מצד אחד - לכתוב ביקורת על הספר בלי לקלקל את חויית הקריאה לאלה שעוד לא קראו היא בלתי אפשרית,
מצד שני - לא לכתוב ביקורת זה כמו התעלמות שזה בכלל, בכלל, בכלל לא בא בחשבון.
רק אומר בקצרה שמדובר בספר מהטובים ביותר שקראתי (ואת זה אני כותבת רק כדי לא להישמע סתם מתלהבת, כי האמת היא שזה אכן הספר הכי טוב שקראתי).

ספר רגיש ונוגע ללב המלווה תהליך של התדרדרות הזיכרון ושקיעה אל תוך שיטיון (דמנציה), הספר הוא למעשה תיאור המציאות כפי שהיא משתקפת מעיניו של מארטן, החולה.
בתחילת הספר, כשהשיטיון עדיין "קל", מארטן מצליח להיאחז בעובדות מתוך המציאות ומנסה להתיישר לפיהן, זה יוצר סיטואציות שהן אפילו משעשעות (למשל - מארטן מצפה לקפה של הבוקר ולהפתעתו אישתו מגישה לו דווקא תה, בשיגרה של מארטן ואישתו, תה מוגש רק אחר הצהריים והוא מתקן את הלו"ז שלו ע"פ העובדה הזאת), אבל מהר מאוד האחיזה במציאות נשמטת מידיו והוא מתדרדר, והקורא ביחד איתו, אל תוך השיטיון.
דרך עיניו של מארטן, הקורא חווה את ה"היגיון" שמאחורי הבלבול ומצליח להבין אותו ולעומתו האנשים בסביבתו הקרובה, ובראש ובראשונה אישתו, מנסים מאוד, אבל מתקשים להבין ולהתמודד. הפער הזה, בין המציאות השטיונית וההווה האמיתי שבו חיה אישתו האוהבת והנאהבת, מתסכל מאוד ויוצר עצבות שהולכת ומשתלטת על הקורא עד לסוף הספר ומלווה עוד זמן רב אחר כך.

אפשר לכתוב כל כך הרבה שבחים על סגנון הכתיבה, על הישירות, על הכנות ועוד,
אבל הסיכום האישי שלי לספר הנפלא הזה הוא שיעל נאמן פשוט - "killing me softly".

נגיד שהייתם בחנות ספרים ואת העין שלכם הייתה תופסת כריכת ספר כתומה ונהדרת עם צילום תקריב של תפוזים על העץ, ולספר היה שם מדליק כזה וחברמני,
ואיזה יופי, יש גם חותמת כסופה שמציינת שהספר זכה בפרס ספיר!
אז ברור שכבר הרמתי את הספר וגם הפכתי אותו כדי לקרוא את התקציר מאחורה, והתקציר... טוב, גם ככה כבר נדלקתי על הספר, התקציר היה רק בשביל לאשר את מה שכבר החלטתי.
אבל זה שוב היכה בי, הכריכה היא רק כריכה. היא יכולה להבטיח כל כך הרבה דברים שהתוכן פשוט לא מקיים.
ספר עמוס בפרטים ועלילות, חלקן זניחות לגמרי ולא ברור ההקשר שלהן והתרומה שלהן לעלילה המרכזית, למרות שבעצם גם לא באמת ברור לי מה הייתה העלילה המרכזית. ומי בעצם גיבור הספר? יעקב מרקוביץ? הרי על שמו קרוי הספר, וכגיבור הוא גם הדמות הפותחת את הספר והדמות המסיימת, אבל יחד איתו יש עוד גיבורים שזוכים ל"זמן מסך" שווה, הן בכמות המלל והן בחלוקת נטל העלילה.
גיבורי הספר כולם, בנויים לכאורה כקריקטורה, אבל הקריקטורה לא מצחיקה, לא מוצדקת ולא מעבירה שום מסר.
ברור שקראתי עד הסוף, כי ככה זה אצלי, אבל קראתי והתבאסתי.
זה לא סתם שתליתי תקוות בספר, הכותבת חזקה בתחום הקופירייטינג, שם הספר פשוט מבריק בעייני, כמו גם הנושא שלו, ויש גם הרבה רעיונות מקוריים שהיו יכולים להתפתח למשהו באמת טוב אילו גם התוכן היה מטופל באותו הכישרון.

