ביקורת ספרותית על הביתה מאת אסף ענברי
ספר טוב

---

התנועה הקיבוצית, על הצלחותיה וכישלונותיה, העלתה עניין רב בשפע של חוקרים ויוצרים והפיקה גם שפע של ספרים אודותיה. לא מזמן קראתי את "היינו העתיד" של יעל נאמן, שמספר על קיבוץ יחיעם מנקודת מבט פרטית, אינטימית כמעט, בשפה של רגשות וזיכרונות. "הביתה" הוא ספר מנוגד בתכלית: הוא כרוניקה קיבוצית חדה, מינימליסטית ומדויקת שמספרת את סיפורו של קיבוץ אפיקים מרגע הורתו ברוסיה ועד השבר הגדול של ההפרטה.

בהתחלה נדמה שמדובר בסיפור דמיוני, עוד אחד מסיפורי "אנו-באנו" על המחתרת ברוסיה, מחנות העבודה בעמק והוויכוחים האם מותר לברך אחד את השני לשלום או שמדובר במנהג בורגני. אלא שבשלב כלשהו מסתבר שמדובר בתיאור היסטורי לגמרי של סיפור הקיבוץ (בדקתי: אין אזהרת "כל הדמויות הן פרי דמיונו של המחבר"). אני הבנתי את זה סופית שסופרה המצאתה של הקלנועית. קלנועית אפיקים, מכירים?
הסיפור נפרס בעיקר דרך סיפורם של המייסדים, אבל מכיל כדרך המציאות שפע של דמויות משנה, נשים, ילדים, עסקנים וחברי משק. הספר מסופר בלשון יבשה, עובדתית, בלי תיאורי נוף וכמעט בלי קטעי שיחה, אבל עם שפע פרטים שמחיים את הקיבוץ מול העיניים. לא תמיד קל לעקוב אחרי כל המתרחש אבל זה גם לא מאוד נחוץ- העיקר שתחוו את האווירה.
האווירה היא אווירה אידאולוגית, מוכרת אבל מרתקת, שמנחה את מהלכי הגיבורים ואת התקדמות הקיבוץ צעד אחר צעד. כל אירוע, יהיה חשוב והיסטורי כמה שיהיה, נתפס תמיד מזווית הראיה של הקיבוץ וצרכיו. בתחילה האינטרסים של החברים מרוסנים היטב לטובת המטרה, אלא שעם השנים, אולי עם הגשמת המטרה, משהו מתרופף. הדור הצעיר, ההצלחה הכלכלית, השינוי האידאולוגי במדינה- כל אלה מרופפים את הכללים הנוקשים. כאן לעיתים עלילת הסיפור מתחילה להידמות לאחד מספרי הקיבוץ של מאיר שלו, על דמויותיו המשוגעות והמופרכות. השיא מגיע כשכדי להציל את החובות שהקיבוץ נכנס אליהם, מציעים לחברים לפתוח יוזמות פרטיות. הסוציאליסטים המהפכנים הפכו לקפיטליסטים.

הסוף, במידה שהסיפור מסתיים בכלל, לא מעודד במיוחד. אפשר לבדוק איפה עומד קיבוץ אפיקים כיום, כמה חברים יש בו, האם יש תחיה לרעיון הקיבוצי במסגרת ההתעוררות החברתית הכללית או שמדובר בשריד אנכרוניסטי. כך או כך, הספר של אסף ענברי מציג את כל מה שהיה יפה, פשוט ומדויק.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על הביתה