קשה לי להשאר אדיש להמנגוויי. לצערי, מהסיבות הלא נכונות. כצמחוני, קשה לי להתפעל מהתשוקה לציד העולה אצלו, לפחות בסיפורים, על התשוקה המינית. ואולי שתי אלה שזורות זו בזו כמו באחד משני הסיפורים היחידים שאהבתי באסופה - "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר". עוד דבר שעורר אצלי אי-נוחות ואף רוגז הוא שהעולם הרוחני שלו, לפחות בכל הקשור ליחסים בין המינים, מזכיר לי את סרטי ג'יימס בונד בכיכובו של שון קונרי: במיוחד היחס לנשים כאל אביזרי מין וכמעט לא דבר מעבר לכך. גם שני הסיפורים האפריקאים שלו נגועים באותה אדנות קולוניאליסטית דוחה. אין זו כמובן אשמתו של המינגוויי שעולם המושגים בתקופה בה חי היה שונה באופן ניכר, לפחות בתחומים מסוימים, מתקופתנו אנו. משום מה המינגוויי מצליח לעורר אצלי התנגדות.

האסופה שלפנינו כוללת עשרה סיפורים. שני הראשונים הארוכים יחסית, "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר" ו"שלגי הקילמנג'רו", תופסים כמחצית מהספר והם לטעמי היותר טובים שבאסופה. בשניהם המינגוויי מתחשבן בדרכים שונות עם אצולת הממון האמריקנית. "שלגי הקילמנג'רו" הוא, לדעתי, הטוב והמעמיק ביותר שבאסופה. במרכזו זוג: היא אישה אמידה מאד והוא סופר, התקוע אי שם באפריקה עם נמק המתפשט ברגלו ומאיים על חייו – ההצלה רחוקה. הרכב תקוע, באשמת הילידים הסתומים, ולגיבור לא נשאר אלא להמתין למוות, שהוא משוכנע כי בוא יבוא, ולהתחשבן עם בת זוגו על הזוגיות שלהם ועל חייו המבוזבזים כסופר: כל אותם סיפורים עליהם לעולם לא יכתוב המשובצים בסיפור הגדול.

מבין שמונת הסיפורים הקצרצרים הנותרים היחיד שמצא חן בעיני היה "מקום נקי, מואר היטב". סיפור קטן-גדול. על בדידות, אטימות ומעט חמלה. סיפור קטן, מעין רישום, המכיל הרבה. שאר הסיפורים בקובץ הזה לא מצאו חן בעיני. לא הסיפורים עצמם, שהתקשיתי למצוא בהם "סיפור" בעל משמעות. ואם לא זה אז, למצער, הומור או דיאלוגים שנונים. גם הדמויות לא משכנעות וריקניות.

השורה התחתונה: ספר שאפשר לוותר עליו כמעט ללא היסוס. ההיסוס נובע בכל הקשור לויתור על "שלגי הקילמנג'רו" וגם, אויה לקרתן שכמותי, הרי מדובר בזוכה פרס נובל לספרות. ספר בינוני.

קשה לי להשאר אדיש להמנגוויי. לצערי, מהסיבות הלא נכונות. כצמחוני, קשה לי להתפעל מהתשוקה לציד העולה אצלו, לפחות בסיפורים, על התשוקה המינית. ואולי שתי אלה שזורות זו בזו כמו באחד משני הסיפורים היחידים שאהבתי באסופה - "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר". עוד דבר שעורר אצלי אי-נוחות ואף רוגז הוא שהעולם הרוחני שלו, לפחות בכל הקשור ליחסים בין המינים, מזכיר לי את סרטי ג'יימס בונד בכיכובו של שון קונרי: במיוחד היחס לנשים כאל אביזרי מין וכמעט לא דבר מעבר לכך. גם שני הסיפורים האפריקאים שלו נגועים באותה אדנות קולוניאליסטית דוחה. אין זו כמובן אשמתו של המינגוויי שעולם המושגים בתקופה בה חי היה שונה באופן ניכר, לפחות בתחומים מסוימים, מתקופתנו אנו. משום מה המינגוויי מצליח לעורר אצלי התנגדות.

האסופה שלפנינו כוללת עשרה סיפורים. שני הראשונים הארוכים יחסית, "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר" ו"שלגי הקילמנג'רו", תופסים כמחצית מהספר והם לטעמי היותר טובים שבאסופה. בשניהם המינגוויי מתחשבן בדרכים שונות עם אצולת הממון האמריקנית. "שלגי הקילמנג'רו" הוא, לדעתי, הטוב והמעמיק ביותר שבאסופה. במרכזו זוג: היא אישה אמידה מאד והוא סופר, התקוע אי שם באפריקה עם נמק המתפשט ברגלו ומאיים על חייו – ההצלה רחוקה. הרכב תקוע, באשמת הילידים הסתומים, ולגיבור לא נשאר אלא להמתין למוות, שהוא משוכנע כי בוא יבוא, ולהתחשבן עם בת זוגו על הזוגיות שלהם ועל חייו המבוזבזים כסופר: כל אותם סיפורים עליהם לעולם לא יכתוב המשובצים בסיפור הגדול.

מבין שמונת הסיפורים הקצרצרים הנותרים היחיד שמצא חן בעיני היה "מקום נקי, מואר היטב". סיפור קטן-גדול. על בדידות, אטימות ומעט חמלה. סיפור קטן, מעין רישום, המכיל הרבה. שאר הסיפורים בקובץ הזה לא מצאו חן בעיני. לא הסיפורים עצמם, שהתקשיתי למצוא בהם "סיפור" בעל משמעות. ואם לא זה אז, למצער, הומור או דיאלוגים שנונים. גם הדמויות לא משכנעות וריקניות.

השורה התחתונה: ספר שאפשר לוותר עליו כמעט ללא היסוס. ההיסוס נובע בכל הקשור לויתור על "שלגי הקילמנג'רו" וגם, אויה לקרתן שכמותי, הרי מדובר בזוכה פרס נובל לספרות. ספר בינוני.