דיברו על הספר רבות. רציתי לראות את הסרט, לצערי לא הספקתי אז רכשתי את הספר. רכשתי אותו בכריכה חדשה של הספר. הסיפור מגולל את סיפורה האמיתי של הכותבת נאפיסי שהיא מרצה באונברסיטה באיראן בשנות ה80-90 בתקופת במגבלות והמלחמות על איראן מלמדת ספרות באונברסיטה במקביל לתקנות על הנשים באותה תקופה. שאסור להיות בלי חיג'אב בציבור, על ליברליזם, החופש, מהות להיות האישה בחברה האיסלאמית מאוד. התאכזבתי מאוד מהספר ולא שהסיפור לא מעניין, הסיפור שלעצמו היה מעניין, הוא כתוב כמסמך היסטורי או מן סיכום של מרצה לתלמידיה באונברסיטה, לא הרגשתי שאני קוראת ספר. לא התרגשתי ממנו. ואולי אני טועה, אבל כך הרגשתי. אולי הסרט פחות מאכזב למרות שעדיין לא ראיתי אותו.

ספר לא פשוט לקריאה.
טהרן היא לא מקום נעים ובטוח לנשים, בכלל לא.
היא גם לא מקופ עבור אנשים שיש להם חשיבה משלהם, שאוהבים ספרות ממגוון סוגים, ושרוצים לדון בה.
קבוצת נשים נפגשת פעם בשבוע למועדון קריאה סודי. הן קוראות את לוליטה, ספר מטרגר כשלעצמו, ודנות עליו ועל חייהן. תוך שהן עוברות סערות לא פשוטות.
הקבוצה מורכבת מפסיפס של העם האיראני, נשים ממשפחות שמרניות יותר ופחות, הדיאלוג שנוצר בניהן לא חף מוויכוחים, לעיתים מרים.

הספר נכתב כמעט כאוטוביוגרפיה של הכותבת, אזאר נאפיסי, ודווקא לכן האותנטיות שלו סוחפת ומעוררת סקרנות גדולה.
דילגתי על חלקים מהספר, הוא מעט כבד ולא היתה לי הסבלנות לקרוא את כולו.
סיימתי את הספר באנחות רווחה על המדינה השפויה (יחסית) שאנחנו חיים בה, ועם מחשבות על כל אותם אנשים, ובעיקר נשים, שחיים ממש עכשיו בארצות שהן לגמרי לא דמוקרטיות, גם אם לא בהגדרה, לפחות במציאות.

התאכזבתי מהספר ועד כה לא הצלחתי לסיים את קריאתו (מקווה שיום אחד זה יקרה).
במקום להתמקד במה שבאמת מעניין את הקוראים - בחייהן של גיבורות הספר ובחוויה שלהן כנשים בטהרן תחת משטר האייתוללות, הספר עוסק בעיקר בניתוח הספרותי של הספרים שהן קוראות. קריאה קודמת של הספרים בהם מדובר (ובראשם, כמובן - לוליטה) היא כמעט MUST, כי אחרת קשה מאוד להבין ולהתחבר.
בקיצור - בעיקר למי שמעוניין בשיעור בספרות, פחות למי שמעוניין במבט אמיתי מבפנים על המתרחש בטהרן.

הפסקתי באמצע. אין כ"כ עלילה, רק ביקורות של ספרים, מחשבות ותהיות של גיבורת ה"עלילה". שזה נחמד, אבל נראה לי מוגזם לפרוס את זה מעל ל-400 עמודים... אז שמעתי בעצתה של הספרנית החמודה שלי ש"אם הספר לא זורם, לסגור ולעבור לספר הבא!". ובמילה אחת: מ-ש-ע-מם.

קראתי עד הסוף אבל לא נשארתי עם תחושות או מחשבות מיוחדות. זה מסוג הספרים שמבחינתי אפשר היה לתמצת בכתבה באחד מעיתוני הסופ"ש, אפילו כתבת שער ותו לא. לא ברורה לי ההצלחה הגדולה ברשימת רבי המכר.

