“הביקורת היא על כל הסדרה. *** יומני היקר, כשאהיה גדולה אני רוצה להיות עשירה, ממש עשירה. אז קראתי את "הארי פוטר" וחשבתי לעצמי שאם זאת ספרות טובה אני אוכל להרוויח יותר על בולשיט, הכל עניין של לעורר קנאה אצל מי שקורא את הסיפור. אני אכתוב סיפור ואהפוך למיליונרית, כי גאד, לא צריך יותר מלזלזל באינטליגנציה של הקוראים היקרים בשביל שיצא לך ספר נוער מצליח. קודם כל, אגרום להם (אוקיי, להן) לחשוב שמדובר בסיפור אהבה. כן, סיפור אהבה. כמה שהם טיפשים, בני הנוער. לא צריך להתאמץ יומן יקר, הסודות פשוטים - אובססיביות מוגזמת, אובר-דרמטיות, נטיות תלותיות, הערכה עצמית נמוכה וחמודה ועוד כמה סיפורים מסתוריים שהכאב ראש שהם יצרו יגרום לחוסר התעמקות בהם וכך אוכל לכתוב מה שבראש שלי ללא חשש. *** אל דאגה יומני היקר, כמעט הכל כבר מוכן, עוד מעט אוכל להתחיל לפרסם את הספרים שלי ולעוות לקוראות את התפיסה מספיק כדי שהן יאמינו שקיטשיות המעוררת הקאות לא נשלטות, חומרניות, אידיאל יופי מחליא והערצה כלפיי אנשים הלא ראויים לה נקראת אהבה. גיליתי משהו נפלא יומני היקר, ככל שהספר יותר שטחי - הוא יותר מוכר! מסתבר שלא צריך להתאמץ, אני פשוט אמרח מונולוגים של בלה על שרירי החזה של אדוארד ועל כמה שהיא לא ראויה לאהבתו. זה עד כדי כך פשוט, גם אני הופתעתי מכמה שאובססיביות יכולה להיות הפיתרון להכל. יומני היקר, נתקלתי בבעיה - יצרתי דמויות מושלמות, אני לא רוצה שיהיו להן חסרונות, אז הפיתרון שלי הוא פשוט לכתוב על כמה יתרונות שלהן בתור חסרונות, כי בלה באמת כל כך מסכנה שהיא לא יודעת מה להגיד לבנים שמזמינים אותה לצאת. So sad. אני מתחילה ממש ליהנות מכל העסק יומני היקר, עד עכשיו רק תיארתי את ההתנהגות ההזויה של אדוארד כלפי ואת האוכל שאני מכינה לצ'רלי, אבל אז חשבתי לעצמי "come on, סטפאני, מדובר כאן בבנות-נוער, את צריכה להיות קצת יותר וולגרית בשביל שהן יבינו שהכתיבה שלך סקסיסטית." יומני היקר, החלטתי שהעניין עם הערפדים לא הספיק לי, אז צירפתי גם את אנשי הזאב לעסק. יש לי עכשיו את השילוש המקודש, יו נואו. יומני היקר, בדיוק סיימתי את הסדרה, עכשיו נשאר עניין השמות והכריכות. בסוף התפשרתי על ציורים יפים ולא קשורים שיראו כמה עומק ויופי יש בסדרה הזאת. יצורים מצחיקים, ילדים. אני מוכנה להתערב שזה ימכור. בקשר לשמות, אה, נו פרובלמו, שמות מעוררי מחשבה על תקופות שונות ביממה יהיה גוד אינף. הדבר הנפלא כאן הוא שאני יכולה לעשות מה שארצה, כולם כבר נשבו בקסמיי וילכו איתי גם אם הם יגלו שמה שבלה רצתה מהחבר שלה זה פשוט לשכב איתו. לזה, יומן יקר, אני קוראת עומק.”

