מהי בדידות?
יש לי הרגשה שאם נשאל באקראי אנשים מה היא בדידות? הרוב יענה : רווק, לבד, חריג ,שונה.
ואם היו שואלים אותי הייתי עונה שבדידות אינה מעמד אישי ואינה בהכרח מצב חברתי,
בדידות זו הרגשתו של האדם.
האם אדם ללא זוגיות הוא בודד? האם אדם בזוגיות הוא לא בודד?

ספרו של מיכאל שיינפלד דן בסוגיית הבדידות מעיניים שונות, מיכאל הציף והעלה למודעות את חיי הרווקות, חיי הבדידות.

יוני הנקלע לסיטואציה בה עומדים להטיל סנקציות על בודדים על מנת לעודד אותם ליצור קשרים זוגיים ולהיות בתא משפחתי, מזועזע מרעיון זה. הזעזוע הביא אותו להילחם כנגד החוק , להילחם מאבק ציבורי, ליזום מהלכים בכנסת, ולהשתתף בתוכנית ריאליטי וכל זאת כדי למנוע שחוק זה יעבור ויאושר בכנסת.
לאורך המאבק נלחם יוני בשינוי הסטטוס החברתי של הבודדים. מאבק זה נתן לו הזדמנות למלא את הבדידות ,להצדיק אותה ולהיאבק למענה.
המסע עזר ליוני להבין את מצבו, להכיר את פחדיו מלהיות לבד, מלהיות ביחד.
להבין ולהפנים שהצורך הבסיסי של האדם הוא במציאת שותף לחיים, ולהרהר באדם שלא מצא האם הוא שונה באמת?
האם אין לאדם זה זכות לבחור כיצד ירצה לחיות מבלי שהחברה תסתכל עליו שונה. ואולי בעצם הוא בודד באמת ורוצה מאוד אהבה אך לא יודע כיצד לקבל אותה כאשר היא מגיעה
תוך כדי סיפור אני לומדים להכיר את משפחתו של יוני ואת טראומת הילדות שלו.
קראתי כתבה על הסופר מיכאל ,נושא הבדידות הוא מציאותו עבורו, הוא ניסה להבין את עצמו בחוויית הבדידות האם היא טובה או רעה, ומדוע ישנה שפיטה כלפי הבודדים. תחושתו הייתה שהחברה רואה בהם אנשים שלא השיגו את מטרתם, או שהם פחות מוצלחים מאחרים. ואחד הדרכים שלו להתכתב עם שפיטה זו היא לכתוב ספר.
רעיון הסיפור הוא מקורי מאוד, אודה שהיו פרקים שלא זרמו בעיניי , והיו רגעים שאף רציתי להניח את הספר בצד.
אך השליש האחרון זרם ואף הפתיע

סיבכת אותי, שיינפלד. את "אבדות", הסמי-פסיכולוגי אהבתי, ממש מיד. גם את "מים שאין להם סוף" על חיי הבייני"ש קראתי בשקיקה ואני בהחלט חוזרת אליו מדי פעם ואפילו את סיפורי הצבא ב"בכל מקום שהם" חיבבתי. שיינפלד הפך מבחינתי לדוגמה לסופר שיש לו גם רגישות וגם יכולת כתיבה ושמצליח לטוות עלילות עדינות שלא פוגעות בהרהורים האינסופיים של גיבוריו. ואז בא הספר הרביעי, מספר מכובד לכל הדעות, והצליח לערער את היחס שלי אליו.

