ביקורת ספרותית על הביתה מאת אסף ענברי
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 14 בינואר, 2018
ע"י רויטל ק.


האם זרעי חורבנו של הקיבוץ היו טמונים בעצם הקמתו?
היו מבין חברי קבוצת המייסדים שחשבו שהרעיון של הקמת ה"נקודה", כך כונה קיבוץ אפיקים בהתחלה, הרעיון של התיישבות במקום אחד, הרי הוא בגדר התברגנות מנוונת. בגידה ברעיון הסוציאליסטי. בערך כמו להגיד "שלום" זה לזה. מעשה בורגני להפליא, כידוע.
"הביתה" נקרא ספרו של ענברי, והקורא תוהה האם הכמיהה אל מקום שניתן לקרוא לו "בית" עומדת בסתירה לערכים שהובילו להקמת אותו הבית.

הכי קל להגיד שרעיון הקיבוץ היה מנוגד לטבע האנושי.
אבל הטבע האנושי הרי כולל גם יצירתיות, חדשנות, נכונות לנסות ולהתנסות. חלומות.
"גם לחלום צריך לדעת" הוא משפט החוזר מספר פעמים בספר, כמעין מוטו.
האם שורש הכישלון הוא בחלום הלא נכון?

אסף ענברי כתב ספר יפהפה על חייו ומותו של הקיבוץ ושל האנשים שהקימו אותו.
הניסיון לסכם יותר מחמישה עשורים ויותר מחמישה גיבורים ראשיים בספר אחד, די צנום, נשמע אולי מועד לכישלון אבל התוצאה יפהפיה.
הכתיבה של ענברי תמציתית, מסכמת. הוא מקפיד על מרחק מסויים מגיבורי הספר. מרחק אירוני, שאינו נעדר חמלה.
אז איך הוא בכל זאת מצליח לגרום לנו להרגיש קרוב? לכאוב את כאבי הגדילה של הקיבוץ, את הקרבנות שהוקרבו, את השבר הסופי?
ענברי אינו מנסה לחדור לתודעתם של גיבוריו. הוא ממעט בדיאלוגים, וממעט עוד יותר במחשבות. רוב הזמן הוא מספר לנו סיפור ממעוף הציפור, ורק מדי פעם צולל לזום אין על דמות או על רגע והלב שלנו צולל איתו.

"התנובה המרשימה של השנה היתה תנובת הרפת. יתרון הרפת על הלול, על הדיר ועל הארנבייה הוא שנמיות ותנים אינם טורפים פרות, ככה שאין מה להחמיא לרפתנית יותר מדי, ובכל זאת, כאות הוקרה על תנובת החלב, הוצאה גיטה פרלסון ליום שיט בכנרת, עם עוד עשרה רפתנים מצטינים מקיבוצים אחרים. הסירה טבעה באמצע האגם. לא היו ניצולים."
המעבר החד מהעיסוק בזוטות קטנוניות, האם יש מקום להחמיא על תנובת הרפת או לא, לטרגדיה המתומצתת בשבע מילים, טרגדיה שסופר אחר היה יכול להקדיש לה פרק, אם לא ספר שלם, דווקא הוא יוצר פה את הצביטה החדה, הפתאומית.

"הבלתי לוחמים - שלוש מאות שישים ושישה ילדים, שישה-עשר הורי חברים, נשים הרות, מורות, מטפלות - פונו לחיפה במשאיות שרופדו במזרנים ושוכנו בבית ספר".
הנה חצי משפט שמסכם את ספר הנוער הנהדר "לעזוב בית" של יונה טפר. רק ככה אפשר להכניס כל כך הרבה היסטוריה ודמויות בתוך ספר אחד.

הסיפור המרוחק-מתומצת הזה יוצר אפקט כפול, סותר, של תיאורי הדמויות. מחד - דמויות מעין-מיתיות, דמויות שכותבים עליהן כפי שנכתב על דמויות במיתולוגיה: דמויות פועלות, שהכותב אינו מנסה לתאר את מחשבותיהן ואת עולמן הפנימי. ומאידך - מעין קריקטורה, רישום מהיר בעפרון של קווים מרכזיים, עם נטיה אירונית שמבליטה לעיתים את הנלעג.
ועם זאת, אי אפשר שלא לחוש אהדה, אמפתיה לניסוי האדיר הזה. לאידיאולוגיה. להקרבה של האנשים שיצרו אותו.

