"בסתיו עדיין הייתה שם מלחמה, אבל אנחנו לא יצאנו אליה עוד." (מתוך הסיפור הקצר בארץ אחרת", נתפרסם בעברית בקובץ "10 סיפורים" בתרגומו של עודד פלד, פן הוצאה לאור - ידיעות ספרים, 2007, עמוד 93).
הציטוט הנ"ל הוא המשפט הפותח את הסיפור החביב עלי באסופה "10 סיפורים" הכוללת, כשמה כן היא, עשרה סיפורים ונובלות מאת ארנסט המינגוויי. חלק מן הסיפורים רואים אור בעברית לראשונה, כולם בתרגום חדש, עדכני ושוטף. את הסיפורים תרגמו (לפי סדר א"ב): אבירמה גולן, עוזי וייל, יואב כ"ץ, יאיר לפיד, עודד פלד ורחל פן. סיפוריו הקצרים של המניגוויי ממחישים את סגנונו הייחודי, התמציתי והמדוייק של ארנסט המינגוויי. הסיפורים הנכללים בקובץ זה לקוחים מן הקובץ ארבעים ותשעה הראשונים, שיצא לאור בשנת 1938. במבוא שכתב המינגוויי לקובץ הנ"ל הוא אומר: "הספר הזה כולל סיפורים מסוגים שונים. אנ ימקווה שתמצאו כמה שאתם אוהבים. לאחר שקראתי אותם שוב, החביבים עלי ביותר...הם: חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר; בארץ אחרת; גבעות כמו פילים לבנים; אבוד לך; שלגי הקילימנג'רו; מקום נקי, מואר היטב; וסיפור בשם אור העולם, שמעולם לא היה חביב על אף אחד אחר. יש גם כמה אחרים. משום שאילו לא אהבת אותם, לא היית מפרסם אותם". שבעה מתוך עשרת הסיפורים שבאסופה זו הם אלה שמונה המינגוויי ונוספו להם גם הרוצחים (אולי הסיפור הקצר הידוע ביותר בשפה האנגלי), חתול בגשם וקנרית לאחת.
ארנסט המינגוויי, יליד העיירה אוק-פארק שבמדינת אלינוי, ניסה בתחילת שנת 1918 להתגייס לצבא ארצות הברית, אך נכשל בבדיקות הרפואיות. הוא התגייס לחיל האמבולנסים של ארגון הצלב האדום ועבר לאיטליה. ביומו הראשון בשירות התפוצץ מפעל לייצור תחמושת בפרברי מילאנו. המינגוויי השתתף באיסוף גופות וחלקי גופות, בעיקר של נשים שעבדו במפעל. חרף הניסיון העגום שחווה רצה המינגוויי להתקרב לחזית. הוא נפצע בליל 8 ביולי, כאשר רכב על אופניו לכיוון המפקדה כדי להעביר שוקולד לחיילים. למרות שרסיסי פגז מרגמה פצעו אותו בשתי רגליו, הצליח המינגוויי לחלץ משדה הקרב קצין איטלקי פצוע ועל כך והוענקה לו מדליית כסף על אומץ לב מטעם ממשלת איטליה. לאחר המחלחמה המינגוויי חי בקרב קהילת הגולים האמריקאים בפריז בשנות ה-20 של המאה שעברה, ושם החל בקריירה ספרותית שהובילה אותו לתהילת עולם.
המינגוויי היה חסיד נלהב של ציד ומלחמות-שוורים, וגיבוריו היו תמיד גברים ונשים אמיצים ונועזים שנשאו צלקות בלתי-נראות, הן פיזיות והן רגשיות. הוא שינה את פניה של הפרוזה האנגלית יותר מכל סופר אחר במאה ה-20, ותרומה זו זיכתה אותו בשנת 1954 בפרס נובל לספרות. המינגוויי כתב משפטים קצרים, דקלרטיביים, ונודע כבעל סגנון תמציתי ונוקשה. אותו חסכון במילים ודיוק הפוגע באמת עד כדי כאב, כפי שהוא מודגם בסיפור הנ"ל, מאפיין את מכלול יצירתו של המינגוויי, אבל מגיע לשיאו בסיפורים הקצרים. נראה כי בז'אנר הזה הוא מרגיש "כמו בבית". הסיפורים נכתבו בתקופות שונות, במקומות שונים, וקשורים באירועים שונים מחייו של המינגוויי - כך שהיריעה העלילתית רחבה והסגנון מגוון. ישנה אנקדוטה הממחישה את סגנון הכתיבה והיכולת הייחודית של המינגוויי לספר סיפור: "באחד המפגשים הקבועים שלהם במלון אלגונקיין בניו יורק, בשנות ה-30, פנה ארנסט המינגוויי אל הנוכחים - וויליאם פוקנר, סקוט פיצג'רלד, דורותי פארקר ואנשי ספרות אחרים - ואמר: 'אני מוכן להתערב אתכם שאני מסוגל לכתוב רומן שלם בשש מילים בלבד. שכל אחד מכם ישים לפניו שטר של עשרה דולר. אני אכתוב את המילים על גבי הנייר הזה ואקפל אותו. לאחר שתשמעו את מה שכתבתי, אם מישהו מכם לא יסכים איתי, אשלם לכל אחד מכם עשרה דולר. אם לא תהיה שום התנגדות אני לוקח את הקופה'. פוקנר פתח את הנייר המקופל וקרא :
'Baby shoes for sale. Never used'
הרומנים וזרח השמש (1926) והקץ לנשק (1929) ביססו מייד עם צאתם לאור את מעמדו כאחד ממאורות הספרות של המאה ה-20. הוא כיסה כעיתונאי את מלחמת האזרחים בספרד ותיאר אותה ברומן המבריק למי צלצלו הפעמונים, ולאחר מכן כיסה את מלחמת העולם השנייה. הנובלה הקלאסית הזקן והים זיכתה אותו בפרס פוליצר לשנת 1953. המינגוויי מת באיידהו, ארה"ב, ב-1961. באופן אישי אהבתי במיוחד את ספרו "איים בזרם" שפורסם לאחר מותו. לא את כל הסיפורים באסופה אהבתי, ולא כולם תורגמו כראוי. אבל בסך הכל מדובר בקובץ ראוי שיותר משווה קריאה. למי שזהו עבורו ההמינגווי הראשון הייתי ממליץ דווקא על הנובלה "הזקן והים" או על אחד הרומנים שלו. ספר בסדר.
להלן קישור לקריאת הסיפור "חתול בגשם" (גם הוא סיפור נהדר) המופיע באסופה
http://www.text.org.il/index.php?book=0702045
•
•
•
•