קודם כל בולטת בספר הזה העובדה שיש בו עלילה של ממש: השנה היא 2020 ויוני, רווק בן 36, מגלה יוזמה להצעת "חוק למניעת בדידות" שתטיל סנקציות על בודדים מתוך מטרה לעודד אותם ליצור קשרים זוגיים ולשמור על יציבות התא המשפחתי. יוני המזועזע יוצא למאבק כנגד החוק ובזכות הבדידות (לאו דווקא בעדה) תוך שהוא מנסה לפתור את הפלונטר האישי והמשפחתי שלו עצמו. יש ביקורות פה שטענו שהעלילה לא אמינה; מבחינתי עניין האמינות הוא פחות רלוונטי. אמנם קשה לראות מצב שבו יעלה רעיון כזה, אבל מרגע שהועלה הרי שהשתלשלות העניינים הכוללת הפגנות, אתר אינטרנט, דיונים במליאה ושלל גימיקים היא טבעי לחלוטין.
מבחינת הבנייה של המאבק שיינפלד מצליח להציג רצף מסקרן של פעילות, שמהדהד את המחאה החברתית ואפילו את המאבק נגד ההתנתקות. היצירתיות והמאמצים, החל מתליית בלונים על רכבים וכלה בשידור ריאליטי נוסח "מחוברים" מסקרנים מאוד ומלאים במוטיבים שעולים ממש מתוך המציאות המוכרת שלנו. ואולי דווקא בגלל המוכרות הזו משהו לא התחבר לי, וחשתי שיש פירוט יתר למסגרת שבא על חשבון התוכן. שיינפלד מקפיד לתת לכל דמות, משנית ככל שתהיה, שם (ישראלי למהדרין) ומקצוע (לא צפוי מדי), לציין בשמותיהם רחובות ובתי קפה ואפילו למנות בשמם את האמנים שהתנדבו להופיע בהפגנה: קרן פלס(?) דני רובס(??) שלמה ארצי (נניח) ועידן רייכל (בשיר חדש, לא פחות). ואני אומרת- מה קרה, כבר אין אף בנאי ב2020?
הפרטנות הזו, יותר משהיא מצליחה להחיות את האירועים היא מעיקה על הקורא ומקשה להיכנס לספר בשליש הראשון. גם המאמץ של שיינפלד לכתוב "חילוני" יוצר כמה ניסוחים מסורבלים וסצנות מביכות למדי, וחבל.
ומה שבאמת מאכזב הוא העובדה שגם קטעי המחשבות והתהיות שממלאים את הספר לא ממש מצליחים להתרומם ורחוקים מהדיוק ומהרגישות שהייתה להם בספרים קודמים. יוני הרי מנסה להסביר לעצמו ולסביבה מדוע בדידות היא לא שלילית דווקא ושיש בצידה יתרונות לא מעטים, ומביא לתמיכה ציטוטים נרחבים מ"אנשי רוח" (איך אני שונאת את הביטוי הזה) והמון התפתלויות פילוסופיות. ברגעים ששיינפלד כותב בקול אחר (רצוי באחד דתי), למשל בתגובות שהוא מקבל כביכול באתר המאבק, הוא מצליח לגעת, לדייק, אפילו לרגש. אבל איכשהו רוב הזמן זה לא משכנע ונשמע בעיקר כמו הצטדקות של שיינפלד, הדוס הרווק, מול המגזר המצקצק בלשונו. התוכן הרעיוני של הספר התפספס ממש, שלא לדבר על תסבוכת המשפחה שפשוט לא נגעה בי למרות שהייתה בה הבטחה מעניינת.

אז למה ארבעה כוכבים בכל זאת? כי הסוף מפתיע והעמודים האחרונים בהחלט מטלטלים, כי מרתק לקרוא כרוניקה אפשרית של מאבק חברתי במדינה הזו, וכי בכל זאת אני מחבבת את שיינפלד. אולי הבא ילך יותר טוב.