“יש המון מה לומר על הספרים הללו. כל כך הרבה שבחים, כל כך הרבה ביקורות חיוביות, כל כך הרבה קוראים שבויי לב, כל כך הרבה דברים טובים נאמרו עליו. אתה מצפה לקרוא ספר מושלם. ספר מושלם? ממש לא. זה בטוח. נחמד? טוב? מעולה? מצויין? גרוע? נוראי? אני לא יודעת. סדרת הספרים הזו, כידוע, מספרת את סיפורם של בלה האנושית, אדוארד הערפד, וג'ייקוב איש הזאב, שחייהם שזורים זה בחיי זה והם כלואים בתוך משולש אהבה אכזרי. בין היתר, כמובן,הדמויות נמצאות בסכנת מוות כל פרק שני, כל המיתוסים והאגדות הופכים לאמיתייים וקו הגבול שבין הדמיון למציאות מטשטש. על התזמורת מנצח סיפור אהבתם הבלתי אפשרי והמרגש של אדוארד ובלה, עם כל הכאב, השמחה, הרגשות, הפחד והקשיים. הכתיבה של סטפני מאייר מקסימה. רגישה, קלילה, רצינית כשצריך וזורמת. הספרים לא כבדים, למרות כל המאורעות הדרמטיים שגודשים אותם, והוא גם לא קלילים מדי, למרות השפה הזורמת והיומיות כביכול. אז מה בכל זאת לא בסדר? בלה. בלה מעצבנת. היא אנושית. היא מסכנה. היא מעל כל בני האדם, החברים שלה לא ראויים לה. בלה מחליטה להתחיל לקפוץ מצוקים כדי להזות את החבר שלה. להזכירך, בלה יקרה, גם את אנושית. וגם אנחנו, הקוראים. ואדוארד... רק רגע, כמה זמן הם ביחד? כמה חודשים? אוקיי, אז אדוארד חתיך ומושלם ואין כמוהו, אבל יש עוד דברים חוץ ממנו! מילא, אחרי 10 שנים... לא, שלא תבינו לא נכון, אני לא שונאת את בלה. היא חמודה, אבל גם מעצבנת בהרבה תחומים, והעובדה שהיא המספרת ואנחנו שומעים אותה כל הזמן, הופכת את הכמה דברים האלה לצורמים מאוד. אדוארד... מה אנחנו יודעים עלייך? אתה מושלם, אתה הדבר שהכי חשוב לבלה בעולם, ויש לך יצר כפייתי להגן עליה. טוב, אז, כל הבנות המאוהבות לצאת מהאשליה: חוץ מזה שהוא חתיך, לא יודעים עליו כלום. הוא בקושי דמות. יש בספר המון פינות לא סגורות, מקומות מטושטשים ולא ברורים,דברים שצריך ללטש. זה ספר בנות - מה הפך אותו לאהוב כל כך? האהבה המדהימה שיש בו, כמובן.שהיא, קצת... מוגזמת. עם כל המעלות של הספר, נוצר טעם לוואי של ספר זול. כי הכל סובב סביב בלה, בלה ואדוארד, אדוארד ובלה, בלה מאוהבת באדוארד, אדוארד מאוהב בבלה, בלה מאוהבת באדוארד. ובכל זאת, זהו סיפור אהבה מתוק, המספר על אהבה בלתי אפשרית שמנצחת את כל המכשולים, פורצת אל הנצח, אל עתיד טוב יותר. וברור שהכל עם הכתיבה המדהימה של סטפני :) לסיכום - בנות יהנו מהסדרה הזאת, יש בה הרבה מקומות שצריך לשפץ, אבל למרות הכל, הספרים כיפיים, מסתוריים ומקסימים. אהה, ומרתקים ;)”

“***ספויילר*** התחלתי לקרוא את סדרת דמדומים בחודש מאי האחרון. מייד נשאבתי לתוך הספר. הסופרת כישרונית בצורה מדהימה. היא מתארת את הרגשות של הדמויות בצורה כל כך מדוייקת ואמיתית, שלפעמים אתה יכול להרגיש כאילו אתה נמצא שם איתן. התאכזבתי קשות כשראיתי אחר כך כמה מהסרטים. השחקנים לא מעבירים לדעתי את עומק הרגשות של הדמויות שבספר. הם לא מראים את האהבה העצומה שיש בין בלה לאדוארד. את הסדרה סיימתי לקרוא לפני כמה שבועות. הספר האהוב עליי ביותר היה הראשון, בגלל הפשטות שבו: הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו, שניהם