בכל פעם שאני קוראת ספר של המינגוויי אני מרגישה את אי אמונו בבני אנוש ואת הייאוש הגדול מחיים קטנים, אלה שנגזרו על כולנו. מלנכוליה והשלמה עושות את האווירה בסיפוריו ואפשר - אמנם בחוכמה שלאחר מעשה - להבין את החלטתו לסיים את חייו במו ידיו.

הספר הזה מכיל 10 סיפורים שנכתבו עד 1938. הוא מדגים עד כמה גדולה כתיבתו של המינגוויי: הוא למעשה כותב קולנוע במלים. אתה נמצא בסרט שהוא מביים, מרגיש את רחש העצים בסוואנה בלילה, שומע את שאגת האריה ומרגיש קטן וחסר אונים מול הטבע ("חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר") ואתה גם יושב בבאר החשוך, ומבין לאט לאט מיהם השניים שנכנסו ואיך הם יהפכו את חייך על פיהם, גם אם ישאירו אותך בחיים.("הרוצחים") וגם שוכב על מיטת שדה בשמש, מבין איך חייך אוזלים והולכים וכל מה שנשאר מחיותך הוא כעס עצום עליה, זו שתישאר בחיים אחריך ("שלגי הקילימנג'רו").

בניגוד לאמריקאים רבים - בינהם סופרים מוערכים - המינגוויי הכיר את העולם שאינו אמריקה: הוא חי בפאריס, בספרד ואיטליה, שמע צליל שפות אחרות מאנגלית, מנהגים אחרים מתרנגול הודו בחג ההודייה, ערכים שונים מאלה שעליהם גודל. כתיבתו - שכבר ציינו רבים שהיא מדוייקת ומהודקת, רק התעשרה מהכרות של תרבויות שונות ומהצורך שלו לחוות חוויות רבות ככל האפשר.

הסיפורים הכלולים בספר שאת חלקם כבר קראתי בעבר, מרתקים. בנוסף לכישרון הסיפורי, והדרך בה הוא מפעיל את דמיונך כדי לספר אותו, הוא מעביר את השקפת עולמו בצורה כה חד משמעית, שאין לך ברירה אלא להיות שם איתו. אני לא יכולה להימנע מהערצת כשרון הכתיבה הענק שלו, שסיפורים קצרים עושים לו חסד. אבל ככל שאני קוראת יותר מכתביו, פחות אני מחבבת את האיש שכתב אותם.

בכל פעם שאני קוראת ספר של המינגוויי אני מרגישה את אי אמונו בבני אנוש ואת הייאוש הגדול מחיים קטנים, אלה שנגזרו על כולנו. מלנכוליה והשלמה עושות את האווירה בסיפוריו ואפשר - אמנם בחוכמה שלאחר מעשה - להבין את החלטתו לסיים את חייו במו ידיו.

הספר הזה מכיל 10 סיפורים שנכתבו עד 1938. הוא מדגים עד כמה גדולה כתיבתו של המינגוויי: הוא למעשה כותב קולנוע במלים. אתה נמצא בסרט שהוא מביים, מרגיש את רחש העצים בסוואנה בלילה, שומע את שאגת האריה ומרגיש קטן וחסר אונים מול הטבע ("חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר") ואתה גם יושב בבאר החשוך, ומבין לאט לאט מיהם השניים שנכנסו ואיך הם יהפכו את חייך על פיהם, גם אם ישאירו אותך בחיים.("הרוצחים") וגם שוכב על מיטת שדה בשמש, מבין איך חייך אוזלים והולכים וכל מה שנשאר מחיותך הוא כעס עצום עליה, זו שתישאר בחיים אחריך ("שלגי הקילימנג'רו").

בניגוד לאמריקאים רבים - בינהם סופרים מוערכים - המינגוויי הכיר את העולם שאינו אמריקה: הוא חי בפאריס, בספרד ואיטליה, שמע צליל שפות אחרות מאנגלית, מנהגים אחרים מתרנגול הודו בחג ההודייה, ערכים שונים מאלה שעליהם גודל. כתיבתו - שכבר ציינו רבים שהיא מדוייקת ומהודקת, רק התעשרה מהכרות של תרבויות שונות ומהצורך שלו לחוות חוויות רבות ככל האפשר.

הסיפורים הכלולים בספר שאת חלקם כבר קראתי בעבר, מרתקים. בנוסף לכישרון הסיפורי, והדרך בה הוא מפעיל את דמיונך כדי לספר אותו, הוא מעביר את השקפת עולמו בצורה כה חד משמעית, שאין לך ברירה אלא להיות שם איתו. אני לא יכולה להימנע מהערצת כשרון הכתיבה הענק שלו, שסיפורים קצרים עושים לו חסד. אבל ככל שאני קוראת יותר מכתביו, פחות אני מחבבת את האיש שכתב אותם.