לקרוא את
לוליטה בטהרן
החיים והספרים
כתבה אזאר נפיסי
מאנגלית: אופירה רהט
445 עמוד

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד

ראשית דבר
הרבה פעמים כשכותבים כאן בקומונה רשימה על ספר מציינים על יד שמו אייקון של .
לא פעם ציינתי שלי חסר אייקון של "רשמי קריאה" או "חוות דעת", כי אחרי הכול לא כל הנכתב הוא בחזקת המלצה.
הפעם, אני ממליצה !!
אלא אליה וקוץ בה – אין הספר בחזקת סיפורת בדיונית כפשוטו.
נכון, שמו עלול לגרום להבנה שמדובר בסיפורת הקשורה בספר של נבוקוב הידוע: לוליטה,
כך אני סברתי. להפתעתי פגשתי בספר לא רק את נבוקוב וספרו לוליטה, כי גם את פנין ויצירות אחרות של נבוקוב, כמו גם הרבה יצירות של סופרים אחרים.

על הספר
הספר הוא כעין סקירה שנכתבה בדיעבד על עבודתה האקדמית של אזאר נאפיסי שהיתה מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה של טהרן ובמוסדות אקדמאיים נוספים באיראן לאחר המהפכה האסלאמית.
המרצה שחלק מחייה ואת השכלתה עשתה-רכשה במערב לא הסכימה עם הדעות הרווחות באיראן הפונדמנטליסטית.
אי ההסכמה הייתה בראש ובראשונה לתפיסות המעוותות שהשלטון כפה על אורח החיים היום-יומי. אך לא פחות גם למעורבות של השלטון בתכני הלימוד.
אזאר נאפיסי שלא הייתה מוכנה לוותר, נאלצה לעזוב את משרותיה הממוסדות. תלמידותיה הנאמנות התכנסו בביתה כדי להמשיך לשמוע ולדון במיטב הספרות העולמית. סוג של "ניוון" "התמערבות מזיקה" לדעת השלטונות.

התנהלות המשטר של המהפכה האסלאמית, מאד הצר את החופש באינטלקטואלי שהיה מאד חשוב לאזאר נאפיסי.
אם כל הכאב של עזיבת בית, חברים ותרבות היא הייתה מוכנה להגר מאיראן. תקופה ממושכת הגתה בדבר, אפילו שקלה פרידה מבעלה לשם כך, כיוון שלמרות שגם הוא לא ראה "עין בעין" את החיים באיראן כמו חומיני, חאתמי ואחרים, הוא היה מוכן להמשיך לחיות בטהרן, למרות הכול.
בסופו של דבר, עזבה המשפחה את טהרן והיגרה לארה"ב שם היא מלמדת באוניברסיטת ג'ון הופקינס שבבלטימור, מרילנד.
חלק מבנות הקבוצה שהספר מספר עליהן, גם הן עזבו את טהרן ומצאו חיים חופשיים ללא הכרח בכיסוי ראש ולבוש איראני מסורתי.

הספר מחולק לארבעה חלקים:
חלק ראשון לוליטה
חלק שני גטסבי (ספרו של סקוט פיצג'רלד "גטסבי הגדול")
חלק שלישי ג'יימס (דיון ביצירותיו של הנרי ג'יימס ובתמות האופייניות לו ולסגנונו)
חלק רביעי אוסטן (בעיקר על "גאווה ודעה קדומה")

טעות לחשוב שהדיון והניתוח הם ספרותיים בלבד. כפי שכתוב על גב הספר: "הספר הוא דיון מרתק על הקשר בין החיים לאמנות ועל כוחה המשחרר של הספרות".
הדיון בכל אחד מהנושאים קשור קשר אמיץ בחייהן של המתדיינות (שהן לא יצורי בדיון) ובהשלכותיה של המציאות בטהרן על חייהן.

