אלוהים ברא את האדם, והאדם המציא את המכונה וכשהמכונה פיתחה בינה ומודעות לעצמה התחילו הבעיות...
הפתיחה הזאת יכלה ויכולה לשמש עשרות פתיחות לסיפורים ולסרטים אפוקליפטיים אבל לכל יש ההתחלה, יש רובד שורשי והתוצר הוא עולם דיסטופי; עולם שנשלט, בתום מלחמות עולמיות ומחלות נגיפיות בעלות תמותה רבה, על ידי תאגידים תעשייתיים וקיברנטים שבראשם עומדות משפחות חזקות, סוגדות לתרבות המזרח וחיות לפי קוד הציות המשפחתי היפני אבל זורעות אנרכיה, כאוס ואלימות. פיליק ק. דיק הטיב לתאר את הסביבה בספר 'האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?' והסרט שבא בעקבותיו 'בלייד ראנר' היה השראה בולטת על גיבסון בעת שכתב את נוירומנסר.
קייס הוא קאובוי קיברנטי, מילה מוקדמת למה שאנחנו מכירים כהאקר מחשבים. הוא מוכשר מאד ומרוב שהוא מוכשר וכישרוני הוא נענש כי הוא נהיה חמדן וניסה לגנוב את המעבידים שלו וכעונש הושתל בו פגם שמונע ממנו להשתזרק או לגלוש.
קייס חי בעיר הלילה בצ'יבא; מרחב לא מוגדר באזור יפן ששם חיים אנשי השוליים שסוחרים בכל דבר על רקע מסכי ענק של תשדירים, רטיבות ואובך.
בצ'יבא יש מרכז מרפאות חוקיות ושחורות שעוסקות בסחר אברים והשתלת שתלים ומערכות עצביים ואם יש לך את כמות היינים הנכונה אז בצ'יבא תוכל לבנות את עצמך מחדש, כולל שינוי DNA. קייס, ג'אנקי מסמורטט ועלוב, חי על הקצה ועל סמים אלכימיים מתקדמים בשאיפה להרוג את עצמו, הוא פוגש במולי גרסה עתידנית של לוחמת סמוראי נשית, שדמותה היוותה השראה לטריניטי מהסרט 'מטריקס'; לבושה שחור ומשקפי שמש שחורים מולחמים לעיניה, אשפית הרג בסכינים שנשלפים מתוך אצבעותיה. במקביל לזה שמולי שומרת ומזדיינת עם קייס, היא שוכרת אותו עבור ארמיטאג', איש מסתורין חסר הבעה, ישות שהושתלה באיש צבא שנבגד ושרד את המלחמה הקרה העתידנית ושמציע לו החלמה תמורת פריצה קיברנטית שתהיה הפריצה הגדולה שכל הקאובוים ידברו עליה. כשניסיתי לדמיין את מראהו החיצוני של ארמיטאג', חשבתי על מורפיאוס מהמטריקס.
על ידי גניבת תוכנת תודעה של קאובוי חונך מהעבר של קייס והשתזרקות במטריצה (קל להבין כשאשתמש במילה נרדפת המטריקס) ושימוש בתוכנות נוספות, כפונדקאי רשת, אמור קייס לפרוץ לליבו של תאגיד קיברנטי קדום, לגנוב ולאחד בין שתי חלקיה של בינה מלאכותית שמהווה מרכז הכוח של התאגיד.
איחוד בינות מלאכותיות מהווה הפרה של כל קוד וחוק סייברי במשרעה (מילה כללית לעולם בן ימינו) ובדרך מתמודד קייס עם רוחות רפאים קיברנטיים מעברו, הוא נחשף לעולם הדאב הרסטפארי של ציון - תחנת חלל מעברתית של פליטי ראסטפרים ומייצר עבור הקורא עולם סייבר פאנק שאת עיקר השפעתו ניתן לראות בסרטים כמו טרינולוגיית 'המטריקס' (השפעת הספר זועק בבולטות ובנראות לאורך כל עלילת הסרטים ובדמויות), 'גוני נמוניק' ( קיאנו ריבס שמגלם את גוני נמוניק מגלם את ניו – הגיבור של המטריקס) שנכתב כספר גם על ידי גיבסון ומהווה כסיפור לווין לעלילת נוירומנסר ומבליח לשנייה כסיפור שמולי מספרת לקייס בשתי שורות בעת שהוא משתזרק לתודעה שלה והיא מודעת לקיומו.. ואפשר להוסיף לערמה גם את 'שליחות קטלנית', 'זיכרון גורלי' ואפילו את 'האלמנט החמישי' של לוק בסון.
