לאחרונה (יחסית) נפתח עמוד נהדר בפייסבוק שנקרא "לפסוע במשעול המרגנית". שני אנשים מבוגרים שבים לספרי הוצאת "מרגנית", קוראים אותם ומעלים סקירות. זה עשה לי חשק לשוב גם להוצאה המעולה הזו, ולכן לקחתי את ספר המרגנית הכמעט יחיד שיש לי בבית - "מטילדה" מאת רואלד דאל.
קראתי את הספר בילדותי ואני זוכר שמאוד אהבתי אותו, וגם כמובן שראיתי את הסרט.
במקרה (או שלא) נהייתי הורה לילדה קטנה, כיום בת שלוש וחצי (בערך הגיל של מטילדה בפרקים הראשונים), וגם נהייתי מורה בבית ספר, זירת התרחשות מרכזית של העלילה (מלבד ביתה של מטילדה).

אז מה אני חושב על הספר ממרומי השנים, מזווית ראייתו של אב צעיר ומורה במערכת החינוך?
ובכן, זהו ספר נפלא. כתוב בתנופה ושנינות, שילדים יהנו מהם - הטריקים שמטילדה עושה כדי לנקום באביה, החוויות שלה בבית הספר וכמובן המאבק הסופי שלה מול המנהלת האימתנית - ילדים יאהבו את זה, ולראיה- הקרנתי את הסרט לתלמידים בכיתה ז' לקראת סוף שנת הלימודים והם אהבו את הסרט מאוד (וציינו שכבר הקרינו להם אותו בביה"ס היסודי).

אבל מה תורמת הקריאה בגיל מבוגר יותר?
אני חושב שהבחנתי בזווית הסאטירית של הספר, באמירה הנוקבת שלו כנגד עולם המבוגרים וכנגד הממסד החינוכי (המגולם על צדדיו האפלים ביותר בידי המנהלת, ועל צדדיו החיוביים ביותר בידי דמותה של מיס מרשמלו, מורתה של מטילדה בכיתה א').

הספר בעצם עוסק בניכור הורי. מתוארים בו זוג הורים שלמען הקריירה שלהם (אביה של מטילדה) או למען הפנאי והעיסוק העצמי (אמה של מטילדה) מזניחים לחלוטין את בתם. הם מספקים לה אוכל וקורת גג, ובטוחים שבכך יצאו ידי חובתם כלפיה. העלילה של מטילדה מתארת הזנחה של ילדה גאונה, שמלמדת את עצמה לקרוא בגיל ארבע, אך זה רק בשביל להוסיף "פלפל" לספר. הרי ברור שאף ילד לא צריך לסבול מהזנחה כזו, גם אם אינו גאון (ויש להודות- מעטים הגאונים בעולמנו, וגם הגאונים המעטים- אני לא בטוח כמה גאוניותם הייתה בולטת לעין בגיל ארבע).

מעבר לכך, הספר ממשיך לעקוב אחרי מטילדה בביה"ס, ופה מתגלה אמירה נוקבת נוספת כנגד המבוגרים - חוסר האמון שלהם בילדים. לא חוסר אמון ביכולותיהם, אלא חוסר אמון בדבריהם, ראיית עולמם והדרך שבה הם מפרשים ומתארים את המציאות. זה מתבטא כאשר אנחנו (הקוראים) נחשפים יחד עם מטילדה לזוועות שמתרחשות בבית הספר, ומטילדה (או חברתה הטובה) שואלות ילדה גדולה יותר מדוע הילדים לא מדווחים להוריהם על התנהגותה האלימה של המנהלת כלפי התלמידים, והתלמידה הגדולה אומרת בתגובה שאין טעם לספר להורים, כי הם במילא לא יאמינו לילדיהם ויסווגו אותם כשקרנים.
מעניין לבחון כיום, בשנת 2025, את שתי האמירות האלו. מצד אחד, האמירה כנגד ההזנחה רלוונטית כפעם. הורים זורקים את ילדיהם מול מסכים, ולא מספקים להם את תשומת הלב שהם זקוקים לה ואת הכלים הדרושים בשביל למצות את הפוטנציאל שלהם.

מצד שני, האמירה כנגד חוסר האמון בילדים כבר לא ממש "מחזיקה מים". הורים היום לוקחים את הצד של ילדיהם באופן כמעט מיידי וללא סייגים, כנגד מורים או אפילו ילדים אחרים. אפשר להתווכח אם זה טוב או רע, אבל אין ספק שהמציאות בפן הזה השתנתה מאוד.

כתבתי המון, אז אתמצת: עודדו את ילדיכם (אם הם בגיל המתאים) לקרוא את הספר. ועשו זאת גם בעצמכם.

