את מבטו הריקני ותחילה לא הבין מדוע הוא רואה את עצמו. כאשר קלט לפתע כי מולו עומדת אספקלריה אנושית ותכולת עיניים, עיני האיש התמלאו בְּעָתָה. צבע התכלת נבע מעיני היישות המשקפת כמו אדי קור המיתמרים אל התקרה.
"הבט בי."
צווחות מקפיאות דם החלו בוקעות מן האמריקאי והן נבלעו לחלוטין על ידי הקירות. כעבור שנייה, החדר האטום והחוצני הפך שומם ודומם.

כאשר מצאו עצמם שוב במאלוקה החשוכה - שאמאן תכול עיניים בעל גוף אנושי הנושא חליל, ותייר אמריקאי קירח וצווח - הצרחות המשיכו. כלל משתתפי הטקס בהו באמריקאי מוכי הלם. אלו בדיוק נשלפו ממסעותיהם התלושים במי-יודע-איפה הישר לתוך מציאות תלושה לא פחות. ואגנר ניגש אל האיש במהרה ואחז בראשו. הוא נשא מספר דברים בספרדית, שפה אותה האמריקאי לא הבין.
"הכל בסדר. אנחנו כאן." אמר ומיד שב על דבריו. "הכל בסדר. אנחנו כאן." הוא חזר עליהם עוד מספר פעמים.
איכשהו, מילות השאמאן הצליחו לחלחל במוח האמריקאי. האיש נאלם, נשכב לאחור והשתלב עם הטקס כאילו דבר לא אירע. בין רגע הדממה המופתית חזרה למלא את הבקתה. ואגנר שב למרכז המאלוקה, תחב את פיית חליל הקואנה בפיו והחל לחלל את האיקארו הבא.
נכתב לפני 3 חודשים
השעון המעורר שלף אותי מתוך החלום בפתאומיות חסרת רחמים. מנגינה אקראית - לא אנרגטית מדי וגם לא חולמנית יתר על המידה - אותה תמיד אאשים ועליה אתעצבן לעולם ועד על כך שהעזה בחוצפתה האדירה להעיר אותי, וזאת למרות שזהו בדיוק התפקיד שהגדרתי עבורה לבצע.

אלחץ על הכפתור הווירטואלי האָנוּס כשאבקש ממנה לשוב ולקרוא בעוד חמש דקות, לא פחות ולא יותר, ותוך כרבע דקה אמצא עצמי שוב בעולם החלומות המתוק והמעורפל. כאן אני מוגן מפני אותה הנעימה המנוולת. גם אם זה לדקות ספורות בלבד, עתה אסחף פנימה ובוודאי אשכח מהממזרה לחלוטין. הפעם אשן לעד.

עד שהיא תבגוד בי בשנית. ואז בשלישית ולעיתים ברביעית. איזה זין. כמה מקולל הוא הזמן שמרשה לעצמו לחלוף בלי לשאול אדם. וכיצד אינו מתבייש לשתף פעולה נגדי עם המלודיה המזורגגת הזו.

שמה: One Step Forward. היא הגיעה עם הפלאפון, יד ביד עם הגלקסיה של סמסונג. ארורים הקוריאנים האלו. כולירות מדרגה ראשונה, בוראים מנגינות שאפילו השטן לא יכל להקריץ. 'יצירות' שבכוחן להחריב את החברה האנושית בלי שזו תבחין.

עד שלבסוף אכבה אותה לצמיתות. בטעות, אירדם בחמישית. מבלי משים, אולי אשן לנצח. אפגוש את כולם שם, ביקום החמקמק ההוא. אין ביזארי ממנו. בין הרים ותחת שמיים זַכִּים, אמצא את כל מעגליי ונדוג יחדיו. נשיר כולנו שירי ערש פלאיים ונשכיב את הדגים לישון בטרם נמשה אותם מן המים הצבעוניים. כאשר ייחשפו לראשונה לעולם הגדול, הם יתעוררו. חיוכים גדולים יעלו על פניהם. הם ירעיפו עלינו מילות תודה. "כמה נחמד מצידכם להוציא אותנו לטיול באוויר הצח."

בעודם נחים בדלי הענק והשקוף שנישא עימנו, הם ינשמו עמוקות כפי שדרי עולם המים מסוגלים לעשות מחוץ לו, וישקיפו על הנוף. נצעד כולנו בעמקים בצמוד לנהרות שוצפים ושוקקים; נטפס לפסגות ההרים המשוננות אשר צופות על קרחונים כבירים ומכתשים עצומים, מתוכם יגיחו דרקונים; נניח ראשינו על הדשא הירקרק ונחטוף תנומה קלילה בבריזה המלטפת, ונחלום. נחלום. נחלום לעד על אודות מחוזות פנטסטיים בהרבה מאלו הסובבים אותנו. על מקומות כה יפהפיים ובלתי ניתנים לתיאור.

התקף לב.

קול נפץ יעיר אותנו בהפתעה גמורה. יעיר אותי. דלת חדרי תעוף לעזאזל וכמעט תכרות את ראשי. אנשים יכוונו רובים אוטומטיים לעברי מבעד למסך העשן הטרי. תחילה לא אבין מיהם מלאכי החבלה שהרהיבו עוז לחבל בחלומי המושלם בכזו עזות מצח. אולם יקיצה כזו - תוך אנדרלמוסיה מרהיבה וכאוס טוטאלי - עתידה להחזיר לעשתונות במהרה גם את ההלום שבהלומים.

מלוכסני עיניים. לובשים חולצות שחורות עליהן רשום שם מוכר מאוד, באותיות אנגלית גדולות. SAMSUNG. הם יצעקו עלי בשפתם הקוריאנית במבטא קוריאני, כשעיניהם הקוריאניות עצומות כמעט לגמרי למעשה: "Wake up! Wake up!" ואף ייתכן שישחררו צרור או שניים או מאה ותשעה עשר לעבר התקרה ויחוררו אותה עד קריסתה הדרמטית עלינו.

השעון המעורר יקרא בחמישית ואפקח את עיניי האמיתיות. One Step Forward.

איזה זין.
נכתב לפני 5 חודשים
הלילה התעוררתי בגלל יתוש. הוא זמזם בצמוד לאוזני הימנית כששלף אותי באלימות מחלומי שפיסל בכבודו ובעצמו באמצעות זמזומו. חלום הזוי על אודות יתושים. הם בכל מקום כיום, ואם תשאלו אותי, הם הגיעו מוקדם מדי השנה. והנה אני חוזר על טענותינו המאוסות כמו תקליט שבור. מדי הקפת כדור הארץ את השמש אנחנו מתלוננים על היתושים שהקדימו, כאילו זו לא אשמתנו שהפלנטה מתחממת.

פקחתי את עיניי ומיד ניתרתי על רגליי. עירנותי השתדרגה מלא קיימת לקיצונית להפליא. לא מן הנמנע שהמעופף העיר אותי בעזרת זריקת קפאין אימתנית הישר לקולטני האדנוזין הפזורים במוחי. לאחר הדלקתי את אור החדר, האישונים שלי התחילו להתפקס, נשענים על ידע שנאגר בגנום האנושי במהלך אינספור שנות הישרדות אבולוציונית של אבות אבותיי. האינסטינקטים האנושיים, רבותיי: אם בעבר תמכו בהימלטות חסרת טעם מבדרלס, או בהיתקלות אלימה בלהקת קופים יריבה עם אבנים חדות יותר, הרי שבימינו אנו - בחברות מערביות ומודרניות - אלו תומכים במקרי משבר חמורים ביותר כגון יתוש האורב לאדם בחדר סגור ונעים להפליא. עתה אף אין לנו צורך במאור הירח - כל שעלינו לעשות הוא ללחוץ על מתג המחולל קסם - ויהי אור. החלתי בוחן כל פינה ופינה בחלל הסגור בו אני נמצא, בתוכו ישנתי עד לפני חצי דקה.

