קלרה אישה בלי שיניים. טרח זקן מספר סיפורי שיניים. מאהבת קונה מברשת שיניים. אבות מזרחיים אכלו בוסר ושיני בנים מערביים תקהינה. איירי ילדתה של מחוסרת השיניים רוצה להיות רופאת שיניים. לכל אורך היצירה ניתן לראות את מוטיב השיניים חוזר על עצמו.

הספר מספר את סיפורם של שתי משפחות ממעמד הפועלים באנגליה: משפחת מהגרים מבנגלדש (איקבאל) ומשפחה מעורבת (ג'ונס) שהאב ממוצא אנגלי והאמא ממוצא ג'מייקי. באמצע הספר נכנסת משפחה ממעמד הביניים (צ'לפן) אשר ילדיהם של שתי המשפחות פוגשים את ילדו של בן ממשפחת צ'לפן ואז נוצר דיסוננס ופערים בין התפיסות של שתי המשפחות ממעמד הפועלים למשפחת צלפן שממעמד הביניים. לאורך כל הספר ניתן להיחשף אל השורשים של אותן המשפחות, שורשי עבר (שורשים המשפחות מארץ המוצא), שורשי הווה (שורשי המהגרים) ושורשי עתיד (ילדיהם של המהגרים). ניתן לראות את קשיי הקליטה שחלק מהדמויות מתמודדות איתן ואת הבדלי התרבות. כמו כן, כותבת הספר מציגה דיסוננסים בנושאים שונים כמו: מסורתיות מול מודרניות, דת מול המדע, דת מול חילוניות, אידיאולוגיה מול משפחה ומציגה גם דילמות מוסריות הקשורות למלחמה.

אמנם הסיפור התרחש באנגליה אבל ראיתי קווי דמיון לדברים שקוראים בחברה הישראלית. החברה הישראלית מורכבת מעולים יהודים ומערבים אשר שורשיהם היו פה בארץ לפני קום המדינה. העולים היהודים באו ממדינות שונות חלק באו ממדינות אירופה וחוו את השואה, חלק באו מאסיה (בני מנשה), חלק באו מאפריקה; מרוקו, תימן, עיראק ואתיופיה וחלק באו מרוסיה. דורות של עולים, בכל עליה היו קשיי עליה וקשיי קליטה. בכל עליה היו פערי תרבות ודיסוננסים בין הארץ המוצא לארץ החדשה. דורות על גבי דורות, דור העולים, דור בני העולים (צברים) ודור ילדי בני העולים (צברים של הצברים). כמו כן, בחברה הישראלית אפשר לראות דיסטוננסים ודילמות דומות לאלו בספר כמו: ימין מול שמאל, מסורתיות מול מודרניות, דת מול חילוניות, אידיאולוגיה מול משפחה ודילמות מוסריות הקשורות למלחמה.

מוטיב השיניים בעצם מדבר על דורות ועל הבדלי הדורות. שיניים כמו דורות, מתחילות בנקודה מסוימת שיניים לבנות ובמשך הזמן נהיות צהובות ומלוכלכות שבעצם הצהיבות והלכלוכים המופיעים בשיניים מסמלים את מה שהדור חווה ואת מה שהאדם חווה. שיניים בוסר מול שיניים צהובות ועתיקות בעצם מראה את הפערים בין דור אחד לדור אחר. איירי ילדת המשפחה המעורבת רוצה להיות רופאת שיניים כדי להוציא את השיניים הרקובות ובמקומם להוסיף שיניים לבנות חדשות. כלומר, להשכיח את ההיסוטוריה והכאב שאותו דור העבר (הוריה וזוג איקאבאל) חוו ולתת להם הסתגלות יותר קלה למודרניות ולדור החדש.

לסיום, יצירה ספרותיות יוצאת מן הכלל ומוטיב השיניים שלא נתקלתיו בספרים אחרים בהחלט מוסיף משהו חדש ויחודי לסיפור, נהניתי לקרוא את הספר אבל הוא היה ארוך מדי עבורי ויכל להיות מקוצר בשליש מאורכו.