תראו מה זה.
בנאדם מקבל תשעימים ומאיות במבחנים, קורא ספרים של מבוגרים לפני גיל 15, מאובחן כמצויין (דרגה מתחת מחונן, בייסיקלי אותו דבר, נשמע הרבה פחות מרשים), חושב ברמה מעט גבוהה יותר משל שאר הכיתה שלו - וחושב שהוא חכם.
והנה מגיע הספר הזה ואומר - "וואלה, לא."
אם בא לכם להרגיש מטומטמים ומאחרים להתפתח, מטילדה זה הספר בשבילכם. הוא יגרום לפרופסורים בפיזיקה לפקפק באינטליגנציה שלהם. ולא עוזר שכתבתי אינטליגנציה לא נכון והגוגל תיקן לי את זה שוב.

בכל מקרה, כמו שוודאי הבנתם, מטילדה היא ילדה גאונה. עד כמה גאונה? שמעו את זה:
א. בגיל שלוש היא ימדה את עצמה לקרוא
ב. לפני גיל חמש היא כבר קראה דיקנס. דיקנס, למען השם. וגם ג'יין אייר וגאווה ודעה קדומה, וספרים כבדים כאלה שאני לא הצלחתי לקרוא ממרום שש עשרה שנותיי. דאמ איט איתה!
ג. בגיל חמש היא יודעת בע"פ את לוח הכפל (הלוח של 12 על 12 למקרה שתהיתם) ויכולה לחשב ברמה של מחשבון, ובמהירות של מחשבון, מספרים גדולים מאוד. אני בגיל הזה רק למדתי מה זה שלוש ועוד ארבע. ואת לוח הכפל (של 10 על 10) לא ידעתי בע"פ עד כיתה ה'!
ד. היא כותבת חמשירים. פאקינג חמשירים.
ה. גם האינטליגנציה הרגשית שלה מפותחת ברמה שלא מתאימה לילד בן פאקינג חמש (כתבתי אינטליגנציה נכון לפחות הפעם. יש.)
ו. ברצינות. היא מתנהגת כמו אדם בן שניים עשר לפחות. היא ילדה בת חמש. אבל היא כל כך רגישה וקשובה וכאלה. וואו.
ז. את כל זה היא עשתה לבד, לגמרי בעצמה. ההורים שלה הם חרא של הורים, מזניחים ועל גבול מתעללים, ולא אכפת להם בגרוש מהילדה שלהם. היא לימדה את עצמה הכל.
ח. שוב, אני חייבת לציין שהילדה הזו בת חמש וחצי מקסימום. משהו כאן כל כך לא נורמאלי שאין לי מילים בכלל.