"פססט" שמעתי מישהו משמיע. עם זאת לא היה אדם בחדר מלבדי. שטויות. כנראה מדובר באחד המאווררים של המחשב.
"פסססט" הקול חזר. נשמע שהגיע מנקודת המפגש של הקיר עם התקרה מעל מיטתי. הבטתי לכיוונה והבחנתי בנקודה שחורה על גבי הרקע הלבנבן. בעבר היה לבן בוהק אולם עם מרוצת השנים דהה והתקמט. ניגשתי אל נקודת המפגש בין הקיר המקומט לתקרה הדהויה תוך מחשבה שעוד רגע ודאי אתעורר. רגע, התעוררתי לפני דקה, לא?
עליתי על המיטה ושם פגשתי ביתוש. הרמתי את זרועי הימנית אט אט כדי שלא יחוש בסכנה הממשמשת ובאה, ואז, ממש לפני שמוחי שידר לזרועי להכות במעופף, הוא פצה פיו בשלישית.
"הלו!" צעק עלי. ידי נפלה לצד גופי בעקבות ההלם. גבותיי התקמטו, פי נפער, ליבי החסיר פעימה ובלוטות הזיעה שלי התחילו לעבוד במרץ.
"אתה..." התחלתי לומר בגמגום עלוב. היכן היתרונות האבולוציוניים של האדם כאשר נתקל באלמנטים פנטסטיים בחיי היום יום? "אתה מדבר!"
"אני בהחלט מדבר." הגיב לטענתי המופתעת. הבטתי ביתוש מקרוב ועיניו נראו חיות, מלאות במשמעות. הוא אפילו חייך. "או שאתה מדמיין..."
ירדתי מהמיטה ומבלי שהבחנתי בכך התיישבתי על הכסא. המעופף המריא ממקומו ונחת על מסך המחשב לידי, בעל הרקע הלבן.
"נו תחליט כבר יתוש, אתה מדבר או שאני מדמיין?!"
הוא צחקק למשמע ומראה הבלבול שלי. "מה שתרצה. מה שתרצה."
מספר שניות של דממה שררו בינינו. מבוכה גדולה. לבסוף הוא ניפץ אותה.
"תגיד, זה בסדר אם אשב לך על כף היד?"
"אבל אתה תעקוץ אותי..." אמרתי בחוסר אמונה גמור. תוך כדי חשבתי על הכותונת הלבנה שילבישו עלי כשאספר שהחלפתי מילים עם יתוש. יש בכלל משמעות לשיחה הזו?
"אתה יודע... לא כל יום אתה פוגש יתוש מדבר, נכון?"
יתוש מדבר. חיובי, הוא אכן אמר את זה. הוא מדבר. "נכון..." עניתי בעוד בחילה החלה משחקת לי במעיים.
"אז זה רק הגיוני להניח שיתוש שמדבר איתך לאו דווקא ירצה לעקוץ אותך, אתה לא חושב?"
הגיוני? הוא מדבר איתי על היגיון?
"...הגיוני?" פלטתי, "אתה מדבר איתי על היגיון?"
הוא זינק מן המסך הישר אל כף ידי. כעת דיבר אלי מקרוב, פנים אל פנים, יתוש אל גבר.
"טוב. אז ייתכן שעבורך אין זה הגיוני שיתושים מדברים," התחיל לנאום, מביט ברצינות גמורה הישר אל תוך עיניי, "או באופן בכללי, שדבר מה שאינו אנושי, מדבר... אבל מה אם אגיד לך שכל החוקים והפרמטרים במשוואה אותה אתה מכנה בתור 'המציאות' אינם חוקים ופרמטרים כלל? הממ? מה אם אומר לך שכל הדבר הזה שאתה מכנה בתור 'המציאות', הוא כלל לא מציאות, אלא דימיון? הממ?"
באותו הרגע חשתי כאילו ביכולתי למות. זהו, אין המשך מכאן. דיברתי עם יתוש והוא טען בפני שהמציאות שאני מכיר היא בכלל לא מציאות. לשם מה עלי להמשיך לחיות? בעיני רוחי הופיעה בשנית הכותונות הלבנה שילבישו עלי כשאספר שהחלפתי מילים עם יתוש. כאשר אגיד להם שזה אמר שהמציאות אינה למעשה מציאות, יתחילו לדחוף לי את התרופות שלהם ואז יתחיל כל הכיף. אך היתוש עוד לא סיים לדבר.
"לדעתך באמת ילבישו עליך כותונות לבנה ויכריחו אותך ליטול תרופות?" זרק לאוויר והתחיל לגחך.
כיצד ידע?! מיד ענה.
"אני יודע על מה חשבת כי אני חכם יותר ממך. אני מכיר את החוקים והפרמטרים האמיתיים של המציאות שלנו, והעובדה היא שאין חוקים ופרמטרים. הכל עשוי מכלום. וכאשר הכל עשוי מכלום, ביכולת כולם ללמוד כיצד ללהטט בכלום, משום שכולם הם כלום כבר ככה. אם כך, ניתן לומר שהמחשבות שלך הן הכל, מרחפות בכל נקודה נתונה בעולם. כל שהיה עלי לעשות הוא לקטוף אותן מהאוויר. שאם עקבת אחר דבריי, כולו עשוי ממחשבות, שהן בעצם כלום. אתה איתי? הממ?"
לא הייתי איתו. הייתי הרחק ממנו. עטוף, להפתעתי הרבה, במחשבות אובדניות שצצו יש מאין. כל השיחה הזו על כלום רק הגבירה את בחילתי. רגע... ממה היא עשויה, הבחילה הזו? מכלום?
"כן!" ענה על שאלתי הווירטואלית ומחא כפיים. "מכלום! סוף סוף אתה מתחיל להבין, הממ?"
"אני לא כל-כך בטוח בזה..."
"אם יש לך שאלות, עכשיו זה הזמן..."

חשבתי היטב על שאלות שאוכל להציג בפניו. רק אחת עלתה לראשי.

"אם הכל עשוי מכלום, למה אתם עוקצים אותנו? למה זה משמש בדיוק?"
ואז התקיל אותי סופית עם התשובה המבלבלת ביותר שהעניקו לי מאז ומעולם.
"כי כלום ניזון מכלום, ועל מנת שהכלום ימשיך להתרחב לכדי כלום גדול יותר, הכלום מוכרח להקריב את עצמו."
"...מה?" אמרתי, מבולבל מעט. טוב, מבולבל הרבה.
היתוש התמלא ייאוש. או כלום. אחד מן השניים או שניהם יחדיו.
"עזוב. אתה לא מוכן לזה. אתה רוצה שאעקוץ אותך ואז תוכל להגיד לכולם בבוקר שעקץ אותך יתוש במקום שדיברת עם אחד?"
"מה... למה שפשוט לא תעזוב אותי? אני אפתח לך חלון ותחזור לכלום הכלומניקי שלך."
הוא השפיל מבטו והקשיח שריריו. לפתע עקץ אותי וחיש מהר התעופף מכף ידי תוך שהוא מתגלגל מצחוק.
"אחח יא בן זונה!" רטנתי בקול רם וניסיתי לתפוס אותו, אך הוא היה מהיר ממני באלפי מונים. יתוש ארור.
"אני לא בן זונה ואני לא ארור! אני אתה! אני כלוםםםםםם!" צעק תוך שהצליח לברוח ממני בהצלחה ובערמומיות רבה.
ואז נתקע עם ראשו בזכוכית החלון הסגור. הפגיעה השמיעה צליל עמום וחלול שהצליח לשעשע אותי.
ניגשתי אליו, מחייך ומלא בעצמי.