ביחד. בלי יותר מדיי סיבוכים לגבי הוולטורי או ג'ייקוב. את הספר הרביעי, קראתי כמובן בנשימה עצורה כמעט כל הזמן, אך כשסיימתי אותו, וחשבתי על הספר, הרגשתי מעין פספוס... החלק בו משפחת קאלן אוספים את כל הערפדים, ובכלל החלק השלישי בספר, שמסופר מנקודת מבטה של בלה, היה בעצם פחות מותח ומעניין לדעתי משאר הספר. הסוף היה צפויי מדי. בהתחלה כשראיתי שהחלק השני של הספר מסופר מנקודת המבט של ג'ייקוב, גם אני חשבתי שיהיה משעמם, אבל טעיתי. הכתיבה הייתה לדעתי יותר קלילה ומשוחררת. ובכלל, זה לא פשוט להעניק קול שונה לדמויות שמנקודת מבטן הסיפור מסופרף ועל כך כל הכבוד לסטפני מאייר. בחלק השלישי, הסיפור החל להיראות בעיניי "מושלם מדיי." בלה פתאום נהפכת ליפהפיה, היא השיגה את הבחור הכי חתיך ומושלם שיש, אף אחד לא יכול לעמוד בפני הילדה הקטנה והמתוקה שלה. גם לה, לילדה ולבעלה יש כוחות מיוחדים. בכלל, כמעט כל העלילה של החלק השלישי של הספר מתקיימת סביב "אי הבנה" אחת גדולה, שיודעים שהיא "אי הבנה" כבר מתחילת החלק הזה. זה נראה כאילו הדמויות עושות יותר מדיי עניין מסתם שטות. בסך הכל, התחברתי מאוד לבלה. הכתיבה מצד אחד לא הייתה במילים יותר מדי "מסובכות" ומצד שני השפה לא הייתה יותר מדיי עממית. אמנם לפי דעתי שוב השתמשו בסדרה בכלל בדמות ראשית "חלשה" אבל כולם מגנים עליה- רעיון קצת יותר מדיי נדוש לטעמי. סדרה מומלצת מאוד! אחד הספרים שקשה לשכוח.”

“טוב, אתחיל בזה: הגעתי למסקנה שהגיע לעשות מחקר. איך יש פה אנשים שכותבים "היי" ומקבלים טריליארד ביליארד אהבתי. כמו האלה בפייסבוק, שמפרסמות פצע בגרות שלהם, והם מקבלות תוך כמה דקות איזה שלוש מאות לייקים, ובתגובות: "פאק, מושלם", "התינשאי לי?" חיימשליייי". אז לא. אני לא רוצה שתגיבו לי כל מיני דברים כאלה. אני רוצה אהבתייייי!! גם אם לא קראתם את הספר,לא הסכמתם עם ביקורת- תעשו אהבתיייייייי. אז, לספר: בזכות אחות שלי, שהכריחה את המשפחה שלנו לפני איזה שנה להתיישב בסלון ולראות את דמדומים, התחלתי לקרוא את הספרים. ולא נעים לי להודות- הסרט כל כך הרבה יותר טוב. את הראשון אהבתי, פחות טוב מהסרט, אבל נחמד. השני- בסדר... השלישי- מצוין! והרביעי- מוש- לא. פשוט לא. מזה- הדבר- הזה? דבר ראשון, בלה, את לא חושבת שזה קצת מוגזם להתחתן עם חבר שלך תמורת יחסי מין? לעזאזל! הסרטים הרביעים (חולקו לשתיים, ממממ), גם היו מאוד חלשים. אבל הספר? הרבה יותר! לא הצלחתי לגמור אותו! זה כל כך נמרח ומעצבן, ואדוארד אומר כל שנייה "אם אני אפגע בך" (אין לי מושג מה הקשר....). בקיצור, ספר מיותר. אז היא רצתה שבלה תהיה ערפדית. מה דעתך לעשות שבראשון היא תהפוך לערפדית, תעבור את כל מה שהיא תעבור והרביעי לא ייצטרך להיות קיים? נו באמת! הספר הזה סובב רק סביב זה! "אדוארד, תהפוך אותי לערפדית." "אם אני אפגע בך..." "אדוארד, תהפוך אותי לערפדית." "אם אני אפגע בך..." קלטנו! והקיטשיות הזאת... והאובססיה המזעזעת שלהם אחד כלפי השני... לא יודע. וגם בלה לא מרוצה מכלום מעצמה, אז איזה מסר את רוצה להעביר? שלהפוך למישהו אחר זה הפתרון? (באופן מוקצן, כמובן...) בקיצור, לדעתי זה המשכון מיותר ביותר.”

“הביקורת היא על כל הסדרה. *** יומני היקר, כשאהיה גדולה אני רוצה להיות עשירה, ממש עשירה. אז קראתי את "הארי פוטר" וחשבתי לעצמי שאם זאת ספרות טובה אני אוכל להרוויח יותר על בולשיט, הכל עניין של לעורר קנאה אצל מי שקורא את הסיפור. אני אכתוב סיפור ואהפוך למיליונרית, כי גאד, לא צריך יותר מלזלזל באינטליגנציה של הקוראים היקרים בשביל שיצא לך ספר נוער מצליח. קודם כל, אגרום להם (אוקיי, להן) לחשוב שמדובר בסיפור אהבה. כן, סיפור אהבה. כמה שהם טיפשים, בני הנוער. לא צריך להתאמץ יומן יקר, הסודות פשוטים - אובססיביות מוגזמת, אובר-דרמטיות, נטיות תלותיות, הערכה עצמית נמוכה וחמודה ועוד כמה סיפורים מסתוריים שהכאב ראש שהם יצרו יגרום לחוסר התעמקות בהם וכך אוכל לכתוב מה שבראש שלי ללא חשש. *** אל דאגה יומני היקר, כמעט הכל כבר מוכן, עוד מעט אוכל להתחיל לפרסם את הספרים שלי ולעוות לקוראות את התפיסה מספיק כדי שהן יאמינו שקיטשיות המעוררת הקאות לא נשלטות, חומרניות, אידיאל יופי מחליא והערצה כלפיי אנשים הלא ראויים לה נקראת אהבה. גיליתי משהו נפלא יומני היקר, ככל שהספר יותר שטחי - הוא יותר מוכר! מסתבר שלא צריך להתאמץ, אני פשוט אמרח מונולוגים של בלה על שרירי החזה של אדוארד ועל כמה שהיא לא ראויה לאהבתו. זה עד כדי כך פשוט, גם אני הופתעתי מכמה שאובססיביות יכולה להיות הפיתרון להכל. יומני היקר, נתקלתי בבעיה - יצרתי דמויות מושלמות, אני לא רוצה שיהיו להן חסרונות, אז הפיתרון שלי הוא פשוט לכתוב על כמה יתרונות שלהן בתור חסרונות, כי בלה באמת כל כך מסכנה שהיא לא יודעת מה להגיד לבנים שמזמינים אותה לצאת. So sad. אני מתחילה ממש ליהנות מכל העסק יומני היקר, עד עכשיו רק תיארתי את ההתנהגות ההזויה של אדוארד כלפי ואת האוכל שאני מכינה לצ'רלי, אבל אז חשבתי לעצמי "come on, סטפאני, מדובר כאן בבנות-נוער, את צריכה להיות קצת יותר וולגרית בשביל שהן יבינו שהכתיבה שלך סקסיסטית." יומני היקר, החלטתי שהעניין עם הערפדים לא הספיק לי, אז צירפתי גם את אנשי הזאב לעסק. יש לי עכשיו את השילוש המקודש, יו נואו. יומני היקר, בדיוק סיימתי את הסדרה, עכשיו נשאר עניין השמות והכריכות. בסוף התפשרתי על ציורים יפים ולא קשורים שיראו כמה עומק ויופי יש בסדרה הזאת. יצורים מצחיקים, ילדים. אני מוכנה להתערב שזה ימכור. בקשר לשמות, אה, נו פרובלמו, שמות מעוררי מחשבה על תקופות שונות ביממה יהיה גוד אינף. הדבר הנפלא כאן הוא שאני יכולה לעשות מה שארצה, כולם כבר נשבו בקסמיי וילכו איתי גם אם הם יגלו שמה שבלה רצתה מהחבר שלה זה פשוט לשכב איתו. לזה, יומן יקר, אני קוראת עומק.”

