ביקורת ספרותית על לקרוא את לוליטה בטהרן מאת אזאר נאפיסי
ספר טוב

---

הספר מרתק, לטעמי, במיוחד לאור התיעוד ממקור ראשון של מה שעובר על אישה משכילה ונאורה כשיום אחד מוחשך עולמה כשנגזר עליה לעטות את הצ'אדור (הגלימה השחורה שבה מנסה האיסלאם הקיצוני למחוק את האשה ולהפריד אותה מהחיים והחופש). כוחו וחולשתו של הספר הוא בתיאור המדויק המאופק והפרטני של המציאות, שקל להציגה בצבעים בוטים (כמו ב"אלף שמשות זוהרות"), על המורכבויות שבה. הרגשתי שזכיתי להצצה של ממש אל מעבר לצ'אדור - אל מה שמתרחש בליבן ונפשן של צעירות שגדלות במציאות של דיכוי נורא, ואיך הן נעזרות בעולם הספרות והבדיון כדי לשרוד נפשית. עם זאת, הספר חסר לעתים רצף וכתוב מאד מאופק -אולי מדי. התקשיתי לעקוב אחרי הרצף בתיאורן של חלק מהדמויות. למרות זאת, למי שהנושא מענין אותו ולמי שמתעניין בספרות - מאד מומלץ.

כעבור זמן מה ברצוני להוסיף מספר מילים. עבר למעלה מחודש מאז סיימתי את קריאת הספר ואני מוצאת את עצמי מהרהרת בו שוב ושוב (וזה לא דבר שקורה לי הרבה) ולומדת להכיר את ערכו יותר ויותר. מה שעובר לי בראש זה שהספר מצליח להמחיש את הגדולה שבאמנות הספרות (זה יכול להיות גם דרמה או קולנוע), הכוח שלה להתעלות מעל רעיונות, סכמות, אידיאולוגיות, ולאפשר קשר, תקשורת, פריצה מעבר לגבולות העצמי, חיבור כלשהו לאחר. אנחנו כל כך הרבה חושבים בסטריאוטיפים, גם כשנדמה לנו שלא. כל כך הרבה פעמים לא באמת רואים את האחר. לא רואים את האדם שמאחורי התפקיד (אם זו קופאית בסופר או שוטר או קשיש וכו'), או שמאחורי התלבושת (דתיים לסוגם, וכו'). מאז שקראתי את הספר אני מרגישה שבפעם הראשונה אני רואה את הנשים המוסלמיות שסביבי וחשה סקרנות לגביהן כבנות אדם. אבל לא רק בהן המדובר. אחרי שסיימתי את קריאת הספר מיד הצעתי אותו למכירה במחשבה ש"היה מעניין ואפשר להמשיך הלאה", אך עכשיו החלטתי שהוא יקר לליבי ואיני נפרדת ממנו. הוא באמת ממזג בצורה נפלאה סיפור אישי-היסטורי מרתק על התמודדות עם גורל, עם דיון בתפקידה וכוחה של הספרות בעולמנו ומקומה כאלטרנטיבה הומניסטית.

» ביקורות נוספות של שועלה
» ביקורות נוספות על לקרוא את לוליטה בטהרן