לי חסר בספר הצגת המשתתפות בצורה מפורטת יותר. דווקא החלק האחרון דן בהן ביתר אריכות. אם מחפשים הנמקה תוך ספרותית לדבר, בקלות אפשר למצוא – העיסוק בסגנון כתיבתה של ג'יין אוסטין, מזמן ירידה לפרטים של הנפשות המשתתפות בספר...
לדעתי, ראוי היה להתחיל א6ת הספר דווקא בפרק הזה ולא להשאירו לסוף.

לסיכום
ספר לא קל, אך מאד מעניין, המראה איך החיים והאמנות הולכים יד ביד.
בספר כפי המשתמע יש הרבה ביקורת על החיים באיראן.
לדוגמה עמ' 312 בהתייחסות למלחמת איראן - עירק:
"המלחמה הסתיימה כמו שנפתחה, לפתע ובשקט. כך לפחות נראה לנו. השפעות המלחמה עלינו ימשכו זמן רב, אולי לתמיד. תחילה היינו אובדי עצות ולא ידענו איך לחזור למה שנחשב לחיים נורמליים לפני המלחמה. הממשל האסלאמי קיבל על כורחו את השלום בגלל אי-יכולתו להדוף את ההתקפות העירקיות. תבוסות תמידיות בשדה הקרב השאירו רבים מאנשי המליציות ומשמרות המהפכה במצב רוח נואש ומפוכח מאשליות. הלוך הרוח בקרב תומכי המשטר היה שפוף. האייתולה חומייני הכריז שהשלום בעיניו "שתיית קובעת התרעלה". הלוך הרוח הזה השתקף באוניברסיטאות, בעיקר בקרב המילציה, החיילים המשוחררים והנספחים אליהם: בעיניהם, שלום פירושו תבוסה.
המלחמה עם האויב מבחוץ הסתיימה, אבל המלחמה עם האויב מבפנים לא תמה. זמן קצר אחרי חתימת הסכם השלום, מינה האייתולה חומיני ועדה בת שלושה חברים בבתי-הסוהר האירניים שתחליט עד כמה האסירים הפוליטיים נאמנים לממשל. אלפים בהם אסירים שהיו כלואים שנים וחיכו למשפט ואחרים שכבר ריצו את תקופת מאסרם והיו אמורים להשתחרר, הוצאו להורג בזריזות ובסודיות. קורבנות ההוצאות להורג ההמוניות האלה נרצחו פעמיים. בפעם השניה בידי השקט והאלמוניות שהתלוו להוצאתם להורג, שגזלו מהם מוות שמכירים בו ובמשמעותו וכך – אם ננסח במילים את דברי חנה ארנדט – סתמו את הגולל על העובדה שחיו אי-פעם באמת."

אם יש מי התוהה האם האמנות היא השתקפות של החיים ומה חלקה של האמנות בחיים, אולי ספר זה יעזור לו לגבש דעה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
(מתוך ויקופדיה)
חנה ארנדט (גרמנית: Hannah Arendt)‏ (14 באוקטובר 1906 - 4 בדצמבר 1975) הייתה פילוסופית יהודיה-גרמניה (על אף שניסתה להתנער מההגדרה כ"פילוסופית" והעדיפה לתאר עצמה כ"תאורטיקנית פוליטית"). היא זו שטבעה את המונח "הבנליות של הרוע" בהקשר לנאצים, כאשר סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן בישראל.

