ביקורת ספרותית על החוק למניעת בדידות - פרוזה # מאת מיכאל שיינפלד
ספר טוב

---

בשנים האחרונות חלה התעוררות של יצירה במגזר הדתי-לאומי (להלן: המגזר). המגזר, שלאמתו של דבר אינו הומוגני כלל ואפשר לציירו כקו רצף שקצהו האחד קרוב לחרדיות והאחר - לחילוניות, מתייחס לפרץ היצירה הזה באמביוולנטיות. מצד אחד, יש סקרנות גדולה ורצון לקרוא משהו המשקף חוויות ועולם מוכרים לנו, ומן הצד האחר - חשש מכך שהסופר או הסופרת יוציאו את דיבתנו רעה, אולי לא נראה יפים מספיק בתמונה שתוצג. הדוגמה היחידה שעולה בדעתי למשהו דומה הוא כתיבה על קיבוץ. מובן שמעל הכול קיים גם הרובד הסקרני-הרכלני. הרי כולנו מכירים בדרך זו או אחרת (=חוק הדתיים השלובים)והסקרנות בוערת - מיהו הרב המוזכר בספרה של פלונית? על איזה ישוב היא כותבת? ומיהי גיבורת הספר - האם היא בת דמותה של הסופרת?

בספר הזה צועד שיינפלד צעד גדול מחוץ לביצת המגזר ומעז לראשונה לכתוב על דמויות חילוניות שעולמן חילוני. לראשונה הוא נכנס עם גבוריו לחדר המיטות אף כי הוא עושה זאת בעדינות ובמרומז.

הספר דן בסוגיית הבדידות מכיוונים שונים ומעלה שאלות נוקבות הקשורות לנושא - אבל זה אינו ספר פילוסופי הדן בבדידות האנושית הקיומית אלא ספר שחלקים ממנו משעשעים וציניים (תיאור בניית המאבק הציבורי נגד החוק למניעת בדידות, תיאור המהלכים בכנסת, תכנית הריאליטי של המאבק) אך רובו וסופו - כאובים ועצובים.

על אף שמדובר בספר על כך שבדידות היא מצע המאפשר יצירה, נראה שרוב הדמויות הבודדות המוזכרות בו היו מעדיפות למצוא אהבה.

ואלה גם איחוליי לשיינפלד, אחד מן הרווקים המפורסמים במגזר...

» ביקורות נוספות של נוריקוסאן
» ביקורות נוספות על החוק למניעת בדידות - פרוזה #