בפעם הראשונה שקראתי את נוירומנסר לקח לי מעל חודש לסיים את הספר; מצאתי את הזמן לקרוא רק בלילות, בתום ימים מוטרפים של עומס נפשי וגופני והרבה לא הצלחתי לקלוט מהמילים המרצדות למול תודעה כהה ומזוגגת. כשסיימתי לקרוא, הבנתי שאיני זוכר דבר מעלילת הספר ועל כן התחלתי מיד בקריאה שנייה והפעם האותיות והמשפטים קיבלו משמעות של עלילה והיגיון ותוך פחות ממספר ימים השלמתי את הקריאה השנייה ואז גם גיליתי את העניין בעולם הדיסטופי והקיברנטי של נוירומנסר; עולם ללא בעלי חיים וללא אזכור של ילודה ביולוגית ולולא קייס היה מזדיין פה ושם עם מולי ועם עוד פרטנרית מהעבר עוד הייתי חושב שגיבסון לוקה במוסריות ושמרנות או שבעתיד האפוקליפטי שהוא ניבא לנו בני אדם, מושתלים ככל שיהיו, יהיו חסרי דחף מיני.
תיאור הדמויות הפאנקסטרימיות הזכיר לי תמידית את 'מקס הלוחם בדרכים' ואפילו את המידברן אליו נחשפתי בשנים האחרונות; באחת הפעמים ששהיתי במידברן זמן רב ממה שתכננתי ראיתי חבורה של אנשים רוקדת אפופה באוויר לח ואובך שהושפרץ ממאוורי ענק. אחת הבחורות שרקדה לבושה בבגדי עור בסגנון אפוקליפסה והרכיבה משקפי טייסים ישנים בואקום לעיניה תפסה את תשומת לבי בזה שהתקרבה אלי במחול התפתלויות לצלילי מוזיקת טראס עד שפרצופינו כמעט נפגשו ואז היא אמרה לי: אתה לא שייך והמשיכה בדרכה..
הספר נוירומנסר, שנכתב בתחילת שנות השמונים, מאד מושפע מתרבות המזרח שניבאו לה השתלטות תעשייתית ותרבותית על העולם; צ'יבא היא חלל של מסכי ענק על גורדי שחקים עם פרסומות יפניות, מכוני ההשתלות מנוהלים על ידי טכנאים יפניים וסיניים, אנשים ישנים בבניינים מרובי דרגשים – אותם חללים קטנים להשכרה בהם אתה יכול רק לישון על מזרום קלקצף ולדחוף את התיק שלך,
מיצובישי???!!! היא התאגיד השולט העיקרי ביפן! משהו בסגנון מייקרוסופט או פייסבוק בעולם הסייבר של ימינו – אם אתה עובד באחד מהם אז אתה נחשב...
ושומרי הראש מכונים סמוראים לעומת שכירי חרב/רוצחים שמכונים ידאו או נינג'ות.
אהבתי את הספר למרות שלא היה קל לי לקרוא ולהבין – היכרותי עם הסרטים שנעשו בהשפעת הסגנון וגם הספר, ואותם ציינתי בסקירה, הקלו עלי להבין פחות או יותר את מרחב האירועים הקיברנטי שתופס מקום רחב בעלילת הסיפור. היה חסר לי מוזיקה קודרת ברקע של הסיפור, משהו בין ג'וי דיוויזן לגארי ניומן, או פרודיג'י ואולי אפילו פייתלס ובסוף החלטתי על Visage - Fade To Grey
https://www.youtube.com/watch?v=UMPC8QJF6sI

קראתי לא מעט ספרי פנטזיה ומדע בדיוני עוד מימי מילדותי הרחוקה אבