ביקורת ספרותית על החוק למניעת בדידות - פרוזה # מאת מיכאל שיינפלד
ספר לא משהו

---

ספר עם פוטנציאל מבוזבז.
הרעיון שעומד מאחוריו חמוד, וגם כל מיני תחנות בדרך לביצוע היו מעניינות - המאבק הציבורי המתואר, הפעילויות שהם נוקטים. אבל משהו שם התפספס בגדול.
הדמות הראשית, שככל הנראה מכוונת להיות עמוקה ומלאת רגישות, היא לא אמינה בעליל. לרגע לא הצלחתי להאמין שהגבר שמספר לי את הסיפור הוא אכן בן 35 (כי הוא התנהג וחשב כמו בן 19), לא קניתי את האשליה העצמית שלו בנוגע לבדידות ההו-כה מהוללת שלו (כי למרות מה שהוא אומר לעצמו ולסביבה נראה שהוא שונא להיות לבד), וגם הקשרים שלו עם הסביבה נראים לא אמינים. עוד הייתי עלולה לחשוב שכתב את הספר מישהו שחי בבידוד במשך עשרים שנה ואין לו מושג על תקשורת בין-אישית.
העלילה, יותר משהיא מרעננת (לעתים רחוקות) וחביבה (ממש לפעמים) היא טרחנית ומשעממת. לא עניין אותי באיזה שלב של ההוצאה לפועל נמצא החוק בכנסת, אחרי הפעילות השניה של מטה המאבק גם התחום הזה הפסיק לעניין אותי, וסיפור האהבה שנמצא במרכז כל כך תפל (והוא גם לא מתפתח לשום מקום) שרק חיכיתי שמישהו שם יזרוק את השני.
באופן כללי הספר כולו הרגיש לי כמו סיפור על שיער ארוך שמסופר מפי קירח. וחבל, כי את הרעיון הזה אפשר היה לבצע הרבה יותר טוב.
אגב, עריכה קצת יותר מוקפדת היתה יכולה לשפר חלק מהפגמים, וגם זה הפריע לי - היו כמה מקומות שבהם ראו בבירור את העריכה העצלנית (למשל תאריך החתונה של האח בהתחלה, שנע בין שבוע לשבועיים לאחר היום המסופר, בהפרש של פסקה או שתיים, טעויות הגהה מביכות ועוד). לא רק שזה הפריע, זה גם הגחיך את הספר מאוד וגרם לי לחשוב שגם העורך/ת לא התייחס/ה אליו ברצינות.

» ביקורות נוספות של קאיה
» ביקורות נוספות על החוק למניעת בדידות - פרוזה #