אני אוהבת את ארנסט המינגוויי, אבל מתקשה לרשום ביקורת אחרי קריאה של ספריו, או בכלל- לקרוא משהו "רציני" או להביע את עצמי.
כשאני שוכחת שיש ספרים ברורים וטובים אני מחפשת אותו. לא משנה כמה פעמים קראתי, השפה ויכולת הביטוי מכניסות בי השראה ו... קנאה. בן זונה מאיפה הוא השיג את הכישרון כתיבה הנדיר הזה?!
כמו ארתור מילר במקבץ סיפורים- ברור שלא כל סיפור "יעיף" אותי, וחלקם ישעממו, ברור שאחפש את האהובים עלי וזה מתוך עצלנות שלא לפתוח את ספריו הגדולים והעמוקים יותר... אני עדיין רוצה לקרוא משהו אחריו ויצירותיו הדולות גורמות לי לעצור איזה שבוע ולהשוות ולכעוס על ספרים אחרים.
אז עלעלתי הבוקר לפני יום עמוס ואני מוכנה להתמודד עם המציאות היום!
אסיים בציטוט של אחד מהאנשים הבדויים האהובים עלי בעולם כולו שקרא את הזקן והים:
"זה סיפור על זקן שיושב בסירה בים כל הזמן... הוא לא יודע שאני מתבונן בו..."
•
•
•
•