בשנים האחרונות חלה התעוררות של יצירה במגזר הדתי-לאומי (להלן: המגזר). המגזר, שלאמתו של דבר אינו הומוגני כלל ואפשר לציירו כקו רצף שקצהו האחד קרוב לחרדיות והאחר - לחילוניות, מתייחס לפרץ היצירה הזה באמביוולנטיות. מצד אחד, יש סקרנות גדולה ורצון לקרוא משהו המשקף חוויות ועולם מוכרים לנו, ומן הצד האחר - חשש מכך שהסופר או הסופרת יוציאו את דיבתנו רעה, אולי לא נראה יפים מספיק בתמונה שתוצג. הדוגמה היחידה שעולה בדעתי למשהו דומה הוא כתיבה על קיבוץ. מובן שמעל הכול קיים גם הרובד הסקרני-הרכלני. הרי כולנו מכירים בדרך זו או אחרת (=חוק הדתיים השלובים)והסקרנות בוערת - מיהו הרב המוזכר בספרה של פלונית? על איזה ישוב היא כותבת? ומיהי גיבורת הספר - האם היא בת דמותה של הסופרת?

בספר הזה צועד שיינפלד צעד גדול מחוץ לביצת המגזר ומעז לראשונה לכתוב על דמויות חילוניות שעולמן חילוני. לראשונה הוא נכנס עם גבוריו לחדר המיטות אף כי הוא עושה זאת בעדינות ובמרומז.

הספר דן בסוגיית הבדידות מכיוונים שונים ומעלה שאלות נוקבות הקשורות לנושא - אבל זה אינו ספר פילוסופי הדן בבדידות האנושית הקיומית אלא ספר שחלקים ממנו משעשעים וציניים (תיאור בניית המאבק הציבורי נגד החוק למניעת בדידות, תיאור המהלכים בכנסת, תכנית הריאליטי של המאבק) אך רובו וסופו - כאובים ועצובים.

על אף שמדובר בספר על כך שבדידות היא מצע המאפשר יצירה, נראה שרוב הדמויות הבודדות המוזכרות בו היו מעדיפות למצוא אהבה.

ואלה גם איחוליי לשיינפלד, אחד מן הרווקים המפורסמים במגזר...

רעיון מעולה לספר שמקבל משמעות כפולה כשקוראים אותו בזמן הקורונה.
צחוק הגורל שעלילת הספר מתחילה אי שם ב16/3/2020 בדיוק יומיים אחרי שהתחילו ההגבלות על הקורונה בישראל – 15/03/2020.
לו רק הסופר היה יודע שבאותו תקופה תהיה תמיכה גורפת להיות בבידוד וכן להיות לבד בגלל המחלה, הוא היה מעביר את הספר לתקופה אחרת. שום קמפיין נגד בדידות לא היה מקבל סקירה חדשותית חיובית בתקופת הקורונה.
אפשר לקחת את כל העלילה שבספר מבחינת החוק שמנסים לחוקק למניעת בדידות ולגלות איך כיום זה מתרחש רק בכיוון הנגדי. אם אתה מתקהל אתה מקבל את הקנס. אם אתה מתבודד ועוד גר לבד – יש מצב שתקבל הטבות אותך. (מקווה שאף אחד ממקבלי ההחלטות לא יקרא את הספר בשנה הקרובה, שלא יבואו לו עוד רעיונות הפוכים)
אפשר לומר שחוק למניעת בדידות בזמנו כשיצא הספר, היה סוג של גימיק שהסופר ניסה לרכוב עליו. יכול להיות שהסופר קיבל את ההשראה ממחאת האוהלים שהייתה שנה לפני הוצאת הספר. למרות זאת, הספר מביע את הרעיון בצורה מעולה עם השתלחות לא קטנה (שממש התמוגגתי לקרוא אותה) במוסד הכנסת ובמדיה הטלויזיונית. בייחוד בערוץ 2 לשעבר.
הספר די מתחיל צולע ומשעמם עד לחלק של הקריאה השנייה שאמורה להיות בכנסת. ההכנסה של חבר הכנסת שעוזר להם, לא ברורה ולא תורמת כלום לעלילה.
לעומת זאת, הסוף חזק מאוד, מפתיע לחלוטין ודי עצוב. הוא סוג של פואנטה שעימה אתה מבין את הטריגר שמניע את הגיבור לכל המאבק הזה, שלכל אורך הסיפור, אינו גלוי ומובן פרט לרמזים דקים. דחיית הגילוי הזה לסוף ממש הקסימה אותי ורק עבור זה שווה לתת ציון גבוה מאוד לספר. יש ספרים שזה מה שעושה אותם לטובים וזה אחד מאלו המקרים.
פה ושם יש גם הומור לא קטן שמסתתר בין השורות. לדוגמא כשנועה אחותו, שואלת אותו לאחר שיוני מספר בשידור ישיר למצלמה שאביו בבית החולים, אם צריך שגם כל העולם יידע על מצבו של אביו או רק ערוץ 2 כי היא מתכננת לכתוב מודעה בעיתון על כך.
בקיצור ספר מהנה מאוד ומקסים שמשאיר הרבה מחשבה אחריו.