"כלום, אה?" שאלתי אותו, כולו מרוח על החלון. דמי שגנב ממני עטף אותו. "אם אין חוקים ופרמטרים, כי... כי כלום וזה... אולי תחזיר לי את הדם שלי?"
הוא השתעל בכבדות, פולט מיצי מרה בצבע שקוף. "אין מצב גבר."
"למה ככה?"
"כי אתה ואחותך על הזין הענק שלי."
בין רגע שלף אקדח יתושי מנרתיקו היתושי ותקע לעצמו קליע יתושי במוח. קול הירייה היה רועש להחריד והעיר את בני משפחתי.
"הכל בסדר שם??!!" צעקו לי מהקומה העליונה, "מה קרה??!!"
פתחתי את דלת חדרי ותחבתי את ראשי החוצה. ניסיתי לדוג תשובה במהירות מתוך ראשי. מה לעזאזל אוכל לומר להם? שנפלתי מהמיטה על פח? שהמחשב נפל מהשולחן? שהפלצתי בקולי קולות? לבסוף עלתה בחכתי התשובה הברורה.
"כלום!" טענתי בקול רם, מייחל להבנה, "כלום לא קרה!"
לא היה מענה. עד שכן היה, לאחר שניות בודדות.
"סוף סוף אתה מתחיל להבין, הממ..?!" הגיבו בטרם טרקו את דלתם ושבו לישון.
נכתב לפני 5 חודשים
השניים שכבו על גבם, בוהים בשמי הלילה נטולי העננים, אותם האירו גרמי השמיים. אינסוף במספר. היה זה סוף חודש נובמבר, ולכן הירח עטה מסיכה כהה, מתמזג עם הרקע החשוך. הם הבחינו בגלקסיית שביל החלב ובענני מגלן, הגדול והקטן.
"בנוסף לשביל החלב, אלה שתי גלקסיות ננסיות בשם מגלן" אמר אחד מהם והצביע לעברן, "הנה הגדולה והנה הקטנה."
הרצפה עליה שכבו הייתה גג ספינת המשא עליה שטו בנהר האמזונאס לעבר איקיטוס, בירת מחוז לורטו, בירת הג'ונגלים של פרו. אל איקיטוס ניתן להגיע אך ורק דרך האוויר או המים. יבשתית היא מנותקת משאר המדינה.
"ושם" כעת הצביע לעבר מיקום אחר בשמיים הנצחיים, "הנקודה הקטנה הזו שם שבוהקת יותר מכולן, בעלת ההילה: זאת גלקסיית אנדרומדה."
צמרמורת חדה עברה בגופו של השני. שערותיו סמרו. הוא הרגיש כמו נמלה, לא כמו בן אנוש. אולם כעבור שנייה נפלה עליו ההבנה כי גם עבור נמלה עולמנו ענק מדי כדי להבינו. עתה הרגיש שוב כבן אדם. השרוע מתחת לרעיון ענק מדי כדי להבינו.
"וואו" הגיב ונדם.
השעה הייתה שלוש בלילה. שעה עבור הכוכבים להתעורר ולנצנץ. דממה אפפה אותם מכל עבר. שני הצלילים היחידים שליוו את זוג הבחורים היו רעש מנוע הספינה העמום וצלילם של מי הנהר, אשר מפנים מקום ללא הרף עבור כלי המתכת העצום שנע דרכם. הפרואנים ששטו על הספינה נרדמו כבר מזמן (ואולי אף האקוודורים, אם אכן נכחו כאלו על הספינה). המאזין החל לדבר ושבר את השקט.
"אנחנו כבר עכשיו יכולים לראות אינסוף כוכבים" אמר וגירד בזקנקנו על הסנטר, "רק המחשבה שבנקודות האלה חבויים עוד אינסוף כוכבים... מה התכלית?"
חברו פלט גיחוך לבבי ומפוחד, "ומה עם המחשבה שישנם אינסוף יקומים..? אינסוף. זה פאקינג לא מספר... עכשיו תשאל מה התכלית."
"...מה התכלית?" שאל כפי שביקש ממנו. כעשר שניות חלפו עד ששאלה זו פגשה בתשובתה החמקמקה.
"...לא יודע." הוא התגלגל הצידה לרגע קט ושלף מכיס מעיל הפליז שלו סיגריה מגולגלת קצרה למדי שמכילה עלים ירוקים בלבד, "אבל אולי אחרי זה נדע טיפה יותר. יש לך אש?"
שבוע לפני כן היתה ברשותם אספקה גדולה דיה כדי לגלגל חמש סיגריות ירוקות לחלוטין. עם זאת לא רצו לחצות איתה את הגבול מאקוודור לפרו, אז העניקו את הפרס לדרום אפריקאי וחברתו שפגשו אשר מטיילים כבר שנה וחודשיים ביבשת אמריקה המרכזית והדרומית. אלו בדיוק נכנסו אל אקוודור והחלו לטייל בה.
המאזין תר אחר מצית בכיס מכנסיו, אך ללא הועיל. הוא הגיב בשלילה לשאלת חברו.
"פאק" הוא ענה, "טוב, אז אני יורד רגע למטה להביא. קח רגע את הפייסל"
"טוב" המאזין אישר, "תיזהר מכל הפרואנים."
חברו צחק קלות, "תסמוך עלי." הוא התחיל ללכת, כאשר לפתע קרא לו המאזין.
"בן!" הוא צעק בלחישה, וזה הסתובב לעברו, שואל בשקט "מה?"
"אל תשכח לסתום את האף כשאתה עובר לידם."
"אין בעיה" בן אמר וירד לסיפון האמצעי.
קומה זו הכילה עשרות רבות של ערסלים, תלויים על הקורות המתכתיות והחלודות למדי של תקרתה. את הערסלים איכלסו פרואנים, מטף ועד קשיש, וייתכן שגם אקוודורים. מעט נחירות נשמעו, ומדי פעם גם חריקות גוף הספינה. עם זאת, השקט היה המאפיין המרכזי של המפלס. בן ניגש לאוהל שהרכיב יחד עם אסף, שהמתין כרגע על גג הספינה בעודו צופה במחזה המרהיב ביותר בו האדם יכול לחזות. באמצעות המפתחות שהוציא מכיס מכנסיו פתח את המנעול שהצמיד את רוכסני האוהל יחדיו. בפנים הדליק את פנס הטלפון ולאחר גישוש קצר מצא את אשר חיפש: מצית. הוא מיקם מחדש את המוצ'ילות אשר הזיז, יצא מן האוהל וסגר אותו שוב באמצעות המנעול. מפתחותיו חזרו לכיס מכנסיו. כעבור דקה מצא עצמו שוב, שכוב פרקדן על גג ספינת המשא. Arbella-I היה שמה.
"כולם ישנים למטה?" שאל אסף והגיש לבן את הסיגריה. בן גלגל, אז בן מדליק. כך נקבע על פי תורת העישון עתיקת היומין.
"לייק בייבי'ז" ענה לו בלעז ותחב את קצה הסיגריה לפיו. כאשר שאף מהאוויר הלח של הג'ונגל טעם את טעמה העשבי, "לחיים" הוא הוסיף, והצית אותה.
הוא שאף שאיפה עמוקה בהחלט ושמר אותה בתוך ריאותיו. כעבור מספר שנית פלט אותה במתינות אל האוויר. העשן הסתלסל לו אט אט כלפי מעלה, אל גלקסיית אנדרומדה וענני מגלן, אבל נעלם זמן רב מאוד לפני שהספיק להגיע אליהם. מעתה והלאה שמע את פכפוך המים בעוצמה גבוהה יותר, תוך שצליל המנוע נחלש מעט.
בן לקח שאיפה נוספת מהסיגריה שהתקצרה קצת, יוצר נקודה אדומה קטנטנה בחלל החשוך. כעת החל להרגיש עקצוצים לא רבים בגופו. סימן שעליו להעביר את האובייקט הלבן לחברו. וכך אכן עשה.
"זה חזק?" שאל אסף בדיוק כאשר החל לשאוף. בן הנהן ונשכב לאחור, מרוצה. רגוע. מאושר.
לשנייה אחת או שתיים, אשר חלפו בראשו כמו נצח, הרהר במחשבה אדירה. רק חודש מהטיול חלף. עשירית ממנו. חודש אחד בלבד מתוך עשרה, וכבר כעת הוא מרגיש באקסטזה. הוא מאושר יותר מכפי שהיה אי-פעם בחייו. מסתבר שכל שאדם צריך כדי להגיע להרגשה זו הם שמיים בלתי מופרעים, נטולי כל זיהום אורי. מסתבר שכל שאדם צריך כדי להגיע להרגשת האושר העילאי הזו הינו לבהות באשר הוא לא מבין ולהתפעם. להתפעם, להתפלא, להבין שהוא לא מבין ולקבל זאת. כל זה בזמן שדממה מוחלטת עוטפת אותו, מאחדת אותו עם אותה החידה שהוא, ובעצם אף-אחד אחר, לא מצליח לפתור. נהר האמזונאס היה כה רחב וכל-כך ארוך. בן ראה כמה מאות קילומטרים בודדים ממנו, בעוד שאורכו השלם מתקרב לשבעת אלפים קילומטרים. את שני צידיו של הנהר עוטפים עצים רבים לאין שיעור. הם שטו כבר מספר ימים על ארבלה-1, נעים דרך המים יומם וליל למעט עצירות לאיסוף משא. והעצים לא נגמרים. הם נמשכים ונחשפים ללא כל סוף ברור ונראה לעין. מיליארדים, עשרות מיליארדים, בעצם מאות מיליארדים: ג'ונגל עצום שגודלו בלתי נתפס למוח האנושי, ממש כפי שהיקף קבוצות הכוכבים, הגלקסיות והיקומים בלתי נתפס. בעלי החיים שמאכלסים את היערות דרים בהם בעוד אנו חיים את חיינו הכה חשובים בצידו השני של העולם. זוהי מלחמת הישרדות תמידית אם ברצונן להמשיך ולהתקיים בסביבה שופעת זו. הכל מתרחש ומתקדם מבלי שאנו שמים לב, או רוצים לשים לב. הרמוניה מוחלטת, כאן ובעוד מקומות רבים מספור סביב העולם. כאשר בן התפעם, הוא הבין שכאן היה צריך להיות תמיד איכשהו. גלמוד, מול הקוסמוס.
"בן?" לפתע קול אנושי פילח את הדממה, "תורך." טוב, לא גלמוד לחלוטין.
"לא, זה בסדר... אני מסודר" הוא ענה באיטיות, מסופק ללא צל של ספק ממצבו העכשווי, "תניח את זה בצד, ממילא האוויר עומד ואין רוח. זה לא יעוף" והסיגריה הונחה בצד, ממתינה בסבלנות לחזור לחיקם של בני האנוש.