את הספר הזה סיימתי לקרוא לפני שבועיים, אבל עד היום אני לא מרגישה שאני כבר פנויה לספר הבא.
ספר מרגש ועצוב כל כך, אמנם הספר קטן עם טקסט ועלילה מינימאליסטים, אבל מה שכתוב בין השורות יכול למלא ספר עב כרס.

קיבלתי המלצה על הספר ממוכרת הספרים החביבה עלי ולקחתי אותו איתי לחופשה, איזו טעות.
הכל כל כך מלא פוטנציאל: העלילה שמתוארת בגב הספר נראית מרתקת ובנוסף אורח חיים רחוק זר ומסקרן,
אבל בפועל הספר משעמם, הסופרת לא הצליחה לסחוף אותי לשום סערת רגשות, לא בתיאורי זכרונות המלחמה של טום, לא בסיפור "האהבה" בין טום לאליזבט ומעל לכול לא בסיפור ההתקשרות לתינוקת.
את הפרידה מהתינוקת, אם היתה, כבר לא קראתי, פרשתי בשליש האחרון (שגם אליו הגעתי כי לא היה לי ספר חלופי...).

לא יודעת להסביר איך ספר שכתוב כל כך גרוע הצליח כל כך לרתק אותי...
הספר מלווה מירוץ לא יאומן שנערך בתחילת המאה הקודמת מלוס אנג'לס לניו יורק, למעלה מ 3000 מייל (כ 5000 ק"מ!), המרוץ חולק למקטעים יומיים של כ 80 ק"מ, מרחק בלתי נתפס ממש, מדובר בריצת מרתון כפולה כל יום במשך שלושה חודשים! מה שעושה את הספר למדהים זה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, התמונה שעל כריכת הספר היא תמונתו של המנצח של המרוץ האמיתי, מה שמעצים את תחושת ההזדהות עם חוויית הספר.
הסופר לקח את הסיפור האמיתי ושינה את הפרטים (תאריך שונה, דמויות דמיוניות וכו'), כנראה כדי לתת לעצמו חירות ספרותית כדי להפוך את הדיווח על המירוץ לעלילתי יותר. חבל, כי דווקא את הדיווח האינפורמטיבי והמיקצועי של המירוץ ושל התקופה הוא עשה מצויין, אבל העבודה הספרותית חלשה ביותר, בניית דמויות שטחית, דרמות אנושיות מאולצות שמבחינתי רק הפריעו להשתלשלות העיניינים ולמתח של המרוץ האמיתי.
אבל השורה התחתונה - כדאי מאוד לקרוא ולהיות סבלניים וסלחניים בקטעי הברברת. אפשר אולי להשוות את חוויית הקריאה לשידורי האולימפידה בערוץ הראשון - כדי לקבל את המתח וההתרגשות צריך לקבל בסלחנות גם את כל הקשקשת המתלווה אליהם...

אחרי תקופה די ארוכה של בחירות ספרים לא ממש מוצלחות, סוף, סוף ספר שכבש אותי בסערה...
אהבתי מאוד את סגנון הכתיבה הייחודי שמשלב כביכול שני סופרים, כל אחד בסגנונו הייחודי (מאוד!), את שלושת התקופות השונות שבהן מתרחש הסיפור שעל אף שהן מרוחקות בזמן הן שלובות זו בזו בצורה הדוקה לכל אורך הספר וכמובן את העלילה הנוגעת ללב והמרגשת, אם כי כאן אני מתכוונת בעיקר לעלילה שמתרחשת בהווה ובעבר הקרוב ואני מוכרחה להודות שעלילת הסיפור הקדומה בתרחימברוד לא תמיד היתה מובנת לי וקצת הלכתי שם לאיבוד.

קניתי את הספר בגלל העטיפה וזה לא שלא ידעתי מראש שאסור לעשות דברים כאלה, אבל הגרפיקה הבטיחה ואני נורא רציתי להאמין.
מדובר בספר ללא עלילה, עם צורת כתיבה ייחודית שמשחקת במילים ובמשפטים לפי חוקים משלה, זה מסקרן בהתחלה אבל הופך לטרחני עד משעמם ככל שהספר מתארך. על השליש האחרון כבר עברתי בדילוגים (לא מסוגלת באמת לעזוב ספר באמצע, בעיה שלי...).