את הסקירה הזאת נתחיל מהסוף. והסוף הוא שלא הגעתי בכלל לסוף. אחרי שבועות אחדים בהם הספר היה מונח על השידה שליד המיטה, ואחרי שבכל פעם הייתי קוראת בו פרק-שניים, ואחר כך עמוד שניים, ולבסוף אפילו לא עמוד, נשברתי, והחזרתי אותו לספריה. זה לא אומר בהכרח שהספר רע. ההתחלה די מבטיחה: סאטיריקן ידוע ומוכשר כותב סאטירה פוליטית ובמהלכה עוקץ הן את תקופתו-הוא, הן את הנטייה הרומנטית להתרפק על העבר. מתחיל נחמד, לאט לאט גיבור הספר מתגלה כאדם קצת הרבה יותר מדי מוכשר. מצחיק לומר על סאטירה שהיא חסרת אמינות, אבל זה פחות או יותר מה שקורה כאן. הינקי מתגבר על כל עמי הארץ הבורים בזכות חכמת כפיו והקידמה הטכנולוגית מהעידן ממנו הוא בא, ובזכות חוסר התחכום של הסובבים אותו, בני המאה השישית לספירה. מהר מאוד הספר ממצה את עצמו, ומתחיל לעייף. כאן סיימתי.

בספריה היה ילד אחד, תולעת ספרים כזה. אחד שהחזיר עשרה ספרים, ולקח עשרה אחרים. הוא רצה לקחת גם את "ינקי מקונטיקט". אמרתי לו שהוא לא ייהנה ממנו. אחרי שיחה קצרה שבה הוא הבהיר לי שהוא קרא כבר מארק טווין ואהב מאוד, ואחרי שהסברתי לו את מה שכתבתי לעיל, הוא אמר "אז לא".

וזהו.

את הספר קראתי מזמן, בתרגומו הישן והוא נשאר לי בראש. מובן שכשיצא קניתי וקראתי שנית, עם התובנות של המאה ה 21.

זה שמארק טויין הוא אחד הגדולים - על זה איש אינו חולק. והוא לקח את הכתיבה העיתונאית המתומצתת והפך אותה לאמנות: האיש ידע לומר במעט מלים שנונות וכאילו מצחיקות את מה שאחרים לא מצליחים ברומן שלם.

ובנוסף היתה לו חשיבה לגמרי אחרת: הוא הצליח לא להיות מושפע מהדעות שרווחו בזמנו - והצליח להשאר מקורי ויצירתי. אנחנו קוראים אותו עכשיו, ולחלק מהדברים אומרים "ברור" ולא זוכרים שכשהדברים נכתבו עליונות האדם הלבן היתה "עובדה מוכחת", לנשים לא היתה זכות בחירה ועירעור על "זכותו הטבעית" של בעל הסמכות היה מעשה בלתי מתקבל על הדעת.

גם הסיפור מבריק: אדם מאמריקה של המאה ה- 19, בעלת המסורת הדמוקרטית (טוב, בערך. חוץ משחורים, נשים ועניים...) מגיע לאנגליה של המאה ה -6 וצריך לשרוד שם. כמובן כאמריקאי הוא מתחיל בשינוי העולם אליו נקלע... הסיפור מצחיק, לעתים נוגע ללב, ומהנה מאד.

הספר מאוייר באיורים שנוצרו במיוחד עבורו והם מוסיפים עוד נופך לחוויית הקריאה. נהניתי ממנו מאד וממליצה להתחיל בו את ההכרות (למי שלא מכיר) עם סופר ענק.

אני חייב להודות שלא לקחתי בהתחלה את מרק טווין ברצינות, אולי בגלל שהשם שלו נודע לי בעיקר בגלל שהוא סטיריקן ובדחן, אולי בגלל שהוא בן המאה ה19, אולי בגלל שהוא אמריקני, אולי בגלל שציפיתי שהוא יהיה הרבה פחות ממה שהסתבר לי בדיעבד.

כבר שהחזקתי את הספר עם הכריכה האדומה שלו והצצתי בתקציר הוא נשמע מבטיח, אבל גם לא ההקדמה וגם לא סיפור המסגרת יכלו להכין אותי למה שעומד לבוא, ואולי אפילו טוב שכך...
כבר מהמילים הראשונות אפשר לקלוט שמרק טווין פשוט ניחן בכשרון כתיבה כיאה לעיתונאי וכסופר, יעל אכמון עושה עבודה נהדרת בתרגום. הניסיון לקשר בכותרת בין קונטיקט של המאה ה19 לבית חצר המלך ארתור במאה ה6 לספירה, כבר מעלה סימן תמיהה ענקי בנוגע לתוצאות על הכתב.