אסף חיבר את הטלפון הנייד אשר ברשותו לזוג הרמקולים הניידים שישבו ללא כל מעש לידם. מיד לאחר מכן הדליקם. אחרי שניות ספורות החל להתנגן שיר. אל קונדור פאסה. אסף נשכב על גבו, כפי שבן עשה, והבחין בחברו רועד. הוא רצה לשאול אותו לשלומו, אך מהר מאוד הבין כי הרעד לא החל מתוך קור, אלא מתוך גל צמרמורת כביר שתקף אותו. היה זה השיר. כאשר קולו של גרפונקל החל למלא את הנהר ביופי מאין כמוהו, חדל מלרעוד. עם זאת, דמעה או שתיים החלו ניגרות על לחיו.
"רצית להגיד לי משהו מוקדם יותר" אמר אסף, עולה על עוצמת השמע של השיר "היום כשישבנו מול השקיעה. ממש לפני שהטבח קרא לכולם לארוחת ערב"
"אה כן..." ענה בן ומחה את דמעותיו באמצעות גב כף ידו הימנית. במילותיו הראשונות שפלט נשמע מעט צרוד, לכן כחכח בגרונו, "וואו, אבל זה עמוק רצח."
"בסדר גמור" אמר בגיחוך קל, "איזו תפאורה מתאימה יותר מזו כדי לדבר עמוקות?"
בן נהנה מהמשפט שאמר וחייך. הוא התחיל לדבר.
"טוב..." פתח בדבריו בעוד גרפונקל שר את מילותיו של סיימון, על כך שהיה מעדיף להיות יער ולא רחוב, "בלילה ההוא עם דון דני ראיתי משהו שהדהים אותי... לא ידעתי אם לשתף או לא, לא רציתי שתחשוב שהתפלפתי כל-כך מהר..."
עניינו של אסף בשיחה זינק עתה בעשרות מונים. הוא החל להקשיב היטב.
"...שעה וחצי לתוך הטריפ הכל התחיל להרגיש לי נורא מוזר, כאילו כל מה שקרה וקורה הוכתב ומוכתב לנו מאיפשהו"
השיר התחלף. השעונים המצלצלים של פינק פלויד החלו מצלצלים. אסף העביר מחד שתי דקות ועשרים שניות קדימה בשיר והתפנה בחזרה לשיחה. תוך כשמונה שניות דייוויד גילמור החל לשיר אודות הזמן, אשר חולף לנו חיש מהר מבין הידיים, בטרם אנו מבינים עד כמה.
"אתה מתכוון לגורל?" שאל אותו אסף בכמיהה להמשיך בדיאלוג המרתק. בן התמהמה מעט במתן תשובתו.
"...לא יודע... אולי" התחיל לענות, ואז שינה דעתו, "לא. לא ממש."
"אז מה?"
"הרגשתי... ואני עדיין מרגיש... ממש עכשיו אפילו, שמישהו מכתיב את מה שאני אומר"
המים המשיכו לפכפכך. הג'וינט המשיך לנוח לידם מבלי לפצות פה. העצים חלפו על פניהם והפרואנים (ואולי אף האקוודורים, אם אכן נכחו כאלו על הספינה) היו עמוק מאוד בתוך חלומם השני או השלישי.
"...לא נראה לי שהבנתי" אמר אסף, מבולבל מדבריו של חברו.
"דמיין אדם, שיושב לו בחדר חשוך..." החל בן לנסח עצמו בזהירות רבה ומחושבת על-פי החוויה שחווה בלילה עם דון דני, "אדם, שממקם את הדברים שאנחנו אומרים בתוך ציטוטים... הוא יוצר אותנו, הוא כותב אותנו לתוך מסמך, וככה אנחנו מתקיימים... זה העולם שלנו. זה לפחות מה שראיתי. ושמעתי. והרגשתי. זה נשמע הזוי לגמרי, אני יודע, אבל זה מה שחוויתי באותו הערב..."
חיות הבר אשר הועמסו באלימות על הספינה מוקדם יותר, בצהרי היום, נעו בחוסר נחת מוחלט בסיפון התחתון, מצטופפות ומתנשמות בכבדות. הן ניסו לישון, אך כאבן מנע זאת מהן. השור בעל הזנב השבור, סימני ההלקאה והחבלות על כל גופו גסס לאיטו. עמוק בפנים ידע שלא יצליח להגיע לאיקיטוס. עם זאת, הסיפון התחתון היה שקט כמו המרחב הפתוח בחלל החיצון.
ברקע, סולו הגיטרה של גילמור ניסר את הלילה על גבי נהר האמזונאס.
אסף לא ידע כיצד לאכול את התיאוריה שהנחית עליו חברו, "אז בעצם אנחנו דמויות בספר..."
"אני לא יודע אם להגדיר את זה ככה" קטע אותו, וכאשר ראה כוכב נופל עבר לישיבה מזרחית והמשיך לדבר "אבל מה שאני כן יודע זה כשהייתי בשיא המסע שלי באותו הלילה, הרגשתי שכל החיים שלי מורכבים מטקסט אחד ארוך ומייגע. ואיפשהו שם בחושך, איפה שהלכתי לאיבוד וחזרתי, ישב אדם. הוא כתב את חיי במסמך לבן, אולי במחשב, אולי בעזרת וורד אפילו אם זה קיים ביקום שלו, ביקום בו נכתבו חיי. ואם הוא כתב את שלי, זה אומר שגם אתה פרי יצירתו, וכל המעגלים החברתיים שסובבים אותי. ובעצם כל העולם..."
כל אוצר המילים של אסף נעלם כלא היה. כיצד ניתן להגיב לחוויה עוצמתית שכזו? גם הוא חווה ניסים ונפלאות בלילה האגדי ההוא, אך לא בצורה הזו. ואז נפל לו האסימון.
"שמע" הוא החל להתאושש מדברי חברו, "ישנם אינסוף יקומים. יקומים מקבילים, לא מקבילים, יו ניים איט. לפחות בתיאוריה הרווחת כרגע בעולם המדעי. בהתבסס עליה, אתה כנראה צודק. כנראה שיש איזשהו יקום בו אנחנו נכתבים בדיו או במרחב הוירטואלי, כי הכל הולך, הכל הגיוני... אבל.."
בן השלים אותו ללא כל מאמץ: "..אנחנו לא נדע אף-פעם."
אסף התיישב והנהן, "כן, אנחנו לא נדע אף-פעם. אלא אם כן המדע יתמזג עם העולם הקוסמי בדורנו."
"אני לא חושב שזה יקרה," בן הוסיף, "לפחות לא במשמרת שלנו... כמו שאמרת."
"אז זו התכלית בעצם" זרק אסף לאוויר,
"מה?"
"זו התכלית של היקום. לגרום לנו לא להבין."
צלילי השיר הבא החלו להיפלט מהרמקולים הניידים. פסנתר אלוהי וסינתיסייזר יפהפה. בן ואסף ידעו באיזה שיר מדובר ולכן החליטו להישאר בשקט ולהוקיר את הרגע. שניהם דמיינו בראשם את תשעת החודשים הבאים: במי יפגשו, היכן יטיילו, מה יאכלו, כמה יעשנו, האם יהיה להם קר, או שמא חם, האם יתפצלו בנקודה כלשהי או ימשיכו לטייל ביחד עד הסוף, בכמה מדרגות יצטרכו לטפס בדרכם למאצ'ו פיצ'ו, מכמה קלקולי קיבה עוד יצטרכו לסבול, עם אילו נשים יבלו במיטה. וכאשר מוחם סיים להתעסק באותן המחשבות המצמררות, הם החלו לחשוב על הרגע הנוכחי, ועל כמה שהם לא רוצים שייגמר והצטמררו פי כמה. ואז אישה בשם קלייר טורי החלה לשיר, לא בטרם שהסינתיסייזר הרים לה להנחתה. הנחתה בדמות קול נשי אלוהי ששבר את שניהם מבפנים. הם היו מלאי תודה, על הכל.
כשתי דקות וחצי חלפו עד שהשיר הגיע אל סופו ואסף ובן החליטו לרדת בחזרה לאוהל ולפרוש אל עולם החלומות המרהיב וחסר מימד הזמן. אסף הכניס את הסיגריה הירוקה לארנקו. אורכה כעת היה מעט קצר יותר מזרת אנושית. בן לקח עימו את מעיל הפליז ומיד ירד עם חברו לסיפון המגורים, עד כמה שניתן להגדירו כך.
הם שמרו על השקט בדרכם אל האוהל. הפרואנים (ואולי אף האקוודורים, אם אכן נכחו כאלו על הספינה) ישנו היטב. רעשי הרקע לא השתנו: צליל פכפוך מי הנהר הנעים את אוזניהם ורעש מנוע הספינה העמום גם עשה זאת. בן פתח את המנעול ושניהם נכנסו פנימה, מורידים חולצות ומכנסיים ונשכבים כאשר המוצ'ילות לרגליהם. השעה הייתה שלוש וחצי. עת לישון.
דקה עברה, ואז שתיים. שלוש דקות נעלמו כלא היו ומיד גם ארבע. החמישית והשישית אבדו כאילו כלל לא נבראו. ואז בדקה השביעית, מכיוון שלא הצליח להירדם, אסף פצה פיו. הוא ידע שבן עוד ער.
"אתה יודע משהו?" שאל את בן,
הוא אכן היה ער.
"מה?" שאל אותו בחזרה,
"אם אתה צודק" החל לענות, "ואנחנו באמת דמויות ביצירה של יישות כלשהי מיקום אחר ולא יותר מזה... והיקום שלנו הוא בסך הכל עוד קובץ עם סיומת דוק בגוגל דרייב המקומי של אותו מימד... אז אנחנו לפחות יכולים להתנחם בכך שזו תהיה חתיכת יצירה. לפחות בתשעת החודשים הקרובים. בוא נגלה מה מצפה לנו מעבר לפינה. בוא נמצה את היצירה הנפלאה הזו עד תומה."
נכתב לפני שנה ו-3 חודשים
אתמול החלטתי להתקשר באופן אקראי לחלוטין לאדם בעל מספר הטלפון הצמוד לשלי. כלומר אם מספר הטלפון שלי נגמר בספרה 5, אז עלי להתקשר לאדם שמספרו זהה לשלי, למעט הספרה האחרונה, שמוכרחה להיות 4 או 6. למה? כי למה לא, זה למה. התקשרתי תחילה לבעל המספר שתם בספרה 4. שלושה צלצולים התנגנו לתוך אוזני הימנית, ארבעה, שמונה ואז תשעה. לבסוף נשמעה התיבה הקולית. קול גברי אמר את המילים הבאות: "שלום, הגעתם למספר הצמוד אליכם, אנא אל תשאירו הודעה כדי שאוכל להתעלם כמו תמיד". מה? אפשר לשאול מה זה היה? איזו מן הודעה זו? התקשרתי אליו שוב במיידית. שלושה צלצולים התנגנו לתוך אוזניי, ארבעה ואז שמונה. הפעם הוא ענה.