זה נחמד לקרוא ספרים מפעם. היום אף אחד לא היה קורא ספר כל כך מופרך, לא כזה שנכתב בימינו. היו לועגים לזה, או הופכים את זה לספר סאטירה. אבל לא. מטילדה הוא ספר רציני לחלוטין. לא רציני כלומר שאין בו הומור, אלא רציני כלומר סיפור שמתיימר להיות ריאליסטי ואמתי.
הדמויות שבו מוקצנות ומופרכות עד אימה. אף הורים כאלה מתעללים לא היו רשאים לגדל את הילדים שלהם בשלב הזה, ואף מנהלת מחרידה כמו גברת שכחתי-את-שמה-כי-הוא-היה-ארוך-מדי לא הייתה רשאית להמשיך לנהל את הבית ספר המחורבן. לעזאזל, היו מכניסים אותה לכלא או משהו, זה אשכרה תקיפה והתעללות בילדים, התעללות פיזית ואלוהים יודע שהתעללות מילולית, מה שהיא עושה שם. והיא אמורה להיות המבוגר האחראי. אלוהים ישמור.
הדרך שבה כל הדמויות בספר מוקצנות להחריד - טובים הם טובים ורעים הם נבלים מושחתים - ושבה העולם מחולק לשחור ולבן, גורמת לך לחשוב. כי הרי העולם האמתי לא ככה. והוא אינו רק ילדים ומבוגרים, טובים ורעים, שחור ולבן. הוא הכל מהכל, ולא תמיד אתה יודע מה נכון. אני מרגישה כך במיוחד בימים אלו, כשההורמונים המשתוללים שלי מכריזים עליי בתור בת נוער, והתודעה שלי והמוח שלי והגוף שלי כאחד מתחרפנים (מחשבה מצחיקה - דמיינו את מטילדה בעוד עשר שנים, בתור בת נוער. מעניין).
אם היה לי כוח הייתי מפרטת עכשיו את סוגיית השחור-לבן-אפור, אבל למען האמת אין לי כוח.
אבל כן מגיע לספר הזה שאדון בו עוד קצת, כי הוא היה הספר הראשון מזה הרבה זמן - יותר מדי - שהשאיר אותי ערה עד אחת בלילה.
אם הייתי רוצה לעשות קישור לעולם האמתי - העולם שבו אנחנו חיים, והעולם היחיד שבעצם משנה לנו באמת - הייתי מדברת על יום רבין שמתרחש היום. מאוד קל לעשות את הקישור, גם אם מעט גס. האלימות של המנהלת שלהם - אלימות - יום רבין. הנה הגענו, נסיעה קצרה.
אבל ספרים הם לא רק גשר לעולם שלנו. כלומר הם כן, אבל כמו כל גשר, אפשר לחצות אותו לשני הכיוונים. אפשר לקשר אותם אלינו - ואפילו מומלץ לעשות זאת - אבל אפשר גם לברוח אליהם, והם יקבלו אותך אל תוכם בחיבוק רחב ידיים וללא כל שיפוטיות.
ולמען האמת, זה מה שאני רוצה לעשות כרגע.
כי העולם לפעמים מעט דפוק. לא, בעצם הוא כל הזמן מעט דפוק. בעצם הוא דפוק לחלוטין. לא, גם זה לא נכון. לא לחלוטין. רק כמעט.
אבל יש בו דברים שלא דפוקים בכלל. חיוך כנה של אדם שטוב לו. שוקולד. מיטה חמה בסוף יום קר. גשם שמתחיל לרדת בדיוק כשאתה בוכה. חיבוק שמתאים בדיוק, שבו כתפיים וראש מתחברים כמו בפאזל. בובות פרווה עם עיניים נוצצות. ציפורים שעפות מפה לשם בסתיו ובאביב, בחץ או בשורה, או סתם כך בקבוצה מבולגנת. רוח שמצננת את הזיעה בגב, כשמורידים את התיק בסופו של טיול ארוך. הכוכב השני מימין לירח. ריח של לחם טרי. ורגעים נדירים של צלילות, שבהם אתה יודע פתאום מה אתה רוצה ומה אתה עושה ולאן מועדות פניך ומה עליך לעשות. והעולם צלול וברור וטהור כמו פיסת זכוכית או אגם מים, כמו להרכיב פתאום משקפיים אחרי שנים בהן ראית לא טוב. דמעות שמתייבשות על הלחיים ואתה לא טורח לנגב. חבר טוב. מים שנוצצים על גבי תות. העיניים של אדם אהוב.
יש דברים שלא דפוקים כאן בכלל. וטוב לחיות כאן. אבל מדי פעם טוב לברוח.
לברוח אל מטילדה, ואל העולם הברור שלה, שבו רעים נענשים וטובים זוכים בגמול, שבו רצון טוב ואמונה בעצמך יכולים לעשות הכל. שבו הבעיות היחידות הן כאלו חיצוניות, שאפשר לפתור.
ואולי בעצם זהו לא רק עולמה של מטילדה, אלא עולמם של כל הילדים בני החמש? אולי הכל בעצם כן פשוט כל כך, ורק אנחנו ערבבנו שחור בלבן בטעות וסיבכנו את הכל?
כך או כך, זה לא משנה. נכון לעכשיו ככה הוא העולם, בין אם נאהב זאת ובין אם לאו. אבל תמיד יש לנו לאן לברוח, וזה הכי חשוב.
טוב לברוח. אבל גם טוב לחזור. חייבים בסיומו של דבר לחזור. צריך לזכור את זה.

יום טוב לכם, חבריי-הטיפשים-כמוני-בהשוואה-למטילדה! אל תתנו לגאונה המזורגגת הקטנה הזו לערער לכם את הביטחון העצמי. כולכם חכמים. ואם אי פעם תפקפקו בזה, פשוט תזכירו לעצמם יתרון אחד חשוב שיש לכם על פני מטילדה - היא דמות בדיונית, ואתם לא. :)



עריכה
אני לרוב לא עושה את זה, אבל רק רציתי לומר משהו בנוגע לתגובות למטה, כי זה היה נראה לי משעשע.
האקדמיה לעברית אישרה מילה חדשה בשם "גילאנות", ומשמעותה היא אפליה על רקע גיל. מעניין, הא?
יום טוב! :)

אני נמצאת בכיתה של אינפנטילים.
סליחה, בשכבה שלמה של אינפנטילים.
ובגלל זה, אני יותר מהופעתי כשגיליתי שיש ילדה בכיתה שלי שקוראת ספר.
אל תאשימו אותי, בכיתה ד' האמנתי שאני הייתי היחידה שקוראת ספרים (סתמו).
אז הייתי חייבת לגלות הספר שהיא קוראת. הוא חייב להיות מעולה ברמות אם היא קוראת אותו.