אל הספר הזה הגעתי משוחדת מראש. קראו אותו לפני שניים מבני ביתי, וטענו שהוא מתבכיין ואגואיסטי. אני חושבת שהם התכוונו אל דמות המחבר כפי שהיא מתבטאת בספר ומשתקפת בדמות הגיבור, אבל זה לא משנה. ואני דווקא נהניתי מהספר.

כשאני מנסה לפרוט לעצמי לפרטים ממה בדיוק נהניתי, קצת קשה לי לומר. הקצב של הספר טוב, אבל העלילה (אני חייבת להודות) מופרכת למדי. בתחילת הספר מגלה הגיבור, יונתן, דרך השותף שלו לדירה, את החוק המתרקם - חוק שנועד להטיל סנקציות על רווקים החיים בגפם. הוא פוצח במחאה המעתיקה אחת לאחת את מחאת הדיור של קיץ 2011 ומכאן מתגלגל כל הסיפור.

הסיפור זורם וקליל, אבל הפרטים הקטנים מפילים אותו. נעזוב את מידת ההזיה שבעצם החוק המדובר. כבר ראינו חוקים הזויים יותר שנחקקים במדינתינו הקטנה. אבל קשה לי לתאר לעצמי רווק בן 35, עובד ומתפרנס, שחולק דירה עם שותף. דוגמה אחת. דוגמה נוספת היא הבחירה המוזרה למקם את הסיפור בשנת 2020, מבלי לחשוב שאולי בעתיד הזה לא יהיו מסרונים, תכניות ריאליטי או פייסבוק. (מי שחושב שזה לא משנה - שיעצור רגע ויחשוב מה הוא ידע בשנת 2004 על טלפונים חכמים למשל). התיארוך העתידני מאפשר לדבר על חברי כנסת ששמותיהם לא מוכרים לנו, ולבחור לארה"ב נשיא רווק. לא משהו משמעותי לעלילה.

הסיפור, כאמור, זורם. יחד עם התוודעות אל חייו הפנימיים של יוני המספר, אנחנן גם לומדים להכיר את משפחתו הלא ממש מתפקדת, את המחירים שגבו חיי המשפחה מאימו היוצרת, את הטראומה שהגיבור סוחב מילדות ועוד. נגיעות הומור בספר מסופקות ע"י טוקבקים המגיעים לאתר של "האגודה למניעת בדידות" ומספקים נקודות מבט שונות על המושג "בדידות" ועל חיי הרווקות.

בשורה התחתונה, בלי התעלמות מחולשות הסיפור, לי היה כיף לקרוא.

ספר מעורר מחשבה.