“יש המון מה לומר על הספרים הללו. כל כך הרבה שבחים, כל כך הרבה ביקורות חיוביות, כל כך הרבה קוראים שבויי לב, כל כך הרבה דברים טובים נאמרו עליו. אתה מצפה לקרוא ספר מושלם. ספר מושלם? ממש לא. זה בטוח. נחמד? טוב? מעולה? מצויין? גרוע? נוראי? אני לא יודעת. סדרת הספרים הזו, כידוע, מספרת את סיפורם של בלה האנושית, אדוארד הערפד, וג'ייקוב איש הזאב, שחייהם שזורים זה בחיי זה והם כלואים בתוך משולש אהבה אכזרי. בין היתר, כמובן,הדמויות נמצאות בסכנת מוות כל פרק שני, כל המיתוסים והאגדות הופכים לאמיתייים וקו הגבול שבין הדמיון למציאות מטשטש. על התזמורת מנצח סיפור אהבתם הבלתי אפשרי והמרגש של אדוארד ובלה, עם כל הכאב, השמחה, הרגשות, הפחד והקשיים. הכתיבה של סטפני מאייר מקסימה. רגישה, קלילה, רצינית כשצריך וזורמת. הספרים לא כבדים, למרות כל המאורעות הדרמטיים שגודשים אותם, והוא גם לא קלילים מדי, למרות השפה הזורמת והיומיות כביכול. אז מה בכל זאת לא בסדר? בלה. בלה מעצבנת. היא אנושית. היא מסכנה. היא מעל כל בני האדם, החברים שלה לא ראויים לה. בלה מחליטה להתחיל לקפוץ מצוקים כדי להזות את החבר שלה. להזכירך, בלה יקרה, גם את אנושית. וגם אנחנו, הקוראים. ואדוארד... רק רגע, כמה זמן הם ביחד? כמה חודשים? אוקיי, אז אדוארד חתיך ומושלם ואין כמוהו, אבל יש עוד דברים חוץ ממנו! מילא, אחרי 10 שנים... לא, שלא תבינו לא נכון, אני לא שונאת את בלה. היא חמודה, אבל גם מעצבנת בהרבה תחומים, והעובדה שהיא המספרת ואנחנו שומעים אותה כל הזמן, הופכת את הכמה דברים האלה לצורמים מאוד. אדוארד... מה אנחנו יודעים עלייך? אתה מושלם, אתה הדבר שהכי חשוב לבלה בעולם, ויש לך יצר כפייתי להגן עליה. טוב, אז, כל הבנות המאוהבות לצאת מהאשליה: חוץ מזה שהוא חתיך, לא יודעים עליו כלום. הוא בקושי דמות. יש בספר המון פינות לא סגורות, מקומות מטושטשים ולא ברורים,דברים שצריך ללטש. זה ספר בנות - מה הפך אותו לאהוב כל כך? האהבה המדהימה שיש בו, כמובן.שהיא, קצת... מוגזמת. עם כל המעלות של הספר, נוצר טעם לוואי של ספר זול. כי הכל סובב סביב בלה, בלה ואדוארד, אדוארד ובלה, בלה מאוהבת באדוארד, אדוארד מאוהב בבלה, בלה מאוהבת באדוארד. ובכל זאת, זהו סיפור אהבה מתוק, המספר על אהבה בלתי אפשרית שמנצחת את כל המכשולים, פורצת אל הנצח, אל עתיד טוב יותר. וברור שהכל עם הכתיבה המדהימה של סטפני :) לסיכום - בנות יהנו מהסדרה הזאת, יש בה הרבה מקומות שצריך לשפץ, אבל למרות הכל, הספרים כיפיים, מסתוריים ומקסימים. אהה, ומרתקים ;)”

“***ספויילר*** התחלתי לקרוא את סדרת דמדומים בחודש מאי האחרון. מייד נשאבתי לתוך הספר. הסופרת כישרונית בצורה מדהימה. היא מתארת את הרגשות של הדמויות בצורה כל כך מדוייקת ואמיתית, שלפעמים אתה יכול להרגיש כאילו אתה נמצא שם איתן. התאכזבתי קשות כשראיתי אחר כך כמה מהסרטים. השחקנים לא מעבירים לדעתי את עומק הרגשות של הדמויות שבספר. הם לא מראים את האהבה העצומה שיש בין בלה לאדוארד. את הסדרה סיימתי לקרוא לפני כמה שבועות. הספר האהוב עליי ביותר היה הראשון, בגלל הפשטות שבו: הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו, שניהם ביחד. בלי יותר מדיי סיבוכים לגבי הוולטורי או ג'ייקוב. את הספר הרביעי, קראתי כמובן בנשימה עצורה כמעט כל הזמן, אך כשסיימתי אותו, וחשבתי על הספר, הרגשתי מעין פספוס... החלק בו משפחת קאלן אוספים את כל הערפדים, ובכלל החלק השלישי בספר, שמסופר מנקודת מבטה של בלה, היה בעצם פחות מותח ומעניין לדעתי משאר הספר. הסוף היה צפויי מדי. בהתחלה כשראיתי שהחלק השני של הספר מסופר מנקודת המבט של ג'ייקוב, גם אני חשבתי שיהיה משעמם, אבל טעיתי. הכתיבה הייתה לדעתי יותר קלילה ומשוחררת. ובכלל, זה לא פשוט להעניק קול שונה לדמויות שמנקודת מבטן הסיפור מסופרף ועל כך כל הכבוד לסטפני מאייר. בחלק השלישי, הסיפור החל להיראות בעיניי "מושלם מדיי." בלה פתאום נהפכת ליפהפיה, היא השיגה את הבחור הכי חתיך ומושלם שיש, אף אחד לא יכול לעמוד בפני הילדה הקטנה והמתוקה שלה. גם לה, לילדה ולבעלה יש כוחות מיוחדים. בכלל, כמעט כל העלילה של החלק השלישי של הספר מתקיימת סביב "אי הבנה" אחת גדולה, שיודעים שהיא "אי הבנה" כבר מתחילת החלק הזה. זה נראה כאילו הדמויות עושות יותר מדיי עניין מסתם שטות. בסך הכל, התחברתי מאוד לבלה. הכתיבה מצד אחד לא הייתה במילים יותר מדי "מסובכות" ומצד שני השפה לא הייתה יותר מדיי עממית. אמנם לפי דעתי שוב השתמשו בסדרה בכלל בדמות ראשית "חלשה" אבל כולם מגנים עליה- רעיון קצת יותר מדיי נדוש לטעמי. סדרה מומלצת מאוד! אחד הספרים שקשה לשכוח.”

“טוב, אתחיל בזה: הגעתי למסקנה שהגיע לעשות מחקר. איך יש פה אנשים שכותבים "היי" ומקבלים טריליארד ביליארד אהבתי. כמו האלה בפייסבוק, שמפרסמות פצע בגרות שלהם, והם מקבלות תוך כמה דקות איזה שלוש מאות לייקים, ובתגובות: "פאק, מושלם", "התינשאי לי?" חיימשליייי". אז לא. אני לא רוצה שתגיבו לי כל מיני דברים כאלה. אני רוצה אהבתייייי!! גם אם לא קראתם את הספר,לא הסכמתם עם ביקורת- תעשו אהבתיייייייי. אז, לספר: בזכות אחות שלי, שהכריחה את המשפחה שלנו לפני איזה שנה להתיישב בסלון ולראות את דמדומים, התחלתי לקרוא את הספרים. ולא נעים לי להודות- הסרט כל כך הרבה יותר טוב. את הראשון אהבתי, פחות טוב מהסרט, אבל נחמד. השני- בסדר... השלישי- מצוין! והרביעי- מוש- לא. פשוט לא. מזה- הדבר- הזה? דבר ראשון, בלה, את לא חושבת שזה קצת מוגזם להתחתן עם חבר שלך תמורת יחסי מין? לעזאזל! הסרטים הרביעים (חולקו לשתיים, ממממ), גם היו מאוד חלשים. אבל הספר? הרבה יותר! לא הצלחתי לגמור אותו! זה כל כך נמרח ומעצבן, ואדוארד אומר כל שנייה "אם אני אפגע בך" (אין לי מושג מה הקשר....). בקיצור, ספר מיותר. אז היא רצתה שבלה תהיה ערפדית. מה דעתך לעשות שבראשון היא תהפוך לערפדית, תעבור את כל מה שהיא תעבור והרביעי לא ייצטרך להיות קיים? נו באמת! הספר הזה סובב רק סביב זה! "אדוארד, תהפוך אותי לערפדית." "אם אני אפגע בך..." "אדוארד, תהפוך אותי לערפדית." "אם אני אפגע בך..." קלטנו! והקיטשיות הזאת... והאובססיה המזעזעת שלהם אחד כלפי השני... לא יודע. וגם בלה לא מרוצה מכלום מעצמה, אז איזה מסר את רוצה להעביר? שלהפוך למישהו אחר זה הפתרון? (באופן מוקצן, כמובן...) בקיצור, לדעתי זה המשכון מיותר ביותר.”