כשקראתי את "לוליטה" הבנתי שלא הבנתי הרבה כי כדי להבין צריך להקדיש חיים שלמים להבנת הרקע השפה המובאות הרמזים ממש מתיש לקורא ההדיוט אבל זה לחם חוקו של מרצה או חוקר ספרות .
המרצה לספרות מחברת הספר הנוכחי עושה זאת ומשלבת את סיפור חייה בתקופה הסוערת עם עליתו של חומיני לשלטון.
הרקע ההסטורי והסיפור האישי המרתק לא מחפים על חוסר העניין שהתחיל לבעבע ועל כן הספר ננטש באמצע.
לא אדרג אותו כי לא סיימתי אותו אבל מבחינתי סופר טוב הוא כשרון שנולדים איתו הוא אינו קשור לאקדמיה או לחוגי ספרות או למרצים לספרות אלא אם כן הסופר רוצה גם להתפרנס.

צר לי במלוא מובן המילה אבל אל הספר הזה וקודמו אינם התחברו אלי בכלל,כך שעם כל הכאב שבדבר 2 הספרים של הסופרת הזאת לא נגעו בי בכלל,וזאת למרות שניסיתי להכנס ולו במעט לנעליה ולהתחבר לאוטוביוגרפיה שלה.
מבחינתי זה היה בזבוז זמן משווה....וחבל.

הספר מרתק, לטעמי, במיוחד לאור התיעוד ממקור ראשון של מה שעובר על אישה משכילה ונאורה כשיום אחד מוחשך עולמה כשנגזר עליה לעטות את הצ'אדור (הגלימה השחורה שבה מנסה האיסלאם הקיצוני למחוק את האשה ולהפריד אותה מהחיים והחופש). כוחו וחולשתו של הספר הוא בתיאור המדויק המאופק והפרטני של המציאות, שקל להציגה בצבעים בוטים (כמו ב"אלף שמשות זוהרות"), על המורכבויות שבה. הרגשתי שזכיתי להצצה של ממש אל מעבר לצ'אדור - אל מה שמתרחש בליבן ונפשן של צעירות שגדלות במציאות של דיכוי נורא, ואיך הן נעזרות בעולם הספרות והבדיון כדי לשרוד נפשית. עם זאת, הספר חסר לעתים רצף וכתוב מאד מאופק -אולי מדי. התקשיתי לעקוב אחרי הרצף בתיאורן של חלק מהדמויות. למרות זאת, למי שהנושא מענין אותו ולמי שמתעניין בספרות - מאד מומלץ.

כעבור זמן מה ברצוני להוסיף מספר מילים. עבר למעלה מחודש מאז סיימתי את קריאת הספר ואני מוצאת את עצמי מהרהרת בו שוב ושוב (וזה לא דבר שקורה לי הרבה) ולומדת להכיר את ערכו יותר ויותר. מה שעובר לי בראש זה שהספר מצליח להמחיש את הגדולה שבאמנות הספרות (זה יכול להיות גם דרמה או קולנוע), הכוח שלה להתעלות מעל רעיונות, סכמות, אידיאולוגיות, ולאפשר קשר, תקשורת, פריצה מעבר לגבולות העצמי, חיבור כלשהו לאחר. אנחנו כל כך הרבה חושבים בסטריאוטיפים, גם כשנדמה לנו שלא. כל כך הרבה פעמים לא באמת רואים את האחר. לא רואים את האדם שמאחורי התפקיד (אם זו קופאית בסופר או שוטר או קשיש וכו'), או שמאחורי התלבושת (דתיים לסוגם, וכו'). מאז שקראתי את הספר אני מרגישה שבפעם הראשונה אני רואה את הנשים המוסלמיות שסביבי וחשה סקרנות לגביהן כבנות אדם. אבל לא רק בהן המדובר. אחרי שסיימתי את קריאת הספר מיד הצעתי אותו למכירה במחשבה ש"היה מעניין ואפשר להמשיך הלאה", אך עכשיו החלטתי שהוא יקר לליבי ואיני נפרדת ממנו. הוא באמת ממזג בצורה נפלאה סיפור אישי-היסטורי מרתק על התמודדות עם גורל, עם דיון בתפקידה וכוחה של הספרות בעולמנו ומקומה כאלטרנטיבה הומניסטית.