ניקיון פסח הוא הזדמנות טובה לניקיון מכל הסוגים, בחינת שאריות, בדיקת חובות, מציאת זנבות של דברים שהתחלנו ומעולם לא הצלחנו לסיים. וגם הזדמנות לנקות את רשימת "קראתי ולא כתבתי סקירה". בעקבות ספר של ג'ארד דיימונד שהתגלגל אל ביתי ואני קוראת בו עכשיו לאט לאט, גיליתי שלא כתבתי מעולם סקירה על אף אחד מהסםרים של דיימונד, למרות שקראתי את כולם. כלומר לא ממש את כולם, כי כאמור אחד אני קוראת בימים אלה ממש, אבל את השאר כבר סיימתי ולא כתבתי עליהם. ככה זה, לא תמיד הכתיבה זורמת, לא תמיד יש זמן מתאים להתיישב למלאכת הכתיבה ולהתרכז בנקודה אחת או שתיים שבאמת רציתי לומר על הספר. וזה עצוב לומר, אבל לא תמיד יש מה לומר על הספר, ולא תמיד זה מצליח להתנסח בצורה נכונה וטובה. לצערי אין באתר הזה ממשק של טיוטות, ולכן הרבה סקירות שלי הותחלו ואז נגרסו בידי מגרסת הריפרושים של האתר או בחסות האינטרנט הלא יציב שלי.
רובים חיידקים ופלדה הוא ספר מוערך ועטור פרסים והכתיבה עליו צריכה זמן משלה, מה גם שיש די והותר סקירות שמפרטות עליו כאן באתר ובכלל באינטרנט. על "התמוטטות" כתבו פחות. והנה תופעה מעניינת. מתוך הסקירות שכן נכתבו על הספר, יש כמה ארוכות, אבל הרוב מכילות מספר קטן של משפטים. אדם יושב, לומד עשרות שנים, וגם יוצא מביתו, נוסע למקומות רחוקים וחוקר תרבויות זרות. מפרסם מאמרים וקורא אחרים ואז מעבד וכותב ספר עיון פופולרי שכולל 515 עמודים כולל ביבליוגרפיה ובתגובה מקבל סקירה של שלושה וחצי משפטים. אני מקווה שהוא לא קורא עברית, כי זה נראה לי קצת מעליב.
בכל אופן, לספר. בספר "רובים, חידקים ופלדה" נתן דיימונד כמה הסברים משולבים לשאלה מדוע ציוויליזציה מסוימת (מערבית, אירופית-אמריקאית-לבנה) מצליחה במאות השנים האחרונות. הספר הזה אמור להיות ספר משלים ולהסביר למה ציווליזציות אחרות כן כשלו ונפלו בסופו של דבר והחשוב יותר - האם זה דבר שצפוי גם לנו ואם כן איך נוכל להערך ולמנוע את זה. הוא מביא שלוש דוגמאות עיקריות, את תרבות המאיה בדרום אמריקה, את המקדשים בקמבודיה ואת איי הפסחא. עכשיו, המאיה זה חרוש. המון כתבו עליהם בלי סוף, אבל בואו נדבר על הפסחא. באי הפסחא יש פסלי ענק דמויי אדם והרבה מאוד תעלומות. מה הם הפסלים האלה? מי יצר אותם ולשם מה? ואיך העמידו אותם באי שכל כולו חשוף, ואין בו עצים. כלומר הפסלים עשויים אבן' שהיא בוודאות אבן מקומית, וכדי לחצוב אותם ובוודאי כדי לשנע ולהעמיד - יש צורך במכשירים ובמכונות ייעודיים, ובעולם העתיק היו עושים דברים כאלה מעץ. אבל אם אין עצים בכל האי - איך בכל זאת שינעואת הפסלים האלרה לאורך קילומטרים רבים, ואיך העמידו אותם, ואז עוד הוסיפו מעליהם אבנים במשקל כמה טונות? גם מתכת לא היתה להם, והאי מרוחק מאוד מכל מקום יישוב אחר.
ואז עולה גם השאלה כיצד הוכחדה התרבות שאיפשרה עבודה גדולה כל כך על מונומנטים כאלה. נוח מאוד להאשים כובשים אירופיים שהגיעו לאי. הם אלה שהכחידו את המאיה, נכון? אבל מסתבר שההכחדה קרתה עוד קודם וכשהאירופים הגיעו האוכלוסיה היתה כבר מדוללת ומורעבת. כאן יש הרבה פרטים, הספר מצטיין במתן פרטים, וזה גם מה שהופך אותו להיות טיפה טרחני, אבל כנראה שהיתה באי צמחייה מיוערת עשירה מאוד, שלא כמו צמחיית העשב המאפיינת אותו היום. וכאן שואל דיימונד "מה חשב האדם שכרת את העץ האחרון בפסחא?". לא בטוח שהוא חשב משהו, ובכלל לא בטוח שהוא ידע שזה העץ האחרון, אבל התוצאה היתה מפל התערבויות - כריתה מסיבית של עצים שגרמה הדלדלות של האדמה וסחיפה לים ובעקבותיה כנראה גם מחסור במזון. ובקצרה: תושביו הפולינזים של אי הפסחא הביאו על עצמם את הכחדתם שלהם. ומכאן, ולא רק מכאן, המסקנה של הספר שתשמח ליבם של פעילי קיימות, ירוקים ואקטיביסטים סביבתיים: האדם מביא על עצמו את הכחדת הציוויליזציה שלו.
אפשר להסכים, אפשר להתנגד, זו דעתו של דיימונד. היא גם לא מאוד מקורית או חדשנית ובכך הספר שונה מרובים, חיידקים ופלדה המהפכני. הספר עתיר פרטים, שזה נחמד אבל גם מעייף וטרחני. עם זאת גם "מוצא המינים" של דרווין טרחני ועתיר בפרטים. שלא כמו מדענים אחרים דיימונד חי את המחקר שלו, והוא מכניס את עצמו ואת התנסויותיו בעולם בתוך הספר.