שלוש וחצי כוכבים. לצערי אי אפשר לסמן שלוש וחצי.

חג שמח!

אנגלים, קריאולים ,בנגלדשים, אסלמיסטים, טבעונים, טכנולוגים, פונדמנטליסטים, קונפורמיסטים, נוצרים, ילידים, מהגרים, צעירים, מבוגרים, נהיליסטים, לבנים, שחורים, חילונים, דתיים, את כל הטוב הזה מכניסה זיידי סמית למכונה אחת, לא ממיינת, לא מפרידה צבעים, ובאופן מפתיע או לא כל אחד מהם יוצא בדיוק כפי שהוא, לא דוהה, לא נמרח, משכנע.

לכבס, ועוד בחוץ, את כל היופי, אבל גם את כל החוליים, של החברה הרב תרבותית של לונדון של שנות התשעים דרך סיפור של שלוש משפחות: זוג מבנגלדש וילדיהם התאומים, אנגלי וקריאולית עם בת יחידה ומשפחה אנגלית ליברלית עם שישה צאצאים, משפחות שהילדים המתבגרים שלהן הם בערך באותו הגיל. כביסה של מה שאת אוהבת, למרות (לפעמים אפילו בגלל) הכתמים, ולעשות את זה ברוח טובה, בשמחה, להצחיק את עצמך תוך כדי אבל בלי לזלזל, לא במלאכה ולא במי שמתבונן בה, גם בלי לפחד לגעת ולנסות להבין איך הכתמים הגיעו לשם, ממה הם נוצרו וגם איזה בגד הוא לא בדיוק כפי שהוא נראה, לברר אם יש איזה פער בין האיכות לבין הצורה או בין מה שתרגישי כשתלבשי אותו לבין מה שתראי במראה. ואת מבינה שלא חשוב מה תכננת כשניכסת אותו לעצמך, מה שקרה לו זה מה שקרה ולא בהכרח יש קשר בין הפנטזיות שהיו לך לבין המקום שהוא תופס בגרדרובה שלך.

והכל מתוכנן, לעילא ולעילא. וזו יכולה להיות גם מגרעה, אבל לא כשהתוכנית כל כך טובה והמעבר משלב לשלב קורה בלי שאת בכלל מבחינה בו, השרייה, כביסה, סחיטה, ייבוש, והכל כאילו מגיע מעצמו לארונות שלך.

הלואי שהכביסה שלי היתה יוצאת ככה.

היה זה בגיל שש, המפגש הראשון שלי עם רופאת השיניים. היום כשחברי כנסת מנסים להעביר חוקים לרפואת שיניים לכל ילד במדינת ישראל. אני יכולה לומר שזה היה כבר בעבר. בהתחלה היתה מרפאת שיניים סמוכה לבית ספרי ואחר כך, אינני יודעת בתמיכתם של מי, הקימו מרפאה בחדר האחות. מי שילם על כך? ההורים, בית הספר, עירית חולון, משרד החינוך? וכך ילדת כיתה א' מלווה על ידי תלמידה "בוגרת" מכתה ח' – אז עוד היו ח' כיתות בבתי הספר היסודיים – יוצאת לטיול בוקר מאחד משיעורי אותו יום, למרפאת השיניים, במרחק כמה רחובות מבית הספר.

הרופאה הושיבה אותי על הכיסא, שיודע לנסוק לגבהים והעלתה אותי מעלה מעלה, קרוב אליה. הדליקה את המנורה ומיקדה את אורה לתוך פי הקטן. הצבעתי על השן הכואבת. היא הביטה, בחנה, חיטטה קצת עם המכשיר החד ופסקה – לעקור, ואני אפילו לא פחדתי. השן היתה שן חלב שממילא היתה אמורה ליפול. היום כבר היו מטפלים בה. מנקים את העששת שהצטברה עליה וממלאים אותה בחומר לבן ונאה לעין שלא יקלקל את מראה הפה הצעיר. אז – פשוט עקרו. לא זוכרת שום כאב אולי קיבלתי זריקה. הרופאה ציידה אותי בצמר גפן שספג את דמי, ולא דיברה על שומר מקום. אותו מבנה שממקמים במקום השן העקורה כדי לשמור מקום לאחותה הגדולה לכשתגדל.