"שמע בנאדם, תפסיקו להתקשר אלי!"

"מה, למה? מה עשיתי?"

"כל הזמן 3 ו-5 מתקשרים אלי ומטרידים אותי, ו-5 זה אתה, אז אני מבקש ממך להפסיק!"

"על מה אתה מדבר?"

"בבקשה ממך! בבקשה, בבקשה, בבקשה בכל לשון של בקשה!!"

"תקשיב רגע, אני מאוד מצטער, אבל נראה לי שיש כאן איזו אי הבנה.."

"..איזו אי הבנה?! באמת?! זה מה שאתם כל הזמן אומרים לי!"

"לא אדוני, אני באמת מצטער! אני סתם החלטתי להתקשר כדי לבדוק מה העניינים אצל השכן. לראות אולי שנינו דומים איכשהו ואוהבים את אותם דברים. זה קצת מוזר, אבל נשבע שלא התכוונתי להציק, זה סתם היה ניסוי ילדותי מפגר!"

"אל תתקשר למספר הזה יותר בחיים, הבנת? אני מבקש ממך, במטותא, בתחינה, בכל מילה אחרת שנרדפת לבבקשה, אל תתקשר לפה יותר!"

"אדוני, אני מתנצל, וזה מובן. להתראות"

הוא לא ענה לי, הוא ניתק ישר. מובן לגמרי. מעניין כמה פעמים נוכלים השתמשו במספר שלי כדי להתקשר אליו ולמרר לו את החיים. 'וואו, זה נורא' חשבתי לעצמי, מנסה להבין לליבו ולא מצליח. תהיתי אם הוא התקשר כבר למשטרה ואם הם מטפלים בזה. מקווה בשבילו, למרות שהם בטח עסוקים בלעצור אנשים על גידול עציצי נוי או על שימוש במעבר חצייה בשלוש וחצי לפנות בוקר באור אדום בצמתים עזובים בהם אין נפש חיה על הכביש. התחלתי לחזור בי מהחלטתי להתקשר לבעל המספר שנגמר בספרה 6. אם מטרידים את 4, אז אני מניח שמטרידים גם את 6. זה רק הגיוני, כך נראה לי לפחות. ואז החלטתי סופית לוותר על השיחה. באמת שאין צורך, גם נהיה מאוחר ודיברתי החודש המון בפלאפון, אז לא משנה, באמת שלא משנה. לפתע הטלפון שלי התחיל לצלצל. היה זה 6 בצד השני.

לא ידעתי אם לענות או לא, חששתי שמדובר במבצע עוקץ מתוחכם ביותר, שאין סיכוי בעולם שאבין כיצד הוא עבד גם שנים אחרי שנעקצתי ופשטתי רגל. אחרי זמן מה לחצתי על הכפתור האדום שהופיע במסך. הפלאפון כתב 'יש לך שיחה אחת שלא נענתה', והעפתי את הכתובת הזו לכל הרוחות. לא רציתי לראות אותה. פחדתי ממנה. ואז המספר התקשר בשנית. הספרה 6 בסופו קורצת לי והמוח משלים אותה לסדרה בת שלוש ספרות זהות. תמונות של אש, גופרית וקרניים מחודדות קפצו אל תוך נבכי ראשי ובחזרה החוצה תוך מאית שנייה. לענות? או לא לענות? לענות? או לא לענות?

לענות.

"...הלו?" פתחתי.

"הייוש." היה זה קול נשי. חלקלק וחושני.

"מי זה?"

"...מי אתה?" קול ארסי.

"מי א-ת?"

"לא, לא, לא" הקול פסע באיטיות מלאת ביטחון על קו הטלפון, מצקצק בלשונו בין משפט למשפט "זה לא עובד ככה. אני התקשרתי אליך, אז אני שואלת אותך: מי א-ת-ה?"

"...5"

"שלום 5, נעים להכיר. אני 6"

"...שלום 6"

"שמעתי שאתה ילד רע לאחרונה" אמר הקול. אמרה 6. "מטריד את 4 מדי יום, מוציא אותו מדעתו אט אט"

"מה?" אמרתי בתדהמה גמורה ומיד לאחר מכן אבדו כל מילותיי, "....מממה?"

"הבנתי שהתכוונת להתקשר גם אלי מיד אחרי... הלא כן?"

"אני לא יודע... אני לא יודע... אני"

"זה בסדר 5" היא אמרה "ששששש, זה בסדר. תרגע. תנשום."

כך עשיתי. או לפחות ניסיתי לעשות. אגרתי כוח רצון וכוח פיזי ולבסוף שאלתי: "...מי את?"

"אני נורא מצטערת 5" ענתה, "אבל לצערי אם אגלה לך, אתה תמות"

"מה?!"

"5, היה זה תענוג להכירך" אמרה ונשפה קלות לתוך קו הטלפון, "אולם אני מוכרחה ללכת"

"מה? מי את? הלו?! הלו!"

צליל רצוף של קו מנותק נשמע באוזני הימנית. הנחתי אותו. ולאחר מכן הנחתי את הטלפון שהיה בידי השמאלית. לא הבנתי כיצד הגיע לשם, אבל אני בטוח שיש הסבר מצוין לכך. איפה הייתי... וואי איפה הייתי... איבדתי את חוט המחשבה...