כן, אפשר לזהות את זרעי הפורענות מפוזרים בין עמודי הספר.
חבורת צעירים חדורי אידיאולוגיה.
צעירים בלבד, ללא הורים. בתחילת הדרך, גם ללא ילדים. ללא ניסיון חיים, ללא איזון. הכל קיצוני כל כך, שחור ולבן.
המכתבים מהמשפחה מוקראים בקול לפני כולם. פרטיות, היא ככל הנראה עניין בורגני.
החברה שתרמה סכום כסף משמעותי לקבוצה - אינה יכולה לקבל בחזרה חלק ממנו בכדי לטפל בכוויות האנושות שנגרמו לה בשל תאונה. גם אסתטיקה וקוסמטיקה הם עניינים בורגניים, מסתבר, ולקיבוץ יש סדר עדיפויות משלו.

ואז מתחילים להגיע הילדים.
ושוב נצבט הלב.
הילדים ששמם נבחר באסיפה קיבוצית. הילדים שמגודלים ע"י כל החברים, אבל לפעמים ע"י אף אחד.

הויכוחים הקטנוניים.
"ברטה לא הסתפקה בקבר של נירה, ושתלה לזכרה גינה שלמה על פני אותה חצר פנימית של קלת שנירה שתלה בשוליה שתי פקעות של רקפות. גינת ההנצחה קוממה חברים רבים, כי משפחת קריצ'מן השתלטה לטענתם על שטח ציבורי".

"התברר שחברים מסוימים מחליפים ביניהם רהיטים. בעיקר ספות. תופעה זו הוגדרה על ידי לוניה "מסחר", ובתום שורה של אסיפות רותחות הוחלט ונכתב בתקנון, מתחת לסעיף הקובע שחבר המקבל מתנה מבחוץ צריך למסור אותה למזכירות, ש"אין להעלות את רמת החיים על ידי יוזמה פרטים של קבלת ספה שלא מוועדת שיפור החדר"".


השיויון לכאורה.
"מרים החליפה עם קלרה זיכרונות יפים מוינה. קלרה לא היתה החברה הוותיקה היחידה שהתייחסה אליה יפה: היא היתה החברה הוותיקה היחידה שהתייחסה אליה בכלל".

"לקראת סוף הקדנציה שלו שלו כמזכיר הקיבוץ ניסו חברים ותיקים לנחש לאיזו שליחות הוא יצא בקרוב - או, כמו שניסח זאת חיים ייני: איזה מעשים גדולים הוא יעשה בזמן שאנחנו נתחפר בעבודה".

"חבר אחר, שככל הידוע לא עבד מימיו בשום ענף מוכר ושמצפונו היה נקי משום שמעולם לא השתמש בו[...]"

(טוב, את הציטוט הזה הייתי חייבת להוסיף ולו רק בגלל שהוא הצחיק אותי כל כך).

לקראת סוף הספר עובר ענברי מדי פעם להשתמש בגוף שני, ב"אתה". אז הקורא יודע שהוא עבר לתיאור חוויותיו שלו משנות הילדות בקיבוץ.
אין בו התרפקות סנטימנטלית על הילדות היפה בקיבוץ, אך גם לא כעס, האשמה וטראומה. הילדות היתה מה שהיתה, על האור ועל הצל.

זה ספר נהדר. ספר שמעניק סקירה על החלום ושברו, על החולמים ועל הלוחמים.
זה ספר שונה, לא סטנדרטי ומומלץ בחום.
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רויטל ק. (לפני חצי שנה)
תודה נעמי.
מקווה שגם תכתבי עליו:)
נעמי (לפני חצי שנה)
יפה ועושה חשק לקרוא אני אוסיף לרשימה.
רויטל ק. (לפני 7 חודשים)
תודה עמיחי.
פעם ראשונה שאני מקבלת כאלו פידבקים על כמות הכוכבים שהחלטתי להעניק לספר:)
זה באמת ספר טוב.
עניין הכוכבים הוא שריטה אישית שלי: חמישה כוכבים הולכים רק לספרים שאני הכי הכי אוהבת. אלו שאני רוצה שיהיו על המדף בבית, ולקרוא אותם שוב ושוב.
מחשבות (לפני 7 חודשים)
אכן, חמישה כוכבים זוהרים.
עמיחי (לפני 7 חודשים)
יופי שאהבת. גם בעיניי הוא ספר נפלא ביותר. לדעתי, מהנפלאים שנכתבו בדורנו. הספר הזה הוא מלאכת מחשבת, הן מההיבט של איסוף הסיפורים והגשתם-הצגתם לקורא, הן מבחינת הסגנון הייחודי.
ענברי הסביר שהוא החליט לכתוב בסגנון כמו-מקראי, כלומר להשתמש רק בפעלים שמביעים פעולה. לכן הוא נמנע מציון רגשות. לכן את הנורא מכל הוא כותב בלקוניות, כמו במקרא, ואת כל המטען הרגשי (העצום) הוא מעביר ל"מגרש" של הקורא. מבחינתי - הכי חמישה כוכבים שיש. :-)
רויטל ק. (לפני 7 חודשים)
תודה רץ. סיכמת יפה.
רץ (לפני 7 חודשים)
כתבת נפלא לספר שאהבתי - הקיבוץ היה ניסיון חברתי נועז ליישום אידאולוגי של שתי אוטופיות, סוציאליזים וציונות, לפחות אחת מהשתיים הוגשמה.
רויטל ק. (לפני 7 חודשים)
תודה חני. את צודקת, ואי אפשר שלא להתפעל ולהעריך את החולמים והמגשימים.
רויטל ק. (לפני 7 חודשים)
תודה כרמליטה. אלו דברים שאפשר לראות ממרחק בזמן, אבל כנראה לא בזמן אמת כשאנשים היו עסוקים בהגשמת האידיאל.
חני (לפני 7 חודשים)
אי אפשר לשפוט זה מה שאני אומרת. קל לבוא היום ולומר איפה הנקודות שהיו קלוקלות כי זה לא מסתדר עם תפיסת חיינו. אבל אז בנו את הקיבוץ~ את הארץ. היו מבצעים ומלחמות
הייתה רוח ציונות וזה הדבר שהיה חשוב מכל. חברה יוצאי שואה וטראמות מצאו נחמה בחברותה בקומונה ובביחד.מצאו תקווה בעובדה שהם הקימו דור חדש. מבחינתם הם ניצחו את החיים למרות הכל.. פעם אחת כששרדו את היטלר ופעם שנייה שהקימו בית וילדו ישראלים ציונים. באותה נשימה ייבשו ביצות והדפו כל מי שניסה לומר להם שזה לא ביתם. אפשר להתווכח על הדרך אך אני גאה בהם. ( רוויטל אני רואה את השריטות של הקיבוצניקים מקרוב אך גם אנשים שהם מלח הארץ ודור גאה.). תודה על הסקירה .
כרמליטה (לפני 7 חודשים)
סקירה מצויינת לספר טוב .
תודה רויטל.

מסכימה איתך שהקיבוץ היה רעיון יצירתי. אך היה זה גם רעיון כל כך תובעני, ולכן חלק מעקרונותיו נשארו על הנייר ולא התקיימו בו. מראשיתו היו בו מעמדות - אנשים נחשבים ואהודים יותר, שזכו לפריבילגיות בגלוי ובהסתר, ואחרים שהופגנו כלפיהם זלזול וחוסר אהדה.

עם העברת המרכז מ"אנחנו" ל"אני" היה ברור שדינו של הקיבוץ נחרץ וגורלו נחתם.



רויטל ק. (לפני 7 חודשים)
תודה על האזהרה מחשבות.
(אבל מתכננת לנסות אותו בכל זאת)
רויטל ק. (לפני 7 חודשים)
תודה נתי ק.
מחשבות (לפני 7 חודשים)
היינו העתיד היה פשוט עצי ובלתי קריא. אסף ענברי הוא כותב בחסד.
נתי ק. (לפני 7 חודשים)
אחלה ביקורת. קראתי אותו מזמן וזוכרת שחיבבתי, אבל סגנון הכתיבה היה קצת מבלבל בשבילי...
רויטל ק. (לפני 7 חודשים)
תודה פפריקה
רויטל ק. (לפני 7 חודשים)
תודה וונדי פן.
נראה לי שהאדישות הזו, היא בדיוק זו שמייצרת את הצביטה.
אם כי, למען ההגינות ההיסטורית, בתקופה המדוברת אני לא חושבת שאפשר היה להתעכב ולהתאבל על כל אסון. הם לא היו מחזיקים מעמד.
רויטל ק. (לפני 7 חודשים)
תודה yaelhar טרם קראתי את "היינו העתיד" (מתכננת, מתישהו), אבל הרושם שקיבלתי הוא ש"הביתה" הרבה פחות מנסה להיות מכמיר לב. הוא עושה את זה רק בדרך אגב, וזה איכשהו מגביר את האפקט.

זה נכון שקשה להבין את הלך הרוחות, אבל השאלה היא מתי זה "אז".
בשנות ה-30 כשהקיבוץ הוקם ואנשים מתו מקדחת ומשחפת, והיו עוני ודלות שקשה לנו לדמיין?
בשנות ה-40, כשנלחמו על המדינה ולא ידעו אם יהיה לכל זה עתיד?
בשנות ה-50 וה-60, כשהתחילו להתבסס והיו צריכים לראות איך האתוס שנולד בשנות מצוקה ודלות משתלב עם השינוי בחיים?
רויטל ק. (לפני 7 חודשים)
תודה אפרתי.
חמישה כוכבים שמורים אצלי רק לספרים בודדים... רק לאלו שהם הכי-הכי.
אין סיבה אמיתית לזה, אולי ראוי להיות יותר מפרגנת, האמת.
רויטל ק. (לפני 7 חודשים)
תודה שונרא.
אז פדיחה, לא הכרתי את הביטוי. הייתי בטוחה שזו המצאה של ענברי...
וכשאת אומרת שהיה פה שישו ושמחו - את מתכוונת אם היינו צריכים לשתף בהודעות האישיות?
אז כן, מזל שאנחנו לא קיבוץ...
אבל תודי שיש משהו מפתה ברעיון :)
רויטל ק. (לפני 7 חודשים)
תודה לי יניני
רויטל ק. (לפני 7 חודשים)
תודה מחשבות.
פַּפְּרִיקָה (לפני 7 חודשים)
קראתי מזמן ואהבתי מאוד. מסכימה עם הניתוח שלך לגבי הריחוק.
וונדי פן (לפני 7 חודשים)
"התנובה המרשימה של השנה היתה תנובת הרפת. יתרון הרפת על הלול, על הדיר ועל הארנבייה הוא שנמיות ותנים אינם טורפים פרות, ככה שאין מה להחמיא לרפתנית יותר מדי, ובכל זאת, כאות הוקרה על תנובת החלב, הוצאה גיטה פרלסון ליום שיט בכנרת, עם עוד עשרה רפתנים מצטינים מקיבוצים אחרים. הסירה טבעה באמצע האגם. לא היו ניצולים." את הרגשת פה צביטה חדה ופתאומית, אני הרגשתי אדישות, שבעיני זו הייתה הכוונה הלא הכלל (הקיבוץ) הוא העיקר וליחידים אין הרבה משמעות.

בהחלט סגנון כתיבה יחודי שנותן תחושות אחרות לכל מי שקורא אותו. סקירה מעולה
yaelhar (לפני 7 חודשים)
ביקורת נהדרת.
גם אני הרגשתי שלבי נכמר ב"היינו העתיד", על אותם דברים. והכי הרבה על שנאמן כותבת בלשון ראשון רבים - כאילו אין "אני" רק "אנחנו".

וזה מזכיר לי את הסיפורים של ההורים שלי, שהיו "בצוות ההקמה" של הקיבוץ ועל מה הם הדיינו לילות שלמים... אבל היום אי אפשר אפילו להבין את הלך הרוחות ששרר אז.
אפרתי (לפני 7 חודשים)
ביקורת מקסימה. אז למה לא חמישה כוכבים?
שונרא החתול (לפני 7 חודשים)
פשששש רויטל, איזו ביקורת יפה הבאת לנו פה. סוג של מסה בזעיר אנפין, אפילו.
'ועדת שיפור החדר' זה שוס ענק. הייתי שמחה להיות ראש הוועדה.
'מצפונו היה נקי משום שמעולם לא השתמש בו' זו לא המצאה של ענברי. אומרים את זה על פוליטיקאים כל הזמן. הניסוח הזה רשום בטאבו על ההוא... נו... שו איסמו? לא זוכרת כרגע.
וזה מזל גדול או קטן (תלוי את מי תשאל) שסימניה היא לא קיבוץ. כי אם החברים היו צריכים לשתף את כולם במכתבים שלהם, אוהו, איזה שישו ושמחו היה פה...
לי יניני (לפני 7 חודשים)
אוהבת את הסקירה שלך
מחשבות (לפני 7 חודשים)
יפה כתבת. ספר של חמישה כוכבים זוהרים.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