ביקורת ספרותית על גילגי מאת אַסְטְרִיד לִינְדְגְרֶן
ספר טוב

---

"בַּלַילָה הַהוּא הִתְחיל פִּתְאום יַעַר לִצְמוחַ בַּחֶדר שֶל מקס והוּא גָדַל וגָדל עַד שֶהַתִּקרָה נֶעלמָה מֵאֲחורֵי שִׂיחִים מְטַפְּסים וכָל הַקירות מִסָביב הָיוּ לַעולָם הַגָדול שֶבַּחוּץ." זהו, כמובן, ציטוט מ"ארץ יצורי הפרא", של מוריס סנדק, וסדרת האיורים שמלווה את המטמורפוזה בחדר של מקס משקפת בעיני בדיוק את מה שקורה כשנשאבים לתוך עולם דמיוני או לתוך ספר טוב, ואת מה שקורה לי כשאני קוראת, לדוגמא, את ההתחלה הזאת:

"בקצה של עירה קטנה אחת מצויה גנה עתיקה ובה עומד בית ישן. בבית זה גרה גילגי. גילגי גרבי היא בת תשע, וגרה שם לבדה, לבדה. לא אב לה ולא אם. דבר זה אולי נוח מאוד, שהרי אין מי שמצווה עליה לעלות על משכבה דווקא ברגע המשעשע ביותר ואין מי שיכריחנה לשתות שמן דגים כשחשקה נפשה בסוכריות"

אני אסירת תודה לדנה כספי שגילתה לי (ולכולנו) את סקנדינביה ובזכותה נחשפנו לגלריה מרהיבה של גיבורים גבוליים ואנטיפטיים שאין להם אח ורע בארצות החום. פטר הוג, פר פטרסון, לארס סובי כריסטיאנסן וכמובן נסבו הם רק חלק מן הסופרים שאת ספריהם המשובחים היא תרגמה, אבל בנוגע לספרי הילדות שלי קשה לי מאוד לקבל תרגומים חדשים, גם אם עדכניים, מדויקים יותר, מעוצבים גרפית באופן מעורר השתאות ומאוירים להפליא, באמת להפליא.

איך אפשר לצטט משהו שהוא לא גירסא דינקותא? הרי ה"גילגי" הראשון שלי, שנקנה לי בגיל שש או שבע, עדיין נמצא באחד הארונות כשהוא מתפורר לו לאיטו בתוך שמרדף (למי שלא מכיר את המילה המשונה - שקית ניילון מחוררת המשמשת לתיוק דפי עבודה, אחלה מילה) ורק אודות לחברה חפשנית (או חפשית, תלוי בתרגום) יש לי אחד אחר, כחדש.

ב"גילגי" קוראים לוילֶה הקטן ולבֶּנְגְט הבריון דובי וברוך בהתאמה, תודו שלמרות הטירונות הנסבואית שרובנו עברנו, הרבה יותר קל להגיד דובי וברוך, גילגי אומרת לפר המנגח "דומה דודי לצבי ולעופר אילים" ויש עוד הרבה אמרות שפר מן הסוג הזה.

ועוד משהו. כשקראתי את בילבי החדש הוא נפסק לי באמצע. לא הבנתי איך חסרים כל כך הרבה פרקים. מסתבר שלבילבי ישנם שני ספרי המשך ובתרגום הישן הוסיפה אביבה חיים, המתרגמת, מבחר פרקים מתוכם כהמשך ישיר לסיפור הראשוני וכך אנחנו זוכים לחזר על החנויות (!), להשתתף בטיול בית ספר, להטרף בים ("ללא טבק הרחה כלות נפשותינו זה יומיים") וגם לפגוש אורח נכבד ולסגור כמה מעגלים.

אני קוראת את הביקורת של בלו בלו ומרגישה (באי נוחות מסוימת, יש להודות) שאצלנו חל היפוך תפקידים. זה לא שהבת שלי היא אניקה, היא ממש לא אניקה (ואני מקווה שאף ילדה היא לא אניקה הפלקטית, ששומרת על שמלות הכותנה המגוהצות שלה נקיות, רחמנא ליצלן) אבל ניסיתי לקרוא לה את בילבי (החדש) לפני שנתיים וכבר בדף הראשון, עוד לפני שהגענו לקוד הלבוש הבעייתי, כיסתה עננה את פניה. היא לא רוצה לדמיין שאמהות מתות ואבות נעדרים, על אף הסוכריות. אני מצדי ניסיתי לשכנע אותה שהספר הזה נורא מצחיק ושבילבי מסתדרת מצוין. בינתיים היא לא קראה ונותרתי לבד עם פנטזיות אנרכיסטיות שכבר הצליחו לעצב ילד אינדיגו מרהיב אחד- שילוב של בילבי ופיטר פן מבפנים וג'ון הארוך מבחוץ.

כנראה שכבר לא אהפוך למבוגר אחראי.

אני באמת חושבת שהספר הזה נורא מצחיק. גם סלפסטיק מתוזמן היטב וגם איגיון חינני ("רבונו של עולם, למה הסוס פה הוא, במרפסת? קרא טומי בתמיהה. כל הסוסים שהכיר גרו באורווה. נו, השיבה גילגי מהורהרת. במטבח היה מפריע, ובטרקלין לא נוח לו.")

ואני חושבת שבילבי/ גילגי, מסתדרת מצוין (טוב, נו, מצוין יחסית ואסור לשכוח שהיא גיבורת על, מה שמאפשר לה לשמור על עצמה טוב יותר, או בקיצור- אל תנסו את זה בבית) וכמו יתום ספרותי נוסף, מוטל בן פייסי החזן, מנצלת עד תום את זכויות היתר שמעניקה לה היתמות וגם אם יש לה כמה רגעי משבר של חוסר שייכות, למי אין?

ואני חושבת שאסטריד לינדגרן הנפלאה מבקרת את ה"שיטה"- הורים ומורים, שוטרים וגנבים, כללי התנהגות מקובלים, ויחס לחלשים- באופן מעורר השראה ואגב כך נותנת לנו לטעום קצת חופש אמתי כשכל הקירות מסביב הופכים לעולם הגדול שבחוץ.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על גילגי