****
אנחנו בוכים מספרים אם קורה בהם משהו ממש עצוב. אם מישהו שאהבנו מת, או שתינוק נולד למישהו שהגיע לו. אולי אם מישהו חלה במחלה קשה, או הופיע פתאום אחרי שנים ארוכות, או שמישהו שנחשב למת שב הביתה. אם מדובר בבעל חיים, אז בכלל הסכרים נפתחים. אנו בוכים לעומת חוסר צדק איום ונורא ומשווע, או מהזדמנויות שהוחמצו באורח חסר תקנה כל כך, עד שהדמעות הן הדרך היחידה שלנו להתקומם. אבל בסופו של דבר, אנחנו נבכה, בפשטות, אם הסופר היה חכם מספיק ורצה שנבכה, וגם סידר את הסיפור בצורה כזו שניתפס לא מוכנים, כדי שהמניפולציה תפעל.
לעתים רחוקות, רחוקות מאוד, זה קורה ממשהו אחר. פשוט יותר. בסיסי יותר. מהצטברות של רגש, מקריאה של משהו שהוא כל כך מזוקק ומחודד ומדוייק, שהכוח שיש בו לא מותיר לך שום אפשרות אחרת לפרק את הרגש הזה מלבד בכי. אצלי זה קרה בשני העמודים האחרונים של הספר הזה, וזאת בלי שקרה בהם שום דבר נורא, או עצוב, או מפתיע, או אפילו צפוי. בכיתי כי הייתי עד לעוצמת כתיבה טהורה ומסמאת.
הספר הזה עשה בי שפטים. ידעתי, פחות או יותר, על מה הוא מספר. קניתי אותו לפני שנה בערך, וחיכיתי. קראתי ביקורות. התרשמתי שהוא, איך לומר זאת, סוג של 'ספר בנות'.
כמה שהתבדיתי.
איליין ריזלי היא ציירת. היא אישה מפוכחת ומדוייקת, חדת אבחנה, מודעת לעצמה ובעלת זיכרון פנומנלי, בדיוק ההיפך מהאמנית האקסצנטרית ופזורת הדעת עם הנטיות הפמיניסטיות כמו שמנסים לצייר אותה בתערוכת הרטרוספקטיבה שעורכים לה בטורונטו, העיר שבה גדלה כילדה. היא מגיעה לעיר, ונשטפת בזכרונות. הרטרוספקטיבה, מסתבר, היא לא רק התערוכה, אלא שריזלי בוחנת בעין רוויית ניסיון את חייה, מילדותה המוקדמת ולמעשה כל מה שהביא אותה למה שהיא היום.
התקופה המכוננת בחייה היא ללא ספק התקופה שהיתה ילדה, טרום-גיל-ההתבגרות, הגיל העוד-לא-מגובש שבו מתחילים ללמוד מכלי ראשון שהחיים זה לא מה שסיפרו לך. איליין ריזלי בת השמונה וחצי עוברת עם הוריה לטורונטו. היא רוצה שיהיו לה חברות. היא רוצה להתחבב על כולם. היא פוגשת את קרול, ואת גרייס. ואז היא פוגשת את קורדיליה.
אני קורא את הספר ומלכסן מבט בחרדה לעבר הילדה שלי המקסימה, שהיא בדיוק בגיל הזה, בגיל המסוכן הזה, שאתה חושב שאתה מכיר, ואתה יודע מה עובר עליה ומה שקשה לה, אבל אתה לא. פשוט כי אני, כמו כולם אולי, נוטה להקל ראש במידה מסויימת ב"קשיים" שיש בגיל הזה. כי מה זה השטויות האלה? מה יקרה? איזה ילד יעליב אותה? איזו ילדה תגיד לה שהחולצה שלה מכוערת ושיש לה נמשים כי ציפור חירבנה לה על הפרצוף? אה, היא תתגבר.
ואת זה אנחנו עושים כי אנחנו טיפשים, ואנחנו לא מבינים כלום. ואנחנו לא זוכרים, וממעיטים, אולי בלית ברירה, בעוצמת הרשע שיש (בעיקר לילדות) בגיל הזה, במימדי הנזק שהוא עלול להסב, ובאדוות שהוא ייצר, שתהדהדנה, מבלי שנרצה, וללא שום אפשרות להקלה או לשינוי, לאורך כל החיים. או כמו שאטווד מסכמת זאת, באזמל המנתחים המבהיק שבו היא כותבת את ספריה: "ילדות נראות חמודות וקטנות רק לעיני מבוגרים. זו בעיני זו הן אינן חמודות. הן בגודל טבעי".
אני רואה את אחת החברות של מאי, ילדה ששוקלת אולי עשרים קילו. עם כמות של ארס שיכולה למלא איצטדיון כדורגל. מאי חושבת שהן חברות. ואני רואה אותה, מנסה באופן מעורר רחמים כל כך שהילדה הארורה הזאת תקבל אותה, תאהב אותה, תיתן לה לשהות במחיצתה אולי קצת. שתגיד לה שהיא בסדר. מאי מכינה לה מתנות קטנות בבוקר, וכשהיא רואה אותה בדרך לבית הספר, הבת זונה לא מזכה את מאי אפילו בברכת בוקר טוב. והכי נורא, זה שאתה רואה את זה קורה, ואתה לא יכול לעשות כלום, חוץ מלאחל לילדה הזאת בת השמונה, אלף מיתות משונות. ושוב, אטווד: "אמא שלי אומרת: אבנים ומקלות ישברו לי את העצמות, אבל מילים לא יפגעו בי. את חייבת לעמוד על שלך. אל תתני להן לרדות בך. אל תהיי רכרוכית. את חייבת לפתח עמוד שדרה." (בדיוק כמו שאני אומר למאי). "אני חושבת על סרדינים ועל עמוד השדרה שלהם. אפשר לאכול אותו, הוא מתפורר בין השיניים. גם שלי וודאי כזה. זה באשמתי".
ואז:"אני לוקחת את כל המטבעות שאספתי וקונה בחנות סוכריות שוש וג'לי. אני מחלקת אותן שווה בשווה, את המנחות הללו, את הכפרות הללו, לידיים הפשוטות של חברותיי. ורגע אחד לפני הנתינה, אני אהובה".
לספר יש שני חלקים, שגם הם מחולקים ביניהם. יש את איליין שהיא של עכשיו, הציירת המבוגרת בעלת העין הבוחנת, אחרי שני בעלים וניסיון חיים וחכמה וידע ומקצוע, תוצר משתפר-והולך של כל מה שעברה. חלק אחד, כאמור, מתאר את ילדותה, במחיצת משפחתה וחברותיה, וחלק אחר, שבתחילה לא הבנתי מדוע היא נזקקת לו, הוא של שנות התבגרותה של איליין וחייה כאישה צעירה.
רק לקראת הסוף הבנתי. הספר הזה הוא לא על רשעותן של ילדות קטנות. הוא על איך כל תקופה שאנחנו עוברים מכיירת אותנו ומקיאה אותנו אל המשך חיינו, כשבכל עת אנו משוכנעים כי כרגע אנחנו חכמים ויודעים ומוכנים, לעומת כל מה שקרה פעם, שלא ידענו, שהיינו טפשים וחסרי כוח. אבל מה שבאמת קורה, זה שאנחנו תמיד בורים. אנחנו לא יודעים שום דבר. אנו לא רק הבניין שבנינו במשך כל חיינו, אלא גם חורבותיו.
****