הקריאה בספר שיניים לבנות לווה בשני כאבי שיניים. האחד – כאב פיזי אמתי – אחת משיני נשברה והכאיבה לי מאוד ועכשיו אני בטיפול שעלול להיות ארוך, מייגע ומתיש, והשני – כאב וירטואלי שקשור יותר לספר שהוא סבוך, מלא בדמויות, שהולכות ומסתבכות, מסתבכות והולכות. העלילה לוקחת אותן לעברן וחוזרת להווה. מפגישה אותן עם עוד ועוד דמויות בחייהן, שאף להן יש עבר ועתיד ותוכניות. באמצע הספר קצת איבדתי אותו. הנחתי אותו שלא על מנת לחזור לקרוא בו. ושוב חזרתי לחפור בו ולנסות להבין את דמויותיו.

הספר הוא על מהגרים החיים על הגשר הדק בין מה שהם היו בעבר ואיפה שהם חיו בחייהם הקודמים ובין חייהם בהווה שהולכים ומסתבכים כאשר הם נישאים למהגרים אחרים שמגיעים ממקומות אחרים בעולם. וכל זה עדיין פשוט עד שאותם זוגות מביאים ילדים לעולם. ילדים שהעולם הקודם לא מדבר אליהם אבל העולם החדש לא רוצה ליצור דו שיח איתם. זה כל כך מסובך וזה רק הולך ומסתבך. ממש, ממש לא קל. לא קל בחיים עצמם, לא קל בספר, ולא קל לקריאה.

הספר מדבר גם על נאמנויות. נאמנות של אדם לעצמו לאמונותיו. לזה/זאת שהוא חי אתה. לחבריו שאיתם הוא חלק את המלחמה האחרונה שהייתה. נאמנות למדינה שממנה יצא ולמדינה שהוא חי בה. נאמנות לחברה בה הוא חי, לשכונה, לשכנים, למכרים, לחברים. הפיצולים שהוא חווה יומיום ושעה שעה, הופכים את עולמו למוטרף. דבר המשפיע, לעיתים קשות, על הווייתו, על מערכות היחסים במשפחתו ויותר מכל על ילדיו.

באותו יום לפני שנים רבות, שבתי לכיתה שלי כגיבורת היום וכשחזרתי הביתה לא היה גבול להפתעה של אמי כשהבינה, שעקרו לי שן מבלי לשאול אותה או להתייעץ בדעתה. היום זה לא היה קורה. לימים צמחה לי שן קבועה, אולם מכיוון שצר היה לה המקום היא נדחקה החוצה מקו השיניים – שן חולצת. תזכורת לאותו יום ולעניין, שמעולם לא פחדתי מטיפולי שיניים. – ולי מאז היו המון שעות מרפאת שיניים.

פשוט אהבתי את הספר הזה.
בכלל לא תכננתי לקחת אותו.
היו לי כבר שני ספרים ביד,ורק כשעברתי במעבר לעמדה של הספרנית,צדה עיני את הספר על המדף,באזור של הספרים באנגלית.
החלטתי לקחת ולנסות,מקסימום אני אפסיק.
התחלתי לקרוא את הספר,ופשוט נהנתי מכל רגע.
הספר כתוב בהומור ובשנינות רבה שמהולה בחוויות עצובות שחווים גיבורי הסיפור.
לא אספר פרטים למען אלו שעדיין לא קראו את זה,אבל הספר פשוט מדהים.
הספר הזכיר לי קצת את "איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי,ובצורה מוזרה גם את "בין שתי ערים" של דיקנס.
בקיצור,שווה לקרוא.