יונתן פכטר הוא לא טיפוס ׳מנהיג׳ (למרות שיכולות הנאום שלו די מרשימות), הוא בסה״כ בחור ממוצע - עובד בסוכנות, בן 36 ורווק. כשמתברר לו שבכנסת עומד לעבור חוק שיפלה לרעה אנשים בודדים מגיל 30 והלאה, הוא יוצא למאבק בחוק ביחד עם עילית -
ומה שהתחיל כמאבק חסר סיכוי תופס יותר ויותר תאוצה מרגע לרגע - עד שיש אפילו תוכנית ריאליטי סטייל ׳מחוברים׳ ממטה המאבק שמשודרת בערוץ 2 (מה ששעשע אותי- היות שכידוע ידיעות אחרונות ׳ברוגז׳ עם ׳קשת׳ (זכיינית ערוץ 2), בספר שיצא בהוצאת ׳ידיעות ספרים׳ טורחים ליידע אותנו שהריאליטי הנ״ל משודר ברשת. שחלילה לא נתבלבל...:-p) קשר מתחיל בין יונתן לעילית והכל מתקדם בצעדי ענק לקראת הפי אנד מתקתק ומאושר.**


איך שאני ראיתי את זה - באותה מידה יכול היה הספר להיות על כל פגיעה אחרת בחירות האישית לבחור דרך בחיים (לאפריים קישון ז״ל יש פיליטון על ממשלה שצריכה כסף, ולכן היא אוסרת על האזרחים לנשום:)) אבל בין לבין הספר גורם לך לחשוב על מקורות הלבדיות (קשה לי עם המילה בדידות, כי לבד זה לא בהכרח בודד. מה גם שלבודד יש קונוטציה מאוד שלילית..) - זו באמת חייבת להיות טראומת ילדות/ בעל מתעלל/ אהוב שמת שגורם לנו לרצות (או אולי להשלים עם) לבד? האם באמת כמה שיחות עם הפסיכולוג הן אלו שיוציאו את מי שלבד מה׳חושך׳ , והאם בכלל מערכת זוגית היא הפתרון? ואולי זה פאק של החברה חוסר היכולת הזו להתמודד עם ׳לבד׳ או במילותיו של ניטשה: ׳ הליקוי הכללי בדרך ההשכלה והחינוך שלנו: לשאת בבדידות-אף אחד אינו לומד זאת, אף אחד אינו חומד זאת, אף אחד אינו מלמד זאת׳?(דמדומי שחר)

העלילה בספר לא רעה, בעיקר הקטעים שנכתבו למטה המאבק ע״י אנשים חסרי בני זוג, סיפורי הפעילים והמחשבות של יונתן בסוף הספר.


**



******************** ספוילר********************ספוילר******************ספוילר*********
******************** ספוילר********************ספוילר******************ספוילר*********
******************** ספוילר********************ספוילר******************ספוילר*********

אלא שלא רק שזה לא נגמר בהפי אנד - זה נראה שמרוב הרצון שלא ליפול לתוך ההפי אנד, הסופר בוחר לגיבור שלו את הסוף הכי גרוע שיש - בלי עבודה , בלי אהבה, עם הורים פרודים, אבא שנפגע מהתקף לב, אח מתנכר, וחקירה במשטרה על אי מניעת רצח ועם כשלון במאבק נגד החוק -
וזה קצת בנאלי, בדיוק כמו שיכלה להיות הבחירה לסיים את הספר בהפי אנד.

