“כשיצא לאור בעברית ספר נוסף של לידיה ז'ורז רכשתי אותו,למרות, שכבר אמרתי לעצמי מאה פעמים, שמספיק, כבר אין מקום לספרים נוספים בבית. לידיה ז'ורז היא סופרת מיוחדת. בשני ספריה הקודמים שתורגמו לעברית כמו גם בזה, סיום הקריאה בספר משאיר תחושה שלא קלטתי את הכל ואני צריכה לחזור ולקרא שוב. תאורי המקום והאנשים שלה כל- כך מלאים שתמיד נשארת בי התחושה שהייתי פיזית במקומות והכרתי אישית את האנשים, ולכן גם אחרי זמן רב, אפילו שנים, אני לא שוכחת אותם. הספר הזה אינו יוצא דופן מבחינות אלו. גיבורו הראשי הוא פסיכואנליטיקן ומטבע הדברים יש הרבה פסיכולוגיה. למזלי, מהר מאד הופך הסיפור למותחן, כי אני לא חובבת פסיכולוגיה באופן מיוחד, למרות שגם פה הצליחה לידיה ז'ורז להפתיע ולגרום לי הנאה. נדמה לי שבספר הזה יכולת הכתיבה עלתה על העלילה שהמסר שלה, אם הבנתי נכון, הוא שאין סיכוי לתום הלב ,למוסר, לאהבה והאמפטיה, (ועוד סופרלטיבים מהמשפחה הזאת), מול הרוע שחובק עולם. רובנו אדישים מידי ו/או תמימים מידי. מעדיפים להקטין ראש ולא לסבך לעצמינו את החיים. אני לא חושבת שיש סופר שיכול להתעלות על המציאות בעניינים האלה. מצאתי בספר כמה ביטויים שאהבתי, כמו "...מארייה לונדון למדה במדעי הכלום שכל מי שיודע לספר,יש להניח שהוא גם יודע להיות..." ו,"...אושוולדו קאמפוש סבר שחסרות מלים שיציינו גורל, שכן גורל הוא מה שאמור להיות, פרויקט עתידי שמקורו ברצון שבהווה." יש עוד כאלה מזומנים למי שמתחשק לו לצלול לספר כזה.”

“נתקעתי עם הספר הזה למעלה מחודשיים, הכתיבה כ"כ מייגעת... איך לא שמתי לב שעל פי עטיפת הספר, מי שנתן את הפרס לספר הזה הוא "איגוד הפסיכואנליטיקאים", מה לי ולהם???? אבל בכל זאת, במקום לוותר ולעזוב המשכתי (כנראה מתוך רספקט ללידיה ז'ורז), וכך קרה שאחריי שבילינו כל כך הרבה זמן ביחד נעשנו סוג של אחוקים, אושוולדו קאמפוש, מאריה לונדון, ואני... :-) וקצת קשה לי להיפרד. העלילה מרתקת, הדמויות בנויות טוב, אבל את כל זה עוטף יותר מידי טקסט שכדי להעריך אותו צריך יכולת ריכוז גבוהה או לחילופיו להיות פסיכואנליטיקאי...”

“סיפורו של פרופסור קאמפוש, פסיכואנליטיקן,מתחלק בגדול לשני צירים מרכזיים שאסור שיהיו שזורים זה בזה , אך הם כן ,עד לסוף בו הם מתלכדים לגורל משותף. הציר האחד הם חייו הפרטיים, החל בפרידה המשפילה- בתחילת הסיפור-מאשתו, דרך אהבתו החדשה, ועד סופה. הציר השני הם שלל מטופליו על סיפוריהם וניפחם השונה. מין הסתם בציר זה, הכולל גם את הטיפול, אנו לומדים להכיר טוב יותר את הפרופסור ואת נקודות ההשקה ה”אסורות" לציר הקודם. עלילת הסיפור היא "רק" בסדר. מה שהופך את הספר לטוב בעיני הוא אופן הכתיבה של הסופרת, אליו נחשפתי גם בשני ספריה הקודמים שתורגמו (ששם גם מאד אהבתי את העלילה). כתיבה מאד יסודית, מפורטת, מורכבת- כמו ציור עשיר מאד בפרטים, צבעים, פרספקטיבה ועומק. כתיבה זו מהווה "עיכוב" (חיובי בעיני) בהתקדמות העלילה, מה שהופך את הספר לאיטי. מומלץ בעיקר למי שאינם ממהרים.”

