ביקורת ספרותית על החוק למניעת בדידות - פרוזה # מאת מיכאל שיינפלד
ספר טוב

---

סיבכת אותי, שיינפלד. את "אבדות", הסמי-פסיכולוגי אהבתי, ממש מיד. גם את "מים שאין להם סוף" על חיי הבייני"ש קראתי בשקיקה ואני בהחלט חוזרת אליו מדי פעם ואפילו את סיפורי הצבא ב"בכל מקום שהם" חיבבתי. שיינפלד הפך מבחינתי לדוגמה לסופר שיש לו גם רגישות וגם יכולת כתיבה ושמצליח לטוות עלילות עדינות שלא פוגעות בהרהורים האינסופיים של גיבוריו. ואז בא הספר הרביעי, מספר מכובד לכל הדעות, והצליח לערער את היחס שלי אליו.

קודם כל בולטת בספר הזה העובדה שיש בו עלילה של ממש: השנה היא 2020 ויוני, רווק בן 36, מגלה יוזמה להצעת "חוק למניעת בדידות" שתטיל סנקציות על בודדים מתוך מטרה לעודד אותם ליצור קשרים זוגיים ולשמור על יציבות התא המשפחתי. יוני המזועזע יוצא למאבק כנגד החוק ובזכות הבדידות (לאו דווקא בעדה) תוך שהוא מנסה לפתור את הפלונטר האישי והמשפחתי שלו עצמו. יש ביקורות פה שטענו שהעלילה לא אמינה; מבחינתי עניין האמינות הוא פחות רלוונטי. אמנם קשה לראות מצב שבו יעלה רעיון כזה, אבל מרגע שהועלה הרי שהשתלשלות העניינים הכוללת הפגנות, אתר אינטרנט, דיונים במליאה ושלל גימיקים היא טבעי לחלוטין.
מבחינת הבנייה של המאבק שיינפלד מצליח להציג רצף מסקרן של פעילות, שמהדהד את המחאה החברתית ואפילו את המאבק נגד ההתנתקות. היצירתיות והמאמצים, החל מתליית בלונים על רכבים וכלה בשידור ריאליטי נוסח "מחוברים" מסקרנים מאוד ומלאים במוטיבים שעולים ממש מתוך המציאות המוכרת שלנו. ואולי דווקא בגלל המוכרות הזו משהו לא התחבר לי, וחשתי שיש פירוט יתר למסגרת שבא על חשבון התוכן. שיינפלד מקפיד לתת לכל דמות, משנית ככל שתהיה, שם (ישראלי למהדרין) ומקצוע (לא צפוי מדי), לציין בשמותיהם רחובות ובתי קפה ואפילו למנות בשמם את האמנים שהתנדבו להופיע בהפגנה: קרן פלס(?) דני רובס(??) שלמה ארצי (נניח) ועידן רייכל (בשיר חדש, לא פחות). ואני אומרת- מה קרה, כבר אין אף בנאי ב2020?
הפרטנות הזו, יותר משהיא מצליחה להחיות את האירועים היא מעיקה על הקורא ומקשה להיכנס לספר בשליש הראשון. גם המאמץ של שיינפלד לכתוב "חילוני" יוצר כמה ניסוחים מסורבלים וסצנות מביכות למדי, וחבל.
ומה שבאמת מאכזב הוא העובדה שגם קטעי המחשבות והתהיות שממלאים את הספר לא ממש מצליחים להתרומם ורחוקים מהדיוק ומהרגישות שהייתה להם בספרים קודמים. יוני הרי מנסה להסביר לעצמו ולסביבה מדוע בדידות היא לא שלילית דווקא ושיש בצידה יתרונות לא מעטים, ומביא לתמיכה ציטוטים נרחבים מ"אנשי רוח" (איך אני שונאת את הביטוי הזה) והמון התפתלויות פילוסופיות. ברגעים ששיינפלד כותב בקול אחר (רצוי באחד דתי), למשל בתגובות שהוא מקבל כביכול באתר המאבק, הוא מצליח לגעת, לדייק, אפילו לרגש. אבל איכשהו רוב הזמן זה לא משכנע ונשמע בעיקר כמו הצטדקות של שיינפלד, הדוס הרווק, מול המגזר המצקצק בלשונו. התוכן הרעיוני של הספר התפספס ממש, שלא לדבר על תסבוכת המשפחה שפשוט לא נגעה בי למרות שהייתה בה הבטחה מעניינת.

אז למה ארבעה כוכבים בכל זאת? כי הסוף מפתיע והעמודים האחרונים בהחלט מטלטלים, כי מרתק לקרוא כרוניקה אפשרית של מאבק חברתי במדינה הזו, וכי בכל זאת אני מחבבת את שיינפלד. אולי הבא ילך יותר טוב.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על החוק למניעת בדידות - פרוזה #