מרק טווין לכל אורך הספר משתמש בשנינות רבה, בעולם מושגים רחב, באנלוגיות, בסטירה כדי להעביר לנו את רעיונותיו המודרנים והחדשיים תוך כדי זה שהוא מעביר לאנשי אנגליה של ימי הביינים שבספרו את אותם רעיונות בדיוק.
הוא יורה את חיציו לכל עבר ולא מהסס ומבקר ונוגע בשורה ארוכה של נושאים בינהם: פוליטיקה, מונרכיה, דת, פרסום, עתונאות, מוסר, אמונות תפלות, מנהגים והלכי רוח שהיו נפוצים בעבר אבל לא בימינו אנו. הכל מובע בצורה יפה עם טיעונים הגיוניים ודוגמאות, וכל זה מועבר תוך כדי הסיפור שמועבר בצורה אלגנטית. ובאמת הסיפור לא מפסיק להפתיע עם כל פרק ופרק, עד לסוף הספר.

הנאה צרופה ממליץ בחום למי שאוהבים ספרים שכתובים כהלכה

חוקי הקומדיה מאוד פשוטים, אדם שאינו מהזמן או מהסביבה והתרבות מוכנס למקום הפוך ממה שהכיר והופ יש סיפור.
כך ניתן לבקר את תקופת חייך וסביבתך בנוחות, ואפילו להחמיא לעצמך במחשבה שאם רק תהיה בשלטון תציל את המצב- או במקרה של הינקי ש"נפל" באנגליה: להציל את הממלכה הבריטית.
לזכותו יאמר שבהקדמה הספיק טווין להתנצל על אי דקויות בעלילה בסיפור וכמובן בהיסטוריה.
אבל אני יודעת שישנן יצירות מופת מסובכות הרבה יותר מבחינת היסטוריה שדייקו מאוד, ונאלצתי להזכיר לעצמי שוב ושוב שלא היתה לסופר ויקפידיה ואם כל קשריו לדיקנס לא חשב שכדאי לבקש ספרים על בריטניה כולל הפרטים הטכנים בהם פישל.

ההתחלה היתה מצויינת, ההרפתקאות הזכירו לי קצת את האקלברי- שובבות והתבוננות בסביבה, לשפוט את המעוות והביקורת החברתית הברורה כל כך.
מצד שני דילגתי כמה וכמה פעמים על הצהרות פוליטיות ודיאלוגים על כלכלה. זה לא תקף לימנו ואפילו העיק כשזה הגיע לשני דפים.
הספר נגמר בצורה איומה מבחינתי, והרגשתי די רע מפני שבאמת קיוויתי ש"יציל" את המצב בערך מהאמצע.
הסופר בחר להושיע את אנגליה ולסדר להם עיתונים (נייר לא היה אז ומפתיע שלא חשב לכתוב משהו על מנגב התחת המלכותי שנחשב לתפקיד נחשק במיוחד)
לשחרר עבדים, לשחרר את הדמוקרטיה, לפרק את המלכות ואבירי השולחן, טלפון, ספינות קיטור, רכבות, רובים, דינמיט, גדרות חשמליים...
הכל "מדע" ו"פטנטים" שהמציא טווין והפך את אנגליה למתורבתת.
שמאלנית שכמותי- אמנם השתעשעתי במחשבה שדו קרב של אבירים נראה כמו רודאו או נגמר עם אביר מול ירית אקדח במערב הפרוע- אבל הפסקתי לצחוק בסוף.
טווין פטריוט אמיתי, מהדור הישן והגאה שגם יכול להביט בשכניו וחבריו, בכנסייה ובמנהיגים ולנסות לתקנן.
ארה"ב יותר מידי הארד קור בשבילי- רובים, קיטר, דינמיט... אילו רק ידע כיצד מנסים להפטר מכל אלו...
נהנתי, כי זה מארק טווין. סבלתי מפני שזה ספר שהציג אדם שרוצה להיות הרואי והכי חכם והכי מוצלח, וגיליתי טווין שאני לא ממש מתחברת אליו.

הספר מתאר את עלילותיו של אמריקאי ינקי טיפוסי מהמאה ה-19 שמוצא את עצמו לפתע (כתוצאה של מכה בראש אבל זה לא חשוב) באנגליה של ימי הביניים המוקדמים בתקופתו של המלך ארתור. כמו בספרים אחרים של מרק טוויין מופגנת בספר ביקורת חברתית חריפה ועם זאת רוויית הומור כנגד מעמד האצולה (האבירים של "שולחן המלך"). הספר המתחיל בנימה משועשעת מקבל לאט לאט צביון קודר ועגום כאשר הוא מתאר את היחס הנוקשה וההתעמרות ב"פשוטי העם" מצד מעמד האצולה. מצד שני יש את הקטע היותר הומוריסטי של גיבורנו הרוכש מעמד והשפעה בחצר המלך ומנסה להפוך את אנגליה הפרימיטיבית למדינה מתועשת בנוסח אמריקה של סוף המאה ה-19 (תקופתו של טווין). אני לא אגלה איך זה נגמר (כמובן) אבל ממליץ בחום על הספר - לדעתי אחד הטובים של טווין.