...'נראה לי שאלך לישון. יום ארוך מצפה לי מחר. המון דברים להספיק'. פרשתי לישון, אבל לא לפני שלקחתי כדור כדי להעביר את כאב הראש הנורא שאיכלס את גולגולתי. כחצי דקה לפני שנרדמתי ועברתי אל עולם החלומות, צץ במוחי רעיון מבריק, שפילח את כאב הראש הנורא: מחר, באופן אקראי לחלוטין, אתקשר לאנשים ואעבוד עליהם! כן, זה יהיה נהדר. ואז, כעשר שניות לפני שנרדמתי ועברתי אל עולם החלומות, צץ במוחי הרעיון המבריק מכולם, האחד שהצליח להעלים את כאב ראשי לחלוטין: אעשה זאת לבעלי המספרים הצמודים לזה שלי, 7 ו-9. ואז נרדמתי.
נכתב לפני שנה ו-3 חודשים
אתמול בלילה טל ואני עקבנו אחר ארנב לבן. הוא היה אמיתי, אני מבטיח לכם, לא משנה מה תחשבו או תסיקו בהמשך. היינו באוטו של נמרוד, שטס לסין - אנוכי הנהג, וטל במושב שליד, נסענו לאורך רחוב האירוסים, בדרכנו לגן לילך. דיברנו תוך כדי על נושאים ברומו של עולם, בהם האלבום של Lamb of God שעתיד לצאת בעוד מספר שבועות; המשחק המתקרב Fallout 4 וגם על מה נאכל כשניפגש בערב רביעי. אני הצעתי שנעשן ונלך לפונדק דה לוקס, טל הציע שנעשן ונזמין אוכל מקסיקני לביתו. החלטות הרות גורל ומתח עצום באוויר, ברקע, תופי המקצב של White Rabbit מאת ג'פרסון אירפליין. לפתע, להבזק שנייה, אנו שמים לב לנצנוץ בוהק במיוחד רץ לעבר הכביש ואני בולם בחוזקה.
"פאק, ראית מה זה?" שאלתי את טל באדרנלין,
"סנטה קלאוס",
חניתי צמוד למדרכה, העברתי ל-Park, הרמתי את בלם היד וקולה של גרייס סליק נדם.
"מה אתה עושה?!?" הוא שאל בתדהמה של מסטול,
"בוא נלך לראות מה זה",
"נו אבל אחי זה קלאסי סרט אימה שהקורבן הולך לבדוק את הרעש ורוצחים אותו",
"אבל זה החיים האמיתיים טל, אנחנו כותבים את התסריט תוך כדי" השבתי,
"טוב בסדר" "טוב פסדר" "פוב טסדר". טל אהב להפוך מילים ולזבל את השכל בכללי.
יצאנו מהרכב ועברנו למדרכה בצידו השני של הכביש. שם, מאחורי פח אשפה מרוט, ראינו ארנב. ארנב לבן.
"טל, זה ארנב!" צעקתי בלחישה,
"וואייי אני לא מאמין, ארנב לבן, איזה מסריט זה".
הארנב ישב כאשר גבו והפרופיל שלו מופנים אלינו, כך שנראה כאילו הביט בנו בעין אחת.
"זה כאילו הוא עבר מהמוזיקה באוטו לחיים האמיתיים" גרסתי,
"איזה הזיות",
"בוא נעקוב אחריו" אמרתי, וכעבור שניה כבר היינו בעקבותיו, טל אפילו לא היה צריך להסכים, הוא ידע עמוק בפנים שזה הדבר הנכון לעשות. אז כך עשינו.
הארנב קיפץ לאורך השביל המוביל ממקלט הסיירות ברחוב האירוסים לגן השעשועים בקיצו של רחוב סביונים ואנחנו הלכנו מאחוריו, מסכמים שהסטלה הזו תיזכר לעד בתור האחת בה עקבנו אחר ארנב לבן במחשבה שזה יוביל אותנו לאוצר קוסמי. כל פעם כאשר עצר, הסתכל עלינו והמתין שנמשיך ללכת בצעדיו, אותנו מן הסתם זה הלהיב - פסקנו שללא עוררין מדובר בארנב הלבן המדובר, שיוליך אותנו עמוק לתוך מחילתו ואל הלא נודע.
כמה דקות לאחר מכן הגענו לגשר החוצה נהר ארוך ורחב. ניסינו להיזכר מתי הטמינו מאגר מים ברעות, אך זכרוננו הכזיב אותנו. הבטנו לאחור, ומולנו ניצבה שממה, כל זכר אורבני נעלם. רעות כבר לא קיימת.
רצינו לדבר אחד עם השני, אך משום מה לא הצלחנו לפצות את פיותינו. הארנב נראה מסופק מכל העניין, ממתין לנו בתחילת הגשר, עם חצי מפניו מופנה אלינו, מחייך (או לפחות נראה כך). אני וטל הסתכלנו אחד על השני, ולאחר מכן על מאור הכוכבים.
"אליעד, זה אמיתי?" הוא שאל אותי לא באמצעות דיבור,
"אני לא יודע..." הגבתי בלי להשתמש במיתרי הקול.
האורות בשמיים החשוכים ונטולי העננים נצנצו ורקדו לשמע מנגינת המים הזורמים, ובאופק אף יכולנו להבחין בסוג של אורורה בצבעים עזים של ירוק, סגול וכחול. הכל כה יפהפה. סביבנו נשבה רוח, שלו היתה מקבלת את הניתובים הנכונים, היתה הופכת למוסיקה מצמררת. אך הצלילים המובילים לעת עתה היו הצרצרים, התנים והינשופים אשר השמיעו קול, מקרוב או מרחוק, ושכנעו אותנו - חצו את הגשר.
רגלי הארנב השמיעו קול עמום בכל פעם שפגעו בגשר העץ, וחיוך קלוש עלה על פנינו.
"הוא גם חמוד".
זמן מה מעבר לנהר (שכבר הפסיק להרעיש), הירח, שניצב גבוה מולנו, האיר את הדרך. הוא גרם לצללית הארנב להראות כמו מפלצת גדולת אוזניים, וגם חשף עשרות אם לא מאות קקטוסים רמים, בעלי שש עד שמונה צלעות, חסרי כל קוצים, אם כי היו להם זיפים.
טעם מוזר וחומצי עלה בגרוני, שאלתי את טל אם גם הוא מצליח לטעום זאת ונענתי בחיוב.
אלפים. היו אלפי קקטוסים, הם חבשו פרצופים ריקים, וניתבו את הרוח לכל הכיוונים. מוזיקת חליל מן הרוח, מדהימה וכמעט דמיונית, ריחפה לה בחלל, והרטיטה אותנו בדיוק כפי שגלי דלתא רמים היו משפיעים על מוחינו.
"טל אנחנו הולכים על חול?"
הוא התכופף ומילא חופן מן הקרקע הנעה בידו.
"ככה נראה". כמה זמן כבר אנחנו הולכים במדבר? דקות? שעות? נצח? היינו מהופנטים פסיכוזית לשמע חליל הרוח.
הארנב המשיך הלאה, ומולו הונחה גבעה משופעת, רצופת עמודים ירוקים, מצולעים וגבוהים.
הטיפוס היה לא קל בכלל והחול החלקלק היה נגדנו. היונק הלבן עם האוזניים הבולטות שלפנינו לא נראה מתקשה במיוחד בעלייה, בעוד שאנו מתנשמים, מזיעים ומנותקי כל קשר למימד הזמן.
אך לבסוף כבשנו אותה, לו היה לנו דגל היינו אף מנציחים זאת.
גלשנו על החול בדרכנו למטה. תהינו אם נצליח לעקוף את הארנב, אך בדרך פלא הוא רק התרחק מאיתנו והתיז עלינו חול ככל שמהירות גלישתנו גברה. ואז משום מקום הופיע עץ. אני ספגתי אותו. חתך שטחי הופיע לאורך כל זרועי השמאלית, וחשתי שריפה חדה.
"חחחחח אתה בסדר?" טל שאל ועזר לי לקום,
"כן כן... אבל זה כואב... אבל רק ביד".
היה זה כשקמתי על רגלי שצץ הג'ונגל. העץ בו פגעתי היה אחד מיני רבים, מיליונים ככל הנראה. לטל ולי כבר לא היו דברים מצחיקים להגיד. למעשה לא היה לנו כל דבר להגיד. היינו עמוק בתוך הפרא, אפילו הגבעה שעל מורדותיה גלשנו חדלה מלהתקיים. כיצד?
תרנו חיש מהר אחר הארנב כדי שלא נלך לאיבוד ונאבד את שפיותינו, ומצאנו אותו ישוב לידנו, אבל הפעם עם פניו לכיווננו. הסתכלנו זה על זה על זה וכעבור מספר שניות הוא החל לועס קליפתו של עץ תמיר סמוך. כוח רב לגוש הפרווה הזה, חבל מאוד לממעיט בערכו, שכן מהר מאוד יצר שסע לא קטן בעץ, ופרוותו הוכתמה בצבע אדום עז. הוא ניגש אלי, עם פיסת קליפה מדממת בפיו, והניח אותה לרגלי.
הסתכלתי אל טל והוא אלי, והרמתי את הפריט. לא הבנתי מה רצונו של היצור, נסתרות דרכיו. הוא רוצה שאוכל את הקליפה? שאריח? שאמשש?
הדבר הבא שעשה הוא להתפלש בשלולית הנוזל האדמדם הצמודה לעץ, מורח את צבע הארגמן על כל גופו. כעת ישב לפנינו ארנב אדום ורטוב.
"הוא גם חמוד".
עשיתי כמוהו - לקחתי מעט מן הנוזל המטפטף שעל הקליפה שבידי ומשחתי על עצמי.
"תמרח על החתך" טל אמר כשהבחין בי מורח את העסיס על ידי הימנית, עצה לה הקשבתי, והכאב השורף נעלם כלא היה.
"אני לא מאמין.. עבר לי!"
לפני שבכלל היתה לנו אפשרות להתאושש מההלם, הארנב החל מקפץ שוב. רצנו אחריו, משתדלים לא להיתקל בסבכי הג'ונגל אך נכשלים קשות מדי דקה. טל ואני נפלנו מספר פעמים, נדקרנו על ידי קוצים ונחתכנו תודה לצמחים ארורים.
"למה הוא לא עוצר להביא לנו עוד נוזל אדום כזה? כולי חתכים!" טל אמר בעודנו ממהרים לא להתעכב מאחור,
"טל, אני לא יודע כלום".
"יו נו נות'ינג ג'ון סנואו".
הזענו כפי שבחיינו לא הזענו, יותר מבטיול בג'ונגל של איקיטוס ויותר מהאחד ברורה נבאקה. הרגשנו שחולצותינו מתמוססות ומתמזגות עם עורינו. היה לח באופן יוצא מן הרגיל, והרגשנו אפופים במעופפים. אך המשכנו לאוץ אחר היצור הזריז.