“כשיצא לאור בעברית ספר נוסף של לידיה ז'ורז רכשתי אותו,למרות, שכבר אמרתי לעצמי מאה פעמים, שמספיק, כבר אין מקום לספרים נוספים בבית. לידיה ז'ורז היא סופרת מיוחדת. בשני ספריה הקודמים שתורגמו לעברית כמו גם בזה, סיום הקריאה בספר משאיר תחושה שלא קלטתי את הכל ואני צריכה לחזור ולקרא שוב. תאורי המקום והאנשים שלה כל- כך מלאים שתמיד נשארת בי התחושה שהייתי פיזית במקומות והכרתי אישית את האנשים, ולכן גם אחרי זמן רב, אפילו שנים, אני לא שוכחת אותם. הספר הזה אינו יוצא דופן מבחינות אלו. גיבורו הראשי הוא פסיכואנליטיקן ומטבע הדברים יש הרבה פסיכולוגיה. למזלי, מהר מאד הופך הסיפור למותחן, כי אני לא חובבת פסיכולוגיה באופן מיוחד, למרות שגם פה הצליחה לידיה ז'ורז להפתיע ולגרום לי הנאה. נדמה לי שבספר הזה יכולת הכתיבה עלתה על העלילה שהמסר שלה, אם הבנתי נכון, הוא שאין סיכוי לתום הלב ,למוסר, לאהבה והאמפטיה, (ועוד סופרלטיבים מהמשפחה הזאת), מול הרוע שחובק עולם. רובנו אדישים מידי ו/או תמימים מידי. מעדיפים להקטין ראש ולא לסבך לעצמינו את החיים. אני לא חושבת שיש סופר שיכול להתעלות על המציאות בעניינים האלה. מצאתי בספר כמה ביטויים שאהבתי, כמו "...מארייה לונדון למדה במדעי הכלום שכל מי שיודע לספר,יש להניח שהוא גם יודע להיות..." ו,"...אושוולדו קאמפוש סבר שחסרות מלים שיציינו גורל, שכן גורל הוא מה שאמור להיות, פרויקט עתידי שמקורו ברצון שבהווה." יש עוד כאלה מזומנים למי שמתחשק לו לצלול לספר כזה.”

“נתקעתי עם הספר הזה למעלה מחודשיים, הכתיבה כ"כ מייגעת... איך לא שמתי לב שעל פי עטיפת הספר, מי שנתן את הפרס לספר הזה הוא "איגוד הפסיכואנליטיקאים", מה לי ולהם???? אבל בכל זאת, במקום לוותר ולעזוב המשכתי (כנראה מתוך רספקט ללידיה ז'ורז), וכך קרה שאחריי שבילינו כל כך הרבה זמן ביחד נעשנו סוג של אחוקים, אושוולדו קאמפוש, מאריה לונדון, ואני... :-) וקצת קשה לי להיפרד. העלילה מרתקת, הדמויות בנויות טוב, אבל את כל זה עוטף יותר מידי טקסט שכדי להעריך אותו צריך יכולת ריכוז גבוהה או לחילופיו להיות פסיכואנליטיקאי...”

“סיפורו של פרופסור קאמפוש, פסיכואנליטיקן,מתחלק בגדול לשני צירים מרכזיים שאסור שיהיו שזורים זה בזה , אך הם כן ,עד לסוף בו הם מתלכדים לגורל משותף. הציר האחד הם חייו הפרטיים, החל בפרידה המשפילה- בתחילת הסיפור-מאשתו, דרך אהבתו החדשה, ועד סופה. הציר השני הם שלל מטופליו על סיפוריהם וניפחם השונה. מין הסתם בציר זה, הכולל גם את הטיפול, אנו לומדים להכיר טוב יותר את הפרופסור ואת נקודות ההשקה ה”אסורות" לציר הקודם. עלילת הסיפור היא "רק" בסדר. מה שהופך את הספר לטוב בעיני הוא אופן הכתיבה של הסופרת, אליו נחשפתי גם בשני ספריה הקודמים שתורגמו (ששם גם מאד אהבתי את העלילה). כתיבה מאד יסודית, מפורטת, מורכבת- כמו ציור עשיר מאד בפרטים, צבעים, פרספקטיבה ועומק. כתיבה זו מהווה "עיכוב" (חיובי בעיני) בהתקדמות העלילה, מה שהופך את הספר לאיטי. מומלץ בעיקר למי שאינם ממהרים.”