זה לא ספר מושלם, בהחלט לא. הדמויות לא אמינות בשיט ומה שקורה כאן עם גברת טרופדרוס לא יכול להיות חוקי.
שום הורה לא יכול להיות חסר אחריות בצורה כזאת.
מורות לא יכולות להיות נחמדות כמו מיס מרשמלו!
וזה כל כך לא הוגן שמטילדה העזה לקרוא יותר ספרים ממני. פשוט לא הוגן.

אבל זה באמת ספר פשוט מעולה! כזה מהסוג שמורח לך חיוך דבילי על הפרצוף.
לפני כמה ימים הייתי אצל חברה שלי, ולפתע גיליתי אצלה עותק של מטילדה. אחרי שהתחננתי על הברכיים שלי שאני אחזיר את זה מהר והיא לא תראה קמט אחד בספר הזה, היא משכה בכתפיה ואמרה שאין לה בעיה. בדרך חזרה הביתה קראתי את זה תוך כדי הליכה. אני מניחה שאנשים תהו למה ילדה נמוכה מחייכת מאוזן לאוזן באופן שמותח את הפנים שלה במידה מחרידה ומתחמקת באופן יעיל מעמודי תאורה ומעקים.
העותק היה מלא אוזני חמור וקשקושים מעליבים על כל ציור של אגאתה, והילות מלאך מעל לראשה של מטילדה הקטנה, מה שגרם לקריאה להיות אפילו יותר משעשעת.
רואלד דאל חושף בפנינו ילדה קטנה חכמה במיוחד. היא לימדה את עצמה לקרוא בעזרת ירחונים וזמן פנוי שהתירו לה בני משפחתה. היא הולכת מאז גיל צעיר (צעיר מדי!) לספרייה, לקרוא כל ספר שבא לידיה. אני אישית התעצבנתי, משום שחשבתי עד כמה זה לא הוגן שהיא זכתה לקרוא בגיל כל כך צעיר, כשאני עוד לא ידעתי את האלפבית בגילה. כל כך לא הוגן.

כמובן, נלמד להכיר עוד דמויות חוץ מההיא שמתנוססת על הכריכה. גברת מרשמלו החביבה, שמאיר פנים לכל ילד, גברת טרופדרוס, שכולאת ילדים בארון ממוסמר וזורקת בנות בזריקה סיבובית בגלל שהן באו עם צמות.
כמובן, שיש באגאתה טרופדרוס גם צדדים טובים. היא הכריחה ילד לאכול עוגה שלמה. לזה אני קוראת לספק ילדים.

הוריה של מטילדה לא טובים יותר. הם לא מתייחסים אל בתם ולא מעניקים לה תשומת לב כראוי. אחיה בקושי נכנס לעניין. אבל מטילדה, כאמור, היא ילדה חכמה ביותר, ולכן היא מוצאת דרכים שונות וססגוניות לנקום בהם.
היא גרמה לאביה לצבוע את היער של עצמו בבלונד פלטינה, ולגרום לבני משפחתה להאמין שרוח רפאים שוכנת בדירתם.

מטילדה היא לא עושת הצרות היחידה. אחת מתלמידות בית הספר האחרות, שאולי כן ואולי לא שכחתי את שמה - אם הוא בכלל הוזכר - עשתה בעיות כאלו שגרמו לה לסבול שעות ואפילו ימים - אם זיכרוני אינו מטעני - בארון המסמרים הנורא של אגאתה.
לבנדר גם היא, עשתה תעלול לא קטן עם סלמנדרה שמצאה באגם קטן ליד ביתה.

זהו סיפור משעשע וצבעוני, רווי בדמויות ססגוניות ומגוונות.
מומלץ במיוחד לבני הגיל הצעיר שהחלו לקרוא, אבל אני הייתי קוראת את זה גם בעוד עשר שנים.
סיפור שלעולם לא נמאס לקרוא :)

נ.ב.
אל תגלו לאף אחד שאמרתי את זה, אבל אני חושדת שהילדה ההיא עדיין לא סיימה לקרוא את הספר הזה.

זוכרים שכשהייתם ילדים וההורים שלכם צחקו מאיזו בדיחה, או דיברו על משהו בלהט ובהנאה, ורציתם להשתתף, אבל הם אמרו לכם- "זה לא לגילכם", "אתם לא תבינו", "זה עניינים של גדולים"?

זוכרים שהמבוגרים הזכירו תוך כדי שיחה איזה מושג כלשהו, ארוך ומסובך, ואתם כששאלתם, קיבלתם את התגובה- "כשתגדל תבין?"

