ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שני, 15 ביוני, 2015
ע"י שועלה
ע"י שועלה
קודם כל שורה תחתונה: ספר ניפלא ומומלץ ביותר. ועכשיו לביקורת.
בקיץ האחרון נסעתי עם משפחתי ללונדון אחרי שלא הייתי בחו"ל שנים. הדבר שהרשים אותי ביותר היתה האווירה הקוסמופוליטית, הרבגוניות התרבותית, המיגוון הצבעוני, כשכל זה עטוף בקלאסיקה הבריטית (ביג בן/ פרלמנט/ היידפארק/ תאי טלפון ואוטובוסים אדומים/מלכותיות ונימוסיות לבבית וכו' וכו'). תמונה לדוגמא: פנקיסטית עם תיספורת קוצים בצבע סגול מזעזע ופירסינג בכל מקום, ולידה בחשמלית, אשה עם רעלה. ספרה של זיידי סמית כאילו לקח אותי חזרה לחוויה הלונדונית, אבל הפעם מבפנים. זהו מסע מרתק לפסיכולוגיה ולחוויה של חברת מהגרים, על כל גווניה ומורכבויותייה. קשה להאמין שהסופרת כתבה אותו בהיותה בת 21 בלבד (היא כנראה גאונה). איזו היכרות עם הטבע האנושי, איזה הומור ורבגוניות! מה שהכי אהבתי זה שהדמויות היו כה מציאותיות, ולמרות פשטותן והיותן לא מושלמות (בלשון המעטה...) - יכלתי ממש לדמיין אותן והרגשתי שאני ממש נקשרת אליהן. הן מתוארות בצורה ביקורתית ועם הומור ויחד עם זאת עם כל כך הרבה אהבה וחמלה. יש בספר הרבה רבדים - גם רומן של מערכות יחסים וקשרים אנושיים, גם דיון פילוסופי והיסטורי בחווית ההגירה וגם דיון אתי ופילוסופי בעיקר במה שנוגע לדת, מדע, בחירה חופשית, סביבה ותורשה והרצון להבין את העולם ולשלוט בו.
לקראת הסוף הרגשתי שהספר קצת נחלש - קצת חוזר על עצמו בנקודות מסויימות ובאחרות דווקא מתומצת מדי. האיזון בין החלק האנושי לחלק הרעיוני הופר (לרעת האנושי) והדמויות הופכות קצת יותר מדי למייצגות רעיונות.
אזהרה! מכאן ואילך יש ספוילרים.
לא בכדי מי שמשחרר לבסוף את העכבר הוא ארצ'י. ארצ'י, שהוא האנטיתזה למרקוס צ'לפן ואביו הרוחני הפרופסור הנאצי שרוצים לשלוט בעולם בכח הידע והרציונליזם. ארצ'י שמקבל את ההחלטות הכי חשובות בחייו על ידי הטלת מטבע (מה שמסתבר, באופן אבסורדי, כאופציה ממש לגיטימית). ארצ'י, שבניגוד לאותם מדענים שמוכנים להתעלל באנשים ובעכברים כביכול כדי להציל את האנושות, לא מסוגל, ברגע האמת, לפגוע בזבוב. ארצ'י העלוב והצנוע שהגורו שלו הוא מלצר בנגלי שלא מסוגל לנהל את משפחתו או לשלוט ביצריו - הוא הבנאדם הגדול בספר הזה. וזה מה שכל כך יפה בשיניים לבנות. שהכי קטן הוא הכי גדול.
ועוד משהו שאהבתי - שסמית מצליחה לתאר מערכות יחסים לכאורה כל כך מקולקלות וקשות, אם זה בין ארצ'י וסאמד, או סאמד ואלסנה, ועדין מורגש שיש שם כל כך הרבה קשר ואהבה וזה כל כך אמיתי. כמו בסצנה שהם יושבים באוטובוס, כל אחד בכסא נפרד, ועדין רבים, ובכל זאת כל כך יחד.
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
