מי לא מכיר את תעלוליה של גילגי המנומשת, ילדה עליזה ושמחה בת תשע הגרה לבדה ללא חוקים וגבולות ועושה כל מה שעולה על רוחה?
לראשונה קראתי את הספר בגיל חד ספרתי (נדמה לי ששבע). צחקתי בלי סוף, וכמובן הערצתי את גילגי שיודעת להתמודד עם גנבים, מצילה ילדים ובעלת תושיה יותר מכל המבוגרים שסביבה. אין מה לומר שהעובדה שהיא לא הייתה חייבת ללכת לבית הספר רק העצימה את הערצתי.
כעת קראתי את הספר בפעם הראשונה כאמא. אין ספק שהזדקנתי. ממש הרגשתי בת מאה. בעוד הילדה התגלגלה מצחוק מדמיינת את גילגי ביומה היחיד בבית הספר, או במסיבת קפה בה זללה את כל העוגה ולא הותירה פירור לשאר האורחים, אני לא יכולתי שלא לחשוב על היתומה שאין מי שיחבק אותה בלילה, ילמד אותה כיצד ראוי להתנהג, יציב לה גבולות. פתאום לא מצאתי שום דבר מצחיק בילדה יתומה הגדלה בבדידות ושום גורם מוסמך לא מצליח לדאוג לה.
למרבה המזל הספר לא נכתב לישישות בנות מאה אלא לילדים. והוא מצחיק. מאוד מצחיק. וגם לגמרי לא פוליטיקלי קורקט ולא חינוכי בעליל. בעידן ספרי הסכרין והפלסטיק זהו יתרון גדול בעיני. בין הסיפורים מצליחה אסטריד לינדרגרן (מקווה שלא טעיתי בשם. השבדים האלה...) להשחיל ביקורת חברתית לא מעטה על היחס לחריג, על המעמדות בחברה, ועוד כהנה וכהנה.
מעבר לכך, גילגי רחוקה מאוד מהגיבורה האפיינית בספרי הנסיכות שלצערי הרב אהובים על הילדה. בנעליה העצומות, צמותיה הפרועות, פניה המנומשים, ובגדיה המשונים, אין ספק שאי אפשר לטעות בה ולחשוד שהיא נסיכה. איזה שינוי מרענן! גילגי לא מצפה לנסיך על הסוס הלבן שיבוא להציל אותה. כבר יש לה סוס, והוא גר לו להנאתו במרפסת ביתה, ומפעם לפעם גילגי מניפה אותו בזרועותיה החסונות ומביאה אותו למקום מבטחים.
מומלץ מאוד מאוד לכל מי שרוצה לצחוק צחוק משוחרר ופרוע ולשכוח מכל מה שלכאורה ראוי ונכון. (וחוץ מזה גילגי הבטיחה לי שאם אמליץ על הספר היא תזמין אותי להתארח בבית קונדס ותכבד אותי בקפה ועוגות קינמון מעשה ידיה. אז אני משוחדת לגמרי.)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