ספר עם פוטנציאל מבוזבז.
הרעיון שעומד מאחוריו חמוד, וגם כל מיני תחנות בדרך לביצוע היו מעניינות - המאבק הציבורי המתואר, הפעילויות שהם נוקטים. אבל משהו שם התפספס בגדול.
הדמות הראשית, שככל הנראה מכוונת להיות עמוקה ומלאת רגישות, היא לא אמינה בעליל. לרגע לא הצלחתי להאמין שהגבר שמספר לי את הסיפור הוא אכן בן 35 (כי הוא התנהג וחשב כמו בן 19), לא קניתי את האשליה העצמית שלו בנוגע לבדידות ההו-כה מהוללת שלו (כי למרות מה שהוא אומר לעצמו ולסביבה נראה שהוא שונא להיות לבד), וגם הקשרים שלו עם הסביבה נראים לא אמינים. עוד הייתי עלולה לחשוב שכתב את הספר מישהו שחי בבידוד במשך עשרים שנה ואין לו מושג על תקשורת בין-אישית.
העלילה, יותר משהיא מרעננת (לעתים רחוקות) וחביבה (ממש לפעמים) היא טרחנית ומשעממת. לא עניין אותי באיזה שלב של ההוצאה לפועל נמצא החוק בכנסת, אחרי הפעילות השניה של מטה המאבק גם התחום הזה הפסיק לעניין אותי, וסיפור האהבה שנמצא במרכז כל כך תפל (והוא גם לא מתפתח לשום מקום) שרק חיכיתי שמישהו שם יזרוק את השני.
באופן כללי הספר כולו הרגיש לי כמו סיפור על שיער ארוך שמסופר מפי קירח. וחבל, כי את הרעיון הזה אפשר היה לבצע הרבה יותר טוב.
אגב, עריכה קצת יותר מוקפדת היתה יכולה לשפר חלק מהפגמים, וגם זה הפריע לי - היו כמה מקומות שבהם ראו בבירור את העריכה העצלנית (למשל תאריך החתונה של האח בהתחלה, שנע בין שבוע לשבועיים לאחר היום המסופר, בהפרש של פסקה או שתיים, טעויות הגהה מביכות ועוד). לא רק שזה הפריע, זה גם הגחיך את הספר מאוד וגרם לי לחשוב שגם העורך/ת לא התייחס/ה אליו ברצינות.

ראשית בתור אחד שהכיר מקרוב במשך תקופה ממושכת את חיי הבדידות, אני רוצה לציין לשבח את המחבר ש"הציף" והעלה למודעות את החיים של הרווקים והבודדים.

בניגוד למה שנוטים לחשוב אנשים רבים, יש הרבה אנשים רציניים שמכל מיני סיבות הם בודדים בגיל לא צעיר ולא רק בגלל שהם נהנתנים או בורחים ממחויבות או ממאמץ.

חלק גדול מהם הם אנשים חיוביים עובדים ותורמים. והם יוצרים לעצמם מעגלים חברתיים כדי לא להיות לגמרי לבד ולא רק כדי לבלות

לאחר הקדמה זו אני מציין שלמרות הפגמים שלו,הספר הוא טוב ולמרות שמדובר ברעיון הזוי. הסיפור מעניין ומותח ולדעתי המחבר מצליח ל"היכנס" יפה לראש של בודדים חילוניים. ולהעביר את החויה של המאבק של גיבוריו בחוק.

מה שהפריע לי זה עודף הדימויים וההרהורים הפנימיים של יונתן פכטר שמנתק את הקורא במקומות מסוימים מהעלילה וגורם לירידת המתח ולכן למרות שהיה לי נעים לקרוא, בפרקים האחרונים התעייפתי ואיבדתי את המתח.

גם הפרק של העתירה לבג"ץ בסוף הספר לדעתי לא הוסיף אלא גרע.

אהבתי יותר את הכתיבה המדויקת בקובץ הסיפורים הקצרים "בכל מקום שהם"

בסך הכל, למרות דברי הקודמים בהחלט מומלץ לקרוא את הספר

שמתייחס לנושא לא שגרתי, ומפתיע בעלילה שמשכנעת שהיא יכולה להיות אמיתית

ספר קריא מאוד, אבל עם זאת קשה לקריאה.
קשה לקריאה כי הרעיון נחמד, אבל העלילה נמרחת ומעייפת
קשה לקריאה כי הדמות הראשית חופרת לעצמה ולקוראים
קשה לקריאה כי רצפ האירועים נקטע אחת לכמה משפטים על מנת להשמיע לנו את אותן חפירות
קשה לקריאה כי הסופ צפוי וריקני

בקיצור, ספר טיסות כזה שיכול להעביר בכיפ את הזמן אם מדלגים (או לפחות מרפרפים במהירות על) בערך 50% מעמודיו