"הוי, מדהים." זה מה שיצא לי מהפה, כאילו הייתי איזו ישישה שיטיונית כשקראתי את הספר המעולה הזה. "הוי, מדהים." גם כשסיימתי, אגב, דיברתי אל עצמי ואמרתי בדיוק את אותן המילים.

אתם מבינים שהספר יצא לאור כשזיידי סמית היתה רק בת 25? אתם מבינים איזה כישרון ענק היא? ספר מעולה. פחות מעולה מ"על היופי" שלה אומנם, אבל עדיין - מעולה.

היו לי חבלי קליטה קשים איתו. אני מודה. בהתחלה כמעט זנחתי אותו לגמרי. אבל כשהתחלתי - הלכתי עד הסוף. והוא פשוט מקסים. תיאור דמויות מושלם ומלא. תרגום מעולה של דפנה לוי ועריכה נפלאה של דנה אלעזר-הלוי. כל הכבוד.

ורק כמה הערות פצפוניות מבחינת הגהה:
1. עמוד 199, שורה 6 מלמטה כתוב "סנטימנטרים" במקום "סנטימטרים".
2. עמוד 406, שורה 16 מלמטה כתוב "אתה מדריך אותם והוא בורחים ממך..." במקום "והם בורחים ממך..."
3. עמוד 478, שורה 5 מלמטה כתוב "התערבה ג'ולי והתכופפת שוב" במקום "והתכופפה".

זהו זה. אני מקווה שאלו הערות בונות למהדורות הבאות, אם תהיינה. יתר הספר מושלם - מכל הבחינות.

ספר זה עוסק במהגרים בלונדון. באותה מידה היו אלה יכולים להיות מהגרים בגרמניה, ארה"ב וישראל. אבל לא רק במהגרים. זה ספר העוסק באנשים בנקודות גורליות של החיים, בהן נקבע מי לאדונים ומי למשרתים.

זיידי סמית כתבה את הספר בגיל 25 והיום היא כולה בת 30. חובה לציין עובדה זו לנוכח ספר חכם זה, מצחיק, שנון, פארודי, חד עין. הישג בלתי רגיל גם לכותבים מנוסים ומבוגרים יותר.

דפנה לוי תרגמה את הספר בצורה יוצאת מן הכלל והוא זורם ללא מעצורים בשפה קולחת. מאחר ומקור הספר בריטי, אין להתחמק מהשוואה עם מיטב הסדרות הבריטיות החכמות.

ארצ'י ג'ונס וסאמד איקבאל הם שני חברים עוד ממלחמת העולם השניה. ברבות הימים נולדים לסאמד צמד תאומים ולארצ'י בת. התאומים מופרדים בגיל 9, האינטליגנטי שבהם נשלח חזרה להודו, ארץ מוצא האב, לחינוך הולם. הפחות מוצלח נשאר בלונדון. בתו של ארצ'י, שבדמה דם ג'מאייקני, מאוהבת בפושטק שנותר בלונדון. האחים שבים ומתאחדים בגיל 17. תוך כדי נכנסת לתמונה משפחת העל צ'לפן, שבדמם דם יהודי-פולני, התגלמות האינטלקט הבריטי והשמחה בעיצומה.

למה להכביר מילים אם אפשר פשוט לשקוע בתוך הספר המבריק הזה, המצחיק והמענג? 4 מתוך 5 כוכבים.

