ביקורת ספרותית על הביתה מאת אסף ענברי
ספר מעולה

---

#
אם, נגיד, איזה נפיל בלתי נראה היה לוקח אוסף מקרי של ילדים בכתה י' ושופך אותם במקום שומם, בלי אבא ואמא, ואומר להם ("יוצאת בת-קול וכו') תסתדרו. בכמה תנאים: אתם חייבים לדבר בשפה שאתם לא מכירים וללמוד אותה בלי מורה. עבודה זה הכי חשוב. כמה שיותר עבודה פיזית. לאף אחד בקבוצה אין שום דבר פרטי. הכל משותף – בגדים, אוכל, ילדים שייולדו לכם. מי שחומד משהו לעצמו – מגורש מהקבוצה וזה העונש הכי גרוע שאפשר להמציא.

זה מה שקרה לכמה (וכמה) בני נוער יהודים – רובם ממוצא מזרח-אירופי רוסיה, אוקראינה, בילורוסיה, לטביה (אם כי היו גם כמה ממדינות אחרות ומפתיעות) בתחילת המאה העשרים. המהפכה הרוסית הבולשביקית היתה ההשראה שלהם, אך לא תמיד סיפקה את כל הסחורה האידיאולוגית ואת השילוב הייחודי בין סוציאליזם ויהדות. היתה להם, מה שמקובל בגיל צעיר: ראייה דיכוטומית על החיים. תפיסת החיים כמשחק סכום אפס הם העדיפו לכופף את אופי האדם ולא את אופי האידיאולוגיה. הם מרדו בחיים הבורגנים הנוחים שהיו להם בדרך כלל בבית אבא-אמא, ניסחו לעצמם כללים מחמירים וחיפשו מקום להחיל עליו את החיים המדומיינים שהם פועל יוצא מהכללים האלה. יצא המקרה שבאותו זמן התחוללה מהפיכה ציונית והיה צורך להקים משהו מאפס. ו...בינגו. החלוצים שחיפשו מהפיכה והמהפיכה שחיפשה חלוצים נפגשו.

סיפורו של קיבוץ אחד שהוא דגם של קיבוצים רבים, שהם דגם של תפיסות והשקפות עולם רבות בכל המדינה. לא כל האנשים בה היו סוציאליסטים. אבל רבים – בהתיישבות העובדת וגם בעיר – היו גם היו. רבים מהחלוצים הצעירים שעלו לארץ, היו חרוצים והצליחו להתגבר על הקשיים הפיזיים והמנטליים שהאידיאולוגיה שלהם הציבה בפניהם. עבודה קשה ודחיית החיים הבורגנים היתה משאת הנפש שלהם. עצלות נחשבה מידה מגונה (שפגעה בסביבתו של העצל, לא בו) והטפילות – אוהו! שיא הגינוי. את האידיאולוגיה הם הלבישו במלים נמלצות ופומפוזיות וחיבבו מאד הצגות דידקטיות ורתימת התרבות לצורכי אידיאולוגיה.

קראתי בביקורות של אנשים ששפתו של ענברי יבשה (כלומר לא "ספרותית") ו"עיתונאית". לא הצלחתי להבין את הטיעון הזה. שפתו של ענברי נראית לי מצויינת, מדוייקת, מתאימה מאד לסיפור שהוא מספר, ועושה מה ששפה במיטבה אמורה לעשות: מלבישה את הדימויים והדמיון במלים שכולם יכולים להבין. ומתבל בתועפות הומור ואהבת אדם. הוא כותב בגוף שני כשהוא מתאר (מעט) התנסויות אישיות. רוב הסיפור כתוב בגוף שלישי – יחיד או רבים – ומקפיד על כרונולוגיה ודיוק היסטורי (אם כי השמות, כך נראה, שונו מטעמים מובנים.

אחת התיאוריות המרובות העוסקות בארגונים, משווה את חיי האירגון לחיי אדם. הוא מתחיל כילד מלא פליאה ולומד דרך התנסות. ממשיך כנער עם ההתלהבות (וההורמונים...) ופרץ הגדילה. ממשיך כבוגר צעיר בו הוא נכנס לשיגרה ומתחזק את ההישגים שהוא משיג. ואז הוא מגיע לגיל זיקנה והרבה משתבש: השרירים כבר לא עובדים, הגב כואב, יש פחות התלהבות והמצאות. ומה שנותר זה להיזכר בהישגי העבר ולהזניח את ההווה. בעיקר לריב עם אחרים על שטויות "חשובות" לכאורה ולמחות בבת אחת כל שריד לשיתוף פעולה והסכמה. זה מה שקרה לאפיקים וגם לקיבוצים אחרים. זה גם מה שקורה למדינה שהם בנו. כשהחליטו להכריז על המדינה מישהו אמר "שתקום לשבועיים, אבל שתקום!" היא החזיקה מעמד קצת יותר משבועיים, השיגה הישגים מפליגים, ובגיל זיקנה היא דוהרת לסוף מאוס ועלוב, בדיוק כמו הקיבוץ אותו מתאר ענברי.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על הביתה