זוכרים את המשפט הזה? "כשתגדל תבין?"

את הספר הזה קראתי פעם כשהייתי בכיתה א. ניגשתי אליו שוב, מאוחר יותר, בשנות התיכון, וגם לאחרונה. אליו ואל כל שאר כתבי דאל- צ'ארלי בממלכת השוקולד", "מכשפות", ועוד. כמו הרבה אנשים מבוגרים שקראו את זה, נותרתי המום מהספרים שלו. מבולבל, מזועזע, ולא בדיוק יודע איפה לשים את עצמי. התיאורים הקיצוניים שלו, האווירה הקריפית משהו שאופפת את הסיפורים שלו- כולם טלטלו אותי, כמו הרבה אנשים אחרים. הביטוי "מה לעזאזל" לא מספיק כדי לתאר סיטואציות ומקרים שמתוארים בספריו, שלקורא הממוצע ייראו מלחיצים ואף פסיכופטיים, כאלה שיצלקו את הקורא הצעיר לכל חייו.

אבל אחרי כל זה,נזכרתי שקראתי את הספר הספציפי הזה גם כשהייתי בכיתה א. או בגן, או משהו כזה. בכל אופן, בסביבות גיל שש. טוב, קראתי זה לא המילה הכי מדוייקת. טחנתי את הספר הזה. התאהבתי בו. לא יכלתי לקרוא משהו אחר חוץ ממנו. וזה היה נכון גם לגבי שאר ספריו של דאל. אלה היו הספרים האהובים עליי. אז ניסיתי להיזכר מה לעזאזל תפס אותי כל כך כשהייתי ילד.

ואז זה הכה בי. הסופר הזה שונה משאר סופרי הילדים שאני מכיר. רוב סיפורי הילדים שאני הכרתי התחלקו לשניים- אלה שאתה נהנה מהם גם כילד וגם כמבוגר, העמוקים והפשוטים בו זמנית, שילדים יבינו ממנו משהו אחד ומבוגרים משהו אחר, ואלה הילדותיים מדי, השטוחים, שלא הילדים ייהנו מהם וגם לא המבוגרים.

הספרים של רואלד דאל, לפחות מבחינתי, שייכים לסוג שלישי- אלה שילדים, ורק ילדים, ייהנו מהם. זוכרים את המשפט- "כשתגדל תבין"? ובכן, כאן זה אותו הדבר רק הפוך. אני זוכר שבתור ילד, שעוד לא ראה יותר מדי, שעוד לא מבין את המשמעות האמתית של הזוועות והרוע שמתוארים בספרים האלה- בתור ילד, אני לא זוכר שהזדעזעתי, או שהספרים האלה צילקו אותי או משהו כזה. אני זוכר שמצאתי את כל הנושא הזה... מרתק.

בתור ילדים שקוראים ושומעים מגוון רחב של סיפורים, אנחנו מחפשים דווקא את הצד האפל יותר, המסוכן יותר, זה שאנחנו לא מכירים. זה שאנחנו רוצים לחקור. הספרים של דאל מספקים את הצד הזה שבנו. לאט לאט, ככל שאנחנו גדלים אנחנו מבינים, אבל כשאנחנו ילדים אנחנו רוצים לבדוק, לחקור, לגלות, ולא תמיד דווקא את הצדדים הנעימים והיפים שבסיפורים ובעולם שלנו.

נכון, לקורא המבוגר הדברים האלה ישמעו מזעזעים ואפלים- אבל זאת בדיוק הסיבה שהקורא המבוגר אינו קהל היעד של הספר הזה.

מומלץ בחום לכל מי שבאמת זוכר איך זה להיות ילד.

קראתי את הספר הזה כי הוא נשמע לי טוב, הוא מפורסם וכתב אותו רואלד דאל, מחבר ״צ’רלי בממלכת השוקולד״ שמאוד אהבתי, לכן הסתקרנתי. קיוויתי שגם במטילדה יהיו קטעים ״מטרידים״ ייחודיים ואני שמח שהיו, והתברר לי שזה הסגנון (המדהים!) של הסופר.

הספר עוסק ביחסים בין מבוגרים לילדים. מטילדה היא ילדה בת ארבע וחצי שיש לה יכולות יוצאות דופן: היא מסוגלת בגיל הזה לקרוא ספרים של דיקנס ולחשב בראש כמו במחשבון. היא לא מקבלת שום יחס מהוריה, הם מתעלמים ממנה ולא מאמינים ביכולותיה.
חולף הזמן ואחרי כמה תעלולים שמארגנת בסתר לאביה כעונש על יחסו כלפיה, היא מגיעה ללמוד בבית הספר בשם אחוזת רסקותם בכיתה א’, שכמובן לא מתאימה לה. המנהלת טרופדרוס כל כך מרושעת ותעשה דברים שלא יעלו בדעתכם. מנגד, המורה מרשמלו חביבה.
מוכנים לעבור שבועיים בבית הספר עם מטילדה? ומה יקרה כשתגלה שיש בה יותר כוחות משחשבה?