לפי הערכתנו, רצנו דרך הג'ונגל כשבוע ויום, שנדחס לכדי דקות אחדות. מנינו את זריחתה ושקיעתה של השמש כשמונה פעמים, שחלפו מהר מאוד, אולי תוך חמש דקות. בסיומן, הארנב נתפס על מטפס כלשהו, שמזכיר מאוד במראהו חבל טיפוס עבה, ונעזר בו כדי לנסוק לצמרת העץ. המטפס היה קטוע בקצו התחתון שנח על האדמה, וחלקו הפנימי נראה כמו פרח בעל חמישה עלי כותרת בצבע דבש, מה שהקנה לו מראה מלכותי וחשוב. נעצרנו למרגלות העץ, וכל שיכולנו לעשות היה להרים את ראשינו ולחכות שהארנב יסיים במלאכת הטיפוס.
כמה שניות לתוך הצפייה , התברר לנו כי הארנב לא סתם נעזר במטפס כדי להגיע לשמיים, אלא שהוא גם מחורר אותו בנקודות רנדומליות (לדעתנו. יתכן שהתכוון בדיוק אליהן). מהחורים החל לזרום אט אט נוזל חום סמיך ודביק. ידענו את זה כי טיפה פגעה בכתפו של טל.
"איכס, חירבנו עלי!" הוא פלט,
"לא זה לא קקי", בחנתי באמצעות האצבע המורה את הנוזל העיסתי, והגשתי אותו לאפי. היה לו ריח מתקתק במקצת, אולי אף אדמתי איכשהו.
"הריח בסדר... לא הייתי מריח את זה להנאתי בשעות הפנאי אבל" אמרתי, בינתיים טפטף סביבנו חום.
"והטעם?" טל שאל אותי,
"מה, לטעום?",
"שים מתחת ללשון, אם היא תתחיל להירדם, תירק".
תחבתי את האצבע תחת לשוני, ורק מעט מן הנוזל נגע בבלוטות הטעם שלי. תחילה הוא היה בסדר.
"הלשון בסדר והטעם בסדר" הסקתי,
"אז הוא רוצה שנשתה" טל קבע והצביע על הארנב האדום, שכעת היה בעל גווני חום בגבולות פיו. הוא סיים לנקב חורים במטפס, עכשיו היא פשוט ישב על אחד הענפים ובהה בנו, כחמישה מטרים מעלינו.
על האדמה נחו עלים רבים שצורתם כקערית, שאגרו לא מעט מן הנוזל החום.
אני וטל הרמנו בהססנות כל אחד עלה משלו, שהיה מאוד דביק למגע.
"אנחנו בטוחים?",
"לא... אני אפילו לא בטוח איך הגענו לפה ואיך קוראים לנו, אבל הארנב הלבן הוריד גשם, ועכשיו הוא יושב למעלה ומחכה שנשתה",
"אני חושב שאתה צודק".
הפגשנו את שתי הקעריות הירוקות הזעירות באומרינו לחיים בליבנו, ושתינו.
הטעם, במחשבה שנייה ובלגימה מלאה, הכניס את בלוטות הטעם שלנו לטראומה. מזל שבלענו מהר, למרות שהגועל עדיין נשאר בחלל הפה שלנו בצורה כזו או אחרת.
כעת, המתנו. ציפינו שיקרה משהו.
הארנב החל לרדת מהעץ כשהוא עדיין נעזר במטפס המבעבע חום. אחרי כדקה הוא כבר היה על הקרקע, ספוג בצבעי אדום וחום, עם עלים חומים רבים דבוקים אליו.
הוא התיישב בצמוד לרגלינו, והסתכל לתוך עיני שנינו באותו הזמן.
"יואוווו איך הוא בוהה לי בעיניים",
"אבל הוא בוהה ל-י בעיניים..."
הסתכלנו אחד על השני, וראינו את עיני הארנב בוהות בנו במקום את האלה שלנו, וכשעברנו לצפות בארנב, עינינו שלנו בהו בנו בחזרה. תוך מאית השנייה התווספו לעיניו תריסר זוגות ועוד כמה נוספים, בשלל הגוונים והצורות - אישוני חתול, נחש, אדם וקרדפדה, בגווני אדום, צהוב, סגול וירוק עז.
"טללללללללל",
"אליעעעעעעד".
חיוך עצום ולא מרומז בכלל נפער על פני הארנב, חיוך חושף שיניים ונוזל חום סמיך - הוא שתה הרבה יותר מאיתנו. רוק חום בכמויות גדולות ניגר מפיו, ושיניו התחדדו בזמן אמת, התקהו וחזרו להתחדד חלילה, כל זה במהירות הבזק. לבסוף הוא פלט מיצי מרה בצבע השלכת, ואז גם אנחנו התחלנו להקיא.
כדי לתאר את טעמו של הקיא, המילה 'מבחיל' לא מספיקה. תרכיז הטעמים המורבידי שנשלף מקיבתנו והותז באלימות על האדמה לא היה מן העולם הזה, הוא היה חיזרי לחלוטין מיקום אחר שכולו מוות. תוך ההקאה, הופיעו במוחינו צבעים עזים במיוחד של אדום, ירוק וכתום והבנו שאין זה קיא רגיל, אלא בעצם נחשים וארס אשר יוצאים לנו מהגוף.
העולם התערבל סביבנו, האדמה רעדה, הרוח כבתה לחלוטין, והג'ונגל קם לתחייה. העצים החלו מדברים, הענפים החלו משקשקים והעלים - נושרים ונערמים ואט אט מטביעים אותנו.
רגלינו כשלו ונפלנו על הגב, חושבים שזהו, זה הרגע בו אנו מתים. לא הצלחנו לדבר אחד עם השני.. לא שרצינו, כן? כלל לא ידענו דיבור מהו, היכן אנחנו ושכחנו שאנחנו בני אנוש. הפכנו לנמלה חד מימדית בעולם רב מימדים. היינו כלום ואפילו לא הצלחנו להכיל זאת.
הארנב, שכבר לפני שנות אור הפך לבסיליסק קולוסאלי בעל עיניים ירוקות נוקבות שבתוכן בסיליסקים נוספים (יתכן שאף פעם לא היה ארנב?), זחל בינינו וחימם אותנו עם דמו הקר.
הבסיליסק היה הג'ונגל, ולהפך. שמענו את כל היצורים החיים בו באוזנינו, וחשנו אותם בכל גופנו. הציפורים שעפות להן מעל הנהרות והדגים השוחים בתוכם. הנמלים שבונות קני ענק במבנים סימטריים מדי והעכבישים שצדים אותן. חזירי הבר שנעים בלהקות ובורחים למשמע דריכת הנמר על ערימת עלים. נשמתו של הג'ונגל היתה בכל מקום. צמרמורות ובחילות אחזו בנו, ומראות הן נפלאים והן מפחידים הפיעו מולנו, סביבנו ומאחורינו, לא יכולנו להתחמק משום דבר, לא היתה לנו כל דעה או אגו, היינו מרוסקים תודעתית ועובדה זו השליכה על העולם החומרי. צופים בלבד וחסרי כל הגנה.
לבסוף, התחלנו לרחף לשמיים. גופינו נשארו על האדמה הלחה, אך ריחפנו גבוה גבוה. ראינו את עצמנו, שוכבים על הקרקע, כאשר בינינו נחש עצום שמפריד בינינו. ינג ויאנג, זו הצורה שנוצרה. לא עבר זמן רב עד שעברנו את העננים, ולאחר מכן את האטמוספרה, ואז את מאדים ולבסוף את היקום ואת כל השאר.
השיר White Rabbit החל להתנגן, הדיו חזרו אלינו מהריק האפל שקיים מאות מיליארדי שנות אור בכל כיוון. היתה זו גרסה איטית במיוחד, שרצה בהילוך איטי להחריד ונמשכה מספר שנים.
כאשר התקרבנו לנקודת שיאו של השיר, החל להופיע מולנו אור לבן בוהק, שיחד איתו קולה של גרייס סליק עלה ועלה.
"Feed your head! Feed your head!" היא זעקה.
ואז מצאנו עצמנו בסובארו אימפרזה של נמרוד, באמצע נסיעה לאורך רחוב האירוסים, בדרכנו לגן לילך.
"איזה שיר" אמרתי,
"כן..." טל ענה, "איזה שיר".
נכתב לפני שנה ו-6 חודשים
הקוראים:
  • לפני חודש gp200 בת 23 מtel aviv
  • לפני חודשיים תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני חודשיים ישנוני בן 17 מנווה-לימלומים
  • לפני 5 חודשים גל בן 27 מבאר שבע
  • לפני 10 חודשים מאיר בן 58 מהרצליה
  • לפני שנה ו-3 חודשים akita בן 26
  • לפני שנה ו-3 חודשים Tammy בת 22 מצפת
  • לפני שנה ו-3 חודשים מאיה בת 35 מיהוד
  • לפני שנה ו-3 חודשים בלש מבולש בן 18 מתל אביב
  • לפני שנה ו-3 חודשים רות בת 27 מירושלים
  • לפני שנה ו-3 חודשים ליבי בת מ-----
  • לפני שנה ו-3 חודשים דן-1 בן מעכו
  • לפני שנה ו-3 חודשים נינה בת מתל אביב
  • לפני שנה ו-6 חודשים מיקל בוגי בן 29 מבני ברק
  • לפני שנה ו-6 חודשים נדב חנות ספרים 046920813 בן 66 מצפת 13100
  • לפני שנה ו-6 חודשים בלו-בלו בת ממרכז
  • לפני שנה ו-6 חודשים ג'ים בן 18
  • לפני שנה ו-6 חודשים Tuval בן 32
  • לפני שנתיים ו-1 חודשים The Chemist בת 25 מרמת גן
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים E.S בת 101 מהחדר שלי
  • לפני שנתיים ו-11 חודשים המעופפת בת 22 מתל אביב
  • לפני 3 שנים ו-2 חודשים לא בת מאשדוד
  • לפני 3 שנים ו-2 חודשים מיכלקי בת 22 מבת ים
  • לפני 3 שנים ו-6 חודשים סאנדרה נור בת 20
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים - בת
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים marisa בן 29 מdakar
  • לפני 3 שנים ו-8 חודשים שרון בת 25 ממרכז שפירא
  • לפני 3 שנים ו-10 חודשים Manu בן 57 מHerzeliya
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים אחיה בן 26 מכוכב השחר
  • לפני 4 שנים ו-2 חודשים ניקי בת 26 מחולון
  • לפני 4 שנים ו-3 חודשים יעל 93' בת 23 ממודיעין
  • לפני 4 שנים ו-3 חודשים yaelhar בת מתל אביב
  • לפני 4 שנים ו-3 חודשים הקיסרית הילדותית בת 33 מרייבנלופט


