ביקורת ספרותית על סאפיק - אינקַרסֶרון #2 מאת קתרין פישר
ספר טוב

---

כנראה שאני כותבת ביקורת ראשונה גם לספר ההמשך של אינקרסרון, איזה צירוף מקרים.
או שאולי זה יותר מזה?

הלב שלי עשה סלטה באוויר שגיליתי שיש המשך לאינקרסרון, צומת ספרים, אני כל כך אוהבת אתכם.

ביום שבת יצאתי עם סבתא לבית קפה, ואיזו הפתעה, דווקא בבית הקפה הנוכחי ישנו סניף של צומת ספרים.
מה שברור ברור, וסבתא שלי קנתה לי שלושה ספרים, בעקבות המבצע "3 ב-99".
שבוע הספר מתקרב, הרי זה די צפוי שהמבצעים רק יחזרו, ואולי אפילו ישתפרו?
בזמן שסבתא מחכה שהעודף של החשבון יחזור אליה, כבר פצחתי בדילוגים אל חנות הספרים.
הלב שלי ממש החסיר פעימה שקלטתי את הספר "סאפיק", רק הכותרת עוררה בי מספיק הלם כדי להסתכל למטה ולראות את המילים המודגשות "ספר ההמשך לאינקרסרון".
את זה כבר צפיתי.
וברור שאספתי את הספר בידיים שלי כשהבנתי שיש סוף סוף המשך!
וואו!
המשך לאינקרסרון!
מדהים!
לקרוא! לקרוא! לקרוא!

הוא היה הספר הראשון שאספתי לידי והתחלתי לקרוא ברגע שהגענו הביתה, אבל לצערי, ההתחלה הייתה מעט משעממת (הסיבה שבגללה הספר שוב מקבל רק ארבעה כוכבים) ומבטי ריפרף איכשהו לספר השני שקניתי - "מסומנת - בית הלילה".
דילגתי לי לספר אחר, למרבה הצער.
אבל אחרי שסיימתי עם "מסומנת", נקיפות המצפון לגבי הספר המסכן לא נתנו לי מנוח ולכן פתחתי אותו והתחלתי לקרוא אותו בשיא המהירות.
ואני חייבת להודות, שזה היה פשוט, וואו!

ההמשך היה הרבה יותר מעניין מההתחלה שקצת צלעה מתחילת הפרק הראשון ועד אמצע הפרק השני, אז הכל התחיל לתקתק ונשאבתי לתוך העלילה.

קתרין פישר הצליחה לפצוח בסיפור מצמרר ומרתק, ופעם נוספת שבתה אותי בקריאה של הספר המדהים הזה.
רק יותר התחברתי לדמויות האהובות עלי, והסלידה שלי התגברה לדמויות ששנאתי - ושאני עדיין שונאת, בעצם.
הסיפור המצמרר קיבל נקודת מבט אחרת, וסיפור אחר ומרתק לא פחות מקודמו, פישר עשתה דברים כל כך לא אפשריים בספר, הדמיון שלה עורר בי קנאה, הכתיבה שלה העבירה בי תחושבת הזדהות מדהימה, והעולם שהיא תיארה עורר בי צמרמורת ופחד כל כך אמיתיים.

אוקי, ולסקירה קטנה-גדולה של הדמויות.
הבה ונתחיל עם פין, יקירינו האבוד שבספר הקודם הצליח לעבור את השער אל מחוץ לכלא.
הוא תיאר לעצמו שיצא משם, הוא תיאר לעצמו שהוא חופשי סוף סוף, אבל בסופו של דבר הוא רק נכנס לכלא אחר, עבר מכלא למשנהו, והפעם גם נאלץ להפוך חייל על לוח משחק.
הנער נאבד, הוא אכול רגשות אשם כלפי אחיו בדם, קיירו, ובעצם לא כל כך שם על אטיאה, לפי דעתי.
נהלי הממלכה לא מוצאים חן בעיני הנסיך האבוד שלנו, הוא לא מרוצה משום נימוסי שולחן, דרכי התנהגות, וכל המשחק המיתמם בארמון.
הוא לא השתנה, לפחות מבחינתי, הוא אותו פין.

קלודיה. בתו של הסוהר.
היא יהירה, היא חכמה, היא ערמומית, היא יודעת לשבות אנשים במשחק החלקלק שלה, היא דמות חזקה, עוזרת לפין ברגעים שבהם נראה שהוא עומד להתמוטט.
ואני אוהבת את הדמות שלה, בגלל הכוח והאציליות שהיא מייצגת.
אולי היא לא הכי ישרה, אולי, ואולי היא גם לא הכי נחמדה, גם אולי, ואולי עדיף לסמוך על אינקרסרון יותר ממנה, גם זה אולי, אבל היא הדמות האהובה עלי, בגלל כל כך הרבה עוצמה שהיא מקרינה, כל כך הרבה שליטה עצמית.
ולדעתי, היא מדהימה.

קיירו. אחיו בדם של פין.
היהיר, הערמומי, האגואיסט, הטיפש, הנודניק, המעצבן.
השובה עם העיניים הכחולות חוזר ובגדול.
הוא רוצה לנקום בפין על כך שהשאיר אותו שם, עם ציפורן המתכת שלו, ואולי גם עם עוד אייברים שמקורם בכלא, העובדה שהיותו בעל מום הייתה תפנית מפתיעה ומרתקת בספר הקודם, ובספר הזה היא שיחקה כמה תפקידים חשובים בשיחות בין אינקרסרון לבין דמויות אחרות.
אני לא אוהבת אותו, אבל לא שונאת אותו, אז אני באמצע, בערך.

אטיאה. כלבת הסמרטוטים שפין הציל.
אוך, אוך, אטיאה, אטיאה.
אני לא סובלת את הדמות הזאת.
היא נראית מזדנבת בעיני, יותר מידי נאמנה ומתרפסת, בספר הקודם שהיא עמדה למות מחנק ממש הצטערתי שזה לא קרה.
היא שונאת את קלודיה - מה שלא נותן לה נקודות זכות אצלי - ויחד עם קלודיה נהנתי לקרוא לה "כלבה".
אולי כי היא באמת כזאת, או אולי כי היא ראויה שיקראו לה ככה.
אני מתעבת את הדמות התלותית שהיא, ואולי מסתתר מאחוריה סיפור עמוק אבל הדמות הזאת עושה לי כאב בטן.
אם הייתי קתרין פישר הייתי רוצחת אותה.
ואני עדיין לא מבינה למה היא עברה בשלום את הספר הזה.

וזהו, אלו הדמויות שרציתי לעבור עליהן.

הספר מדהים, מרתק כקודמו, שניהם מעולים, ושניהם קיבלו אצלי ארבעה כוכבים.
אבל גם זה לא מעט.

אני ממליצה בחום לכל מי שקרא את אינקרסרון.
ומי שלא קרא את הספר הראשון, שיקרא אותו, ועכשיו!

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על סאפיק - אינקַרסֶרון #2