הרפתקה כיפית ומהנה (אך אם היו קורים דברים שכתובים בספר במציאות זה לא היה מהנה בכלל) שמומלצת לכל הגילאים כאחד! יש ציורים בשחור-לבן (שמדי פעם הופיעו פסקה לפני המיקום המתאים ולכן גילו קצת לפני שקראתי אבל לא נורא) שהופכים את הקריאה לקלילה יותר.
זה ספר ממש נחמד ואני אוהב את דאל, את הכתיבה שלו וסגנונו המיוחד, המשלב הומור ואימה.

מה שהכי מעניין בספר, זה שהוא הרגיש לי ריאליסטי, למרות שהוא לא! כל אחד מאיתנו היה ילד בבית ספר יסודי שפחד מהמנהלת, ואהבתי את הרעיון של הספר להקצין את דמות המנהלת עד אימה ובכך בעצם לגרום לנו לחשוב ששום דבר מציאותי במנהלת לא יכול להיות מפחיד... אהבתי גם משפטים שמטילדה או מרשמלו אמרו ובכך גורמות לנו לחשוב על כל מיני משמעויות בחיים.

הספר מורכב מכל מיני אירועים, וכל פעם המשכתי לקרוא כי חיכיתי לדעת מה יקרה. הספר הרגיש לי קצת צולע מדי פעם, למשל בהתחלה לא היה ברור לאן העלילה הולכת והמשכתי לקרוא רק מסקרנות מה יקרה, מבלי לחכות לפתרון קונפליקט מסוים. כי הרי ברור שהוריה של מטילדה לא ישתנו וימשיכו לזנוח אותה. בכל זאת עיגלתי ל-5 כוכבים כי מאוד נהנתי מהקריאה, אני שמח שקראתי וזה ספר מוצלח של סופר מיוחד עם הקטעים ההזויים האלה שאני אוהב.

כדאי לקרוא מדי פעם ספר ״ילדים״, זה כיף ומשחרר מתחים. ממליץ לכם על מטילדה.
שנדע כבר ימים טובים וחג שבועות שמח (עד כמה שאפשר...)

מצורפת הביקורת של רומי, בת 8, כפי שנכתבה ללא עריכה:
(חובבת הלייקים הצעירה לא מוכנה לפתוח חשבון משל עצמה כי "אותך מכירים כאן אז יתנו לי יותר לייקים...")

האם פעם שמעתם על ילדה שיכולה להזיז דברים בעזרת העינים? והיא מחשבת יותר טוב ממחשבון כיס!? אבל הוריה מר סטמבל, וגברת סטמבל לא שמים לב לילדה הקטנה שלהם גם אם תזחל עם רגל שבורה הביתה, אבל היא בעצמה גאון, כבר בגיל ארבע לימדה את עצמה לקרוא. בינתים, היא הולכת לבית הספר "אחוזת רסקותם" של המנהלת הנוראה שלה שכינויה: "הטרופדרוס", מי שמע על מנהלת שזורקת ילד מהחלון!?...
בינתים היא פוגשת חברים, כמו לוונדר, וגם את מורתה העלמה מרשמלו שבעצם קוראים לה: ג'ני.
היא תגלה משהו על עברה של מורתה ג'ני מרשמלו... ביחד מטילדה וחבריה יצאו להרפתקאות נפלאות ומיוחדות! הוריה הארי סטמבל (מר סטמבל) ובטי סטמבל (גברת סטמבל) עסוקים בכל מיני גנבות ומישחקי בינגו מטופשים, מטילדה כבר זוממת מזימה שתעזור לה לא לצאת מדעתה.
בבית הספר נתקלת מטילדה במנהלת העלמה טרופדרוס. טרופדרוס מפחידה את המורים ואת התלמידים כאחד, כמו המיקרה אם אריק שאז כמעט נשרו לו האוזנים מרוב משיכות. וחוץ מזה הטרופדרוס שונאת בכל נפשה ילדים אז איך קיבלה את תפקידה הנוכחי ? רוצים לגלות איך מטילדה התגברה על הטרופדרוס?
את זה תקראו לבד...