הביקורות האחרונות של eliadtalmor שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. האקדוחן - המגדל האפל #1 / סטיבן קינג ב-17 בפברואר 2017 עתיד לצאת אל ... המשך לקרוא שחר לפני שנה ו-6 חודשים
2. האקדוחן - המגדל האפל #1 / סטיבן קינג ב-17 בפברואר 2017 עתיד לצאת אל ... המשך לקרוא גלית לפני שנה ו-6 חודשים
3. האקדוחן - המגדל האפל #1 / סטיבן קינג ב-17 בפברואר 2017 עתיד לצאת אל ... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני שנה ו-6 חודשים
4. מתחת לכיפה השקופה / סטיבן קינג בתור מעריץ ותיק של קינג, כאש... המשך לקרוא The Chemist לפני שנתיים ו-1 חודשים
5. סופת החרבות [כרך א'] - שיר של אש ושל קרח #3 / ג'ורג' ר. ר. מרטין כפתיח אציין שאת שני הספרים ... המשך לקרוא Braveheart לפני 3 שנים ו-7 חודשים
6. סופת החרבות [כרך א'] - שיר של אש ושל קרח #3 / ג'ורג' ר. ר. מרטין כפתיח אציין שאת שני הספרים ... המשך לקרוא הנסתרת לפני 3 שנים ו-7 חודשים
7. סופת החרבות [כרך א'] - שיר של אש ושל קרח #3 / ג'ורג' ר. ר. מרטין כפתיח אציין שאת שני הספרים ... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני 3 שנים ו-7 חודשים
8. סופת החרבות [כרך א'] - שיר של אש ושל קרח #3 / ג'ורג' ר. ר. מרטין כפתיח אציין שאת שני הספרים ... המשך לקרוא גלית לפני 3 שנים ו-7 חודשים
9. סופת החרבות [כרך א'] - שיר של אש ושל קרח #3 / ג'ורג' ר. ר. מרטין כפתיח אציין שאת שני הספרים ... המשך לקרוא זלי לפני 3 שנים ו-7 חודשים
10. מועדון קרב / צ'אק פלאניוק הסרט 'מועדון קרב' הוא סרט מע... המשך לקרוא Billie Moon לפני 4 שנים ו-2 חודשים
11. מועדון קרב / צ'אק פלאניוק הסרט 'מועדון קרב' הוא סרט מע... המשך לקרוא רץ לפני 4 שנים ו-3 חודשים
12. מועדון קרב / צ'אק פלאניוק הסרט 'מועדון קרב' הוא סרט מע... המשך לקרוא Mikes לפני 4 שנים ו-3 חודשים
13. מועדון קרב / צ'אק פלאניוק הסרט 'מועדון קרב' הוא סרט מע... המשך לקרוא סוריקטה לפני 4 שנים ו-3 חודשים
14. מועדון קרב / צ'אק פלאניוק הסרט 'מועדון קרב' הוא סרט מע... המשך לקרוא yaelhar לפני 4 שנים ו-3 חודשים
15. מועדון קרב / צ'אק פלאניוק הסרט 'מועדון קרב' הוא סרט מע... המשך לקרוא cujo לפני 4 שנים ו-3 חודשים
16. מועדון קרב / צ'אק פלאניוק הסרט 'מועדון קרב' הוא סרט מע... המשך לקרוא אפרתי לפני 4 שנים ו-3 חודשים
17. מתחת לכיפה השקופה / סטיבן קינג בתור מעריץ ותיק של קינג, כאש... המשך לקרוא yaelhar לפני 4 שנים ו-3 חודשים
18. מתחת לכיפה השקופה / סטיבן קינג בתור מעריץ ותיק של קינג, כאש... המשך לקרוא cujo לפני 4 שנים ו-3 חודשים
19. מתחת לכיפה השקופה / סטיבן קינג בתור מעריץ ותיק של קינג, כאש... המשך לקרוא גלית לפני 4 שנים ו-3 חודשים
20. מתחת לכיפה השקופה / סטיבן קינג בתור מעריץ ותיק של קינג, כאש... המשך לקרוא אבק ספרים לפני 4 שנים ו-3 חודשים
21. מתחת לכיפה השקופה / סטיבן קינג בתור מעריץ ותיק של קינג, כאש... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 4 שנים ו-3 חודשים



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