יש ספרים שפשוט ברור לך שתחבבי. את מתחברת לסגנון הספרותי של המספר, סיפור המסגרת מעניין מספיק, ואת אפילו מוצאת אותם מחכים לך על המדף בספריה של הספרים החדשים. את מראש בעדם. וברגע שראיתי את הספר הזה היה די ברור שאני אקרא אותו ודי ברור שאחרי שאני אהנה ממנו, אני גם אקנה אותו.


תכלס, מארק טוין כותב סאטירה פוליטית, איך אפשר שלא לחבב? מסתבר שבקלות.

נתחיל מזה שהספר לא אמין בכלל- מגיע לו ינקי מקונטיקט שאבא שלו היה נפח ודוד שלו רופא סוסים, הוא עצמו מפקח במפעל ליצור נשק וטוב עם מכונות- ויודע הכל- מתי יהיה ליקוי חמה (במאה השישית!), איך עובד טלגרף, איך לייצר גדרות חשמליות ורכבות וכו׳- ממש לאונרדו דה וינצ׳י (או שלא).
נמשיך בזה שכמו שכתב באחרית דבר נעה מנהיים- זה לא שהתרבות בחצר המלך ארתור היתה כזו להיט, אבל רמת ההתנשאות של הינקי שלנו היא פשוט אדירה.
ונסיים בזה שזה פשוט לא כזה מצחיק. ומה שווה סאטירה אם היא לא מצחיקה?

במילה אחת- אכזבה.
אוף, כמה שרציתי לחבב את הספר הזה...

ספר שאפשר בקלות להנות ממנו אם יודעים להתעלם מכמה קטעים שעדיף שלא היו בו.
העלילה: אמריקאי בן המאה ה-19 נקלע לאנגליה של המאה ה-6. בעזרת טריקים משכנע את העם שהוא מכשף אדיר ומגיע לעמדת שררה. מעמדה זו הוא מנסה להקים באנגליה המלוכנית, הדתית והפרימיטיבית, רפובליקה טכנולוגית עם דת סובלנית.
זהו רק צרוף מקרים שקראתי את הספר בתקופה שבה ארה"ב של המאה ה-21 מנסה להקים בעירק, אפגניסטן (ובקרוב בסוריה) רפובליקה טכנולוגית עם דת סובלנית. מי שרוצה יכול (על אחריותו) להגיד שמארק טוויין היה נביא.
בכלל, כיום, כשלמארק טוויין כבר יש שם עולמי מייחסים לו דברים שאינם מגיעים לו.
אם הספר הזה נושא בשורה כלשהיא אז זו הבשורה של הגזענות (שלא היתה מילה מגונה במאה ה-19) ושל טבח ההמונים.
כשגיבור הסיפור אומר שברצונו לחסל את מעמד האבירים באנגליה כי הוא מהווה מחסום בפני הקידמה, אנחנו חושבים על חינוך והסבה מקצועית. אבל הינקי חושב על חיסול פיזי של עשרות אלפי אנשים. ואם אפשר - אז בלחיצת כפתור. טכנולוגיה!!!
בסה"כ לספר אין יותר מדי יומרות. אומרים שבזמנו הוא היה פורץ דרך. את מי זה מעניין עכשו ?
אז איך נהניתי מספר גזעני ורצחני כזה ? פשוט מתעלמים ממה שצריך להתעלם ונהנים מסיפור הרפתקאות משעשע למדי. בלי יומרות.

הספר כתוב עם הקסם והשובבות המאפיינים את כתיבו של טווין. הסיפור משמש לטווין כפלטפורמה להצגת דעותיו על דת, שלטון, מעמדות, כלכלה ושאר המרכיבים שיוצרים חברה.
שום דבר לא חומק מהטיפול השנון והסרקסטי שלו. נחמד ללמוד עוד על תקופת המלך ארתור והאבירים. התקופה מועברת בצורה מאד ציורית והקורא מרגיש שהוא מטייל בשבילי המאה השישית, לטוב ולרע. בעצם, בעיקר לרע... קטסטרופה אמיתית...
מותק של ספר.

מה עוד אפשר לכתוב על השנינות והחדות של מרק טווין? איזה כייף שיש מישהו שלא רק נהנה לפוצץ בלונים נפוחים ולשחוט פרות קדושות (ראו ספרו הנפלא על עליבות ארץ הקודש..) אלא גם עושה את זה בכל כך הרבה שנינות הגובלת בסרקזם..