במקום זה אני רוצה לתאר לכם את דמותה של מטילדה :
מטילדה היא ילדה יפה וחולמנית וטובת לב עם שער כהה וארוך, נמוכה,
עוזרת לזולת, יצירתית וחכמה. אוהבת לקרוא ספרים מכל המינים (בעיקר של מבוגרים),
מטילדה גדלה בבית חסר השכלה, עם הורים איומים ונוראים ועם אח גדול שקוראים לו מייקל (שגם הוא לא כל כך נחמד).
הוריה של מטילדה מזניחים אותה והם לא אוהבים לקרוא, ואפילו מפריעים לה לקרוא!
אביה, של מטילדה אפילו פעם קרע לה ספר סיפריה ואמר שהיא צריכה לחסוך כסף על הנזק אפילו שהוא גרם לזה. ציטוט: "בפתאומיות מפחידה התחיל לתלוש את דפי הספר כשהוא תופס בידו בכל פעם חופן דפים וזורק אותם לפח האשפה." הוריה תמיד מזלזלים בה צועקים וכמעט מרביצים...

אבל למרות הכל מטילדה לא מתיאשת והופכת להיות ישרה ומצטיינת (היא כבר היתה כזאת), אבל היא מוצאת אהבה במקום אחר ממורתה העלמה ג'ני מרשמלו, וגם פתאום העלמה טרופדרוס המנהלת המוזרה והמפחידה מתחילה ללמד אותם ומטילדה מצליחה אפילו להרשים אותה.
מטילדה מצליחה להיתגבר על כל המכשולים וסוף סוף מקבלת אהבה. ציטוט: "מטילדה זינקה אל בין זרועותיה של העלמה מרשמלו וחיבקה אותה, והעלמה מרשמלו חיבקה אותה בחזרה."

בחרתי את הדמות של מטילדה כי אני מעריצה את היכולת שלה לא להיות מדוכאת ולמרות הכל למצוא אהבה.
למדתי ממטילדה להתמיד במטרה ולא לותר, ולא להתייאש כשקשה.


התחברתי לספר כי הוא מותח ומרגש. הספר עזר לי להתמודד עם קשיים. למשל: עצב, כי מטילדה התמודדה עם הרבה עצב כי ההורים שלה התאכזרו אליה ולא התיחסו אליה, ולמרות הכל היא הצליחה לשמוח ולהמשיך בדרך שלה ולקרוא הרבה, למרות שההורים שלה בכלל לא העריכו מה שהיא עושה. ציטוט : "את אף פעם לא מפסיקה לקרוא?".
יש בספר מוסר השכל והוא :תמיד אפשר למצוא אהבה. למדתי שגם צריך להעריך את ההורים שלנו שהם נחמדים בניגוד להוריה של מטילדה. ציטוט:"אבא אולי אתה יכול לקנות לי ספר? בשביל מה את צריכה ספר מחורבן? בשביל לקרוא, אבא. מה רע בטלוויזיה לכל הרוחות? יש לנו טלוויזיה נהדרת"


אני ממליצה לכם לקרוא את הספר "מטילדה" כי הוא ספר שכיף לקרוא אותו.
מקווה שתהנו הנאה רבה...

יהיה מי שישאל - מתי אני מבוגר מידי בשביל לקרוא ספרים של רואלד דאל? והתשובה: אף פעם. אתה אף פעם לא מבוגר מידי בשביל הספרים המצחיקים והחכמים של דאל, שאין בהם טיפה של בנאליות והם מלאים בחכמה ושמחת חיים. מבין כל הספרים שקראתי של דאל, בחרתי לכתוב ביקורת קצרה דווקא על מטילדה. זה אמנם לא הספר הכי טוב שלו, אבל הספר החביב עליי (לפחות כרגע, אני לא מבטיחה שלא אשנה את דעתי). קשה לבקר את הספר בלי לכתוב כמה מילים על העלילה, אבל אני אישית שונאת ספויילרים, ואני לא רוצה לחשוף כלום עבור מי שעוד לא קרא, אז אסתפק במילה אחת: מומלץ!

איזה ספר מעולה!
אני יודע שיש אנשים שאומרים שזה ספר של בנות, אבל הוא כתוב ממש יפה ומצחיק.
מטילדה היא גיבורת הסיפור, והיא מחוננת. היא מסוגלת לעשות דברים מדהימים ולהזיז דברים בכוח המחשבה. הספר גרם לי לקרוא בו שוב ושוב מרוב שהוא יפה ומסקרן גם אחרי הפעם הראשונה, השנייה ואפילו השלישית.

ראשית חשוב לציין: הספר אמנם נכתב לילדים אך הוא מתאים (מבחינתי לפחות) לא רק לילדים.
אז ככה.......
את הספר הזה קראתי כשהייתי ביסודי לפחות שש או שבע פעמים, קראתי אותו לאורך, לרוחב, אחורה, קדימה ובאלכסון, ונסחפתי לתוכו בהנאה כל פעם מחדש.
סיפור מדהים ומרתק על ילדה קטנה ומיוחדת, בעלת אינטילגנציה כמעט בלתי אפשרית לגילה. ילדה שסחפה אלפי קוראים בגאוניותה.

מטילדה הייתה שונה (בלשון המעטה) ממשפחתה, שלעולם לא שמו לב להשכלתה, לכישרונותיה או אליה בכלל. לדעתי במקרים כאלה, צריך לקרוא פה לרשויות הרווחה. מדובר במשפחה שבא האב מתפרנס בעיקר מרמאויות, ומלמד את ילדיו כיצד "לקמבן". אימא שתלושה מהמציאות, ומעדיפה לא לבשל ארוחות נורמליות אלא לקנות לילדיה מזון מוכן ולא בריא. היא גם מכורה לבינגו ומעדיפה לשחק בכל יום במקום לשים לב לילדה הקטנה שלה. ולכן, בזכות העולם העשיר שמטילדה מגלה בספריה האהובים, משמש לה מקום מפלט ורוגע מפני המציאות הקשה שהיא חובה עם ההורים המזניחים, והיא גם מקבלת את כל השכלתה, הידע הרב שהיא רוכשת, וחכמת החיים שלה, מספרים אלו, שהיא משאילה באופן קבוע מהספרייה. והיא משתוקקת למצוא אנשים טובים ומעניינים כמו גיבורי ספריה האהובים.


כשמטילדה הולכת בפעם הראשונה לבית ספר, עולם אחר נפתח בפניה: חברים חדשים, לימודים מעניינים ומשחקים. ובכעיקר היא מתחברת למורה שלה, העלמה ג'ניפר מרשמלו, שמתפעלת מתבונתה של מטילדה כבר מהרגע הראשון. המפגש בניהם מצית חברות אמיצה, ומטילדה הופכת לתמידה הצטיינת ביותר בכיתתה.

בכל פעם שקראתי את הספר עלתה בי השאלה שמאות פילוסופים ומדענים שואלים: מה משפיע יותר? גנים או חברה?
השאלה מתחברת לסיפור בכך שמטילדה היא ילדה חכמה, אינטיליגנטית, סקנית ונבונה שנולדה להורים אווילים שעסוקים בדברים טפלים וללא שום הסכלה אמתית.
זה תמיד היה ניראה לי יותר מדי מוזר שילדה כמו מטילדה, רחוקה מבחינה שכלית שנות אור מהוריה, אבל נראה שזאת גולת ה-כותרת של הסיפור: מטילדה לא ירשה שום גן מהוריה.
אבל דווקא מסביבתה כמו העלמה מרשמלו, והספרים שבוחרת לה הספרנית בספרייה, וחבריה לכיתה, קיבלה השכלה ואפילו התפתחה עוד יותר מבחינה שכלית וגם מבחינה חברתית.

הדמויות בסיפור כולן נבחרו ונעצבו ע"י הסופר ביד מאומנת ויצירתית, כמו שרק רואלד דאל יכול. דמויות שקל מאוד לקלוט אותם, להתחבר אליהם ולחבב אותם. לכל דמות יש אופי ואישיות משלה. כמעט תמיד אישיות קיצונית ומוגזמת כמו בתיאטרון: אמא בלונדינית טיפשה, אבא "ערס" שמסתבך עם החוק, מנהלת מרשעת בצורה מאוד קיצונית, ומורה שקטה ועדינה עם יכולת להגיע ללבם של ילדים ברכות ובמסירות.
הדמויות(בעיקר של האבא והאימא) לעיטים מאוד שיעשעו אותי. הבדיחות בסיפור חמודות,שובבות וחביבות יותר מבהרבה ספרי ילדים שקראתי, ואין ספק שזה ספר ילדים כתוב טוב, ונבון יותר מהמון ספרי ילדים של ימינו.
בעיקר התחברתי לדמות המורה "מרשמלו" (שבאנגלית שבמקור נקראת בכלל "honey") שקידמה את מטילדה לא רק בלימודיה אלא גם מבחינה חברתית, והפכה לחברה נאמנה ביותר, ומטילדה עוד תגמול לה על כך רבות בהמשך הסיפור.

ולסיכום.......
ספר שמוכיח שגם בעולם קשה שבו המבוגרים מזניחים, מתעלמים ושולטים ביד רמה, אפשר למצוא חמלה ויש מי שיושיט יד.
לא תניחו את הספר מהיד. חובה לקרוא!!!!!!!