חוקי הקומדיה מאוד פשוטים, אדם שאינו מהזמן או מהסביבה והתרבות מוכנס למקום הפוך ממה שהכיר והופ יש סיפור.
כך ניתן לבקר את תקופת חייך וסביבתך בנוחות, ואפילו להחמיא לעצמך במחשבה שאם רק תהיה בשלטון תציל את המצב- או במקרה של הינקי ש"נפל" באנגליה: להציל את הממלכה הבריטית.
לזכותו יאמר שבהקדמה הספיק טווין להתנצל על אי דקויות בעלילה בסיפור וכמובן בהיסטוריה.
אבל אני יודעת שישנן יצירות מופת מסובכות הרבה יותר מבחינת היסטוריה שדייקו מאוד, ונאלצתי להזכיר לעצמי שוב ושוב שלא היתה לסופר ויקפידיה ואם כל קשריו לדיקנס לא חשב שכדאי לבקש ספרים על בריטניה כולל הפרטים הטכנים בהם פישל.
ההתחלה היתה מצויינת, ההרפתקאות הזכירו לי קצת את האקלברי- שובבות והתבוננות בסביבה, לשפוט את המעוות והביקורת החברתית הברורה כל כך.
מצד שני דילגתי כמה וכמה פעמים על הצהרות פוליטיות ודיאלוגים על כלכלה. זה לא תקף לימנו ואפילו העיק כשזה הגיע לשני דפים.
הספר נגמר בצורה איומה מבחינתי, והרגשתי די רע מפני שבאמת קיוויתי ש"יציל" את המצב בערך מהאמצע.
הסופר בחר להושיע את אנגליה ולסדר להם עיתונים (נייר לא היה אז ומפתיע שלא חשב לכתוב משהו על מנגב התחת המלכותי שנחשב לתפקיד נחשק במיוחד)
לשחרר עבדים, לשחרר את הדמוקרטיה, לפרק את המלכות ואבירי השולחן, טלפון, ספינות קיטור, רכבות, רובים, דינמיט, גדרות חשמליים...
הכל "מדע" ו"פטנטים" שהמציא טווין והפך את אנגליה למתורבתת.
שמאלנית שכמותי- אמנם השתעשעתי במחשבה שדו קרב של אבירים נראה כמו רודאו או נגמר עם אביר מול ירית אקדח במערב הפרוע- אבל הפסקתי לצחוק בסוף.
טווין פטריוט אמיתי, מהדור הישן והגאה שגם יכול להביט בשכניו וחבריו, בכנסייה ובמנהיגים ולנסות לתקנן.
ארה"ב יותר מידי הארד קור בשבילי- רובים, קיטר, דינמיט... אילו רק ידע כיצד מנסים להפטר מכל אלו...
נהנתי, כי זה מארק טווין. סבלתי מפני שזה ספר שהציג אדם שרוצה להיות הרואי והכי חכם והכי מוצלח, וגיליתי טווין שאני לא ממש מתחברת אליו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