קודם כל שורה תחתונה: ספר ניפלא ומומלץ ביותר. ועכשיו לביקורת.
בקיץ האחרון נסעתי עם משפחתי ללונדון אחרי שלא הייתי בחו"ל שנים. הדבר שהרשים אותי ביותר היתה האווירה הקוסמופוליטית, הרבגוניות התרבותית, המיגוון הצבעוני, כשכל זה עטוף בקלאסיקה הבריטית (ביג בן/ פרלמנט/ היידפארק/ תאי טלפון ואוטובוסים אדומים/מלכותיות ונימוסיות לבבית וכו' וכו'). תמונה לדוגמא: פנקיסטית עם תיספורת קוצים בצבע סגול מזעזע ופירסינג בכל מקום, ולידה בחשמלית, אשה עם רעלה. ספרה של זיידי סמית כאילו לקח אותי חזרה לחוויה הלונדונית, אבל הפעם מבפנים. זהו מסע מרתק לפסיכולוגיה ולחוויה של חברת מהגרים, על כל גווניה ומורכבויותייה. קשה להאמין שהסופרת כתבה אותו בהיותה בת 21 בלבד (היא כנראה גאונה). איזו היכרות עם הטבע האנושי, איזה הומור ורבגוניות! מה שהכי אהבתי זה שהדמויות היו כה מציאותיות, ולמרות פשטותן והיותן לא מושלמות (בלשון המעטה...) - יכלתי ממש לדמיין אותן והרגשתי שאני ממש נקשרת אליהן. הן מתוארות בצורה ביקורתית ועם הומור ויחד עם זאת עם כל כך הרבה אהבה וחמלה. יש בספר הרבה רבדים - גם רומן של מערכות יחסים וקשרים אנושיים, גם דיון פילוסופי והיסטורי בחווית ההגירה וגם דיון אתי ופילוסופי בעיקר במה שנוגע לדת, מדע, בחירה חופשית, סביבה ותורשה והרצון להבין את העולם ולשלוט בו.
לקראת הסוף הרגשתי שהספר קצת נחלש - קצת חוזר על עצמו בנקודות מסויימות ובאחרות דווקא מתומצת מדי. האיזון בין החלק האנושי לחלק הרעיוני הופר (לרעת האנושי) והדמויות הופכות קצת יותר מדי למייצגות רעיונות.

אזהרה! מכאן ואילך יש ספוילרים.
לא בכדי מי שמשחרר לבסוף את העכבר הוא ארצ'י. ארצ'י, שהוא האנטיתזה למרקוס צ'לפן ואביו הרוחני הפרופסור הנאצי שרוצים לשלוט בעולם בכח הידע והרציונליזם. ארצ'י שמקבל את ההחלטות הכי חשובות בחייו על ידי הטלת מטבע (מה שמסתבר, באופן אבסורדי, כאופציה ממש לגיטימית). ארצ'י, שבניגוד לאותם מדענים שמוכנים להתעלל באנשים ובעכברים כביכול כדי להציל את האנושות, לא מסוגל, ברגע האמת, לפגוע בזבוב. ארצ'י העלוב והצנוע שהגורו שלו הוא מלצר בנגלי שלא מסוגל לנהל את משפחתו או לשלוט ביצריו - הוא הבנאדם הגדול בספר הזה. וזה מה שכל כך יפה בשיניים לבנות. שהכי קטן הוא הכי גדול.
ועוד משהו שאהבתי - שסמית מצליחה לתאר מערכות יחסים לכאורה כל כך מקולקלות וקשות, אם זה בין ארצ'י וסאמד, או סאמד ואלסנה, ועדין מורגש שיש שם כל כך הרבה קשר ואהבה וזה כל כך אמיתי. כמו בסצנה שהם יושבים באוטובוס, כל אחד בכסא נפרד, ועדין רבים, ובכל זאת כל כך יחד.

מעולה מעולה מעולה. אחד הספרים האהובים עליי, עם שילוב נפלא בין הומור לרגישות לכמות בלתי נדלית של רעיונות, דמויות מעוררות הזדהות וחמלה ועלילה רחבת יריעה . מדהים שזה ספר ביכורים, ובהחלט מעורר השראה.

ההתחלה מבטיחה . בהמשך הרבה פחות. ניסיתי , השתדלתי ולבסוף חתכתי והפסקתי באמצע. הרבה דיאלוגים . כולם מדברים עם כולם והתוכן לא ממש מעניין. ים של פרטים והגיגים. התאכזבתי כי נדיר שאינני מסיימת ספר.לא ברור לי מה הסופרת רצתה . ייתכן שהסופרת מוכשרת,אך אותי היא לא הצליחה לרתק.