אנגלים, קריאולים ,בנגלדשים, אסלמיסטים, טבעונים, טכנולוגים, פונדמנטליסטים, קונפורמיסטים, נוצרים, ילידים, מהגרים, צעירים, מבוגרים, נהיליסטים, לבנים, שחורים, חילונים, דתיים, את כל הטוב הזה מכניסה זיידי סמית למכונה אחת, לא ממיינת, לא מפרידה צבעים, ובאופן מפתיע או לא כל אחד מהם יוצא בדיוק כפי שהוא, לא דוהה, לא נמרח, משכנע.
לכבס, ועוד בחוץ, את כל היופי, אבל גם את כל החוליים, של החברה הרב תרבותית של לונדון של שנות התשעים דרך סיפור של שלוש משפחות: זוג מבנגלדש וילדיהם התאומים, אנגלי וקריאולית עם בת יחידה ומשפחה אנגלית ליברלית עם שישה צאצאים, משפחות שהילדים המתבגרים שלהן הם בערך באותו הגיל. כביסה של מה שאת אוהבת, למרות (לפעמים אפילו בגלל) הכתמים, ולעשות את זה ברוח טובה, בשמחה, להצחיק את עצמך תוך כדי אבל בלי לזלזל, לא במלאכה ולא במי שמתבונן בה, גם בלי לפחד לגעת ולנסות להבין איך הכתמים הגיעו לשם, ממה הם נוצרו וגם איזה בגד הוא לא בדיוק כפי שהוא נראה, לברר אם יש איזה פער בין האיכות לבין הצורה או בין מה שתרגישי כשתלבשי אותו לבין מה שתראי במראה. ואת מבינה שלא חשוב מה תכננת כשניכסת אותו לעצמך, מה שקרה לו זה מה שקרה ולא בהכרח יש קשר בין הפנטזיות שהיו לך לבין המקום שהוא תופס בגרדרובה שלך.
והכל מתוכנן, לעילא ולעילא. וזו יכולה להיות גם מגרעה, אבל לא כשהתוכנית כל כך טובה והמעבר משלב לשלב קורה בלי שאת בכלל מבחינה בו, השרייה, כביסה, סחיטה, ייבוש, והכל כאילו מגיע מעצמו לארונות שלך.
הלואי שהכביסה שלי היתה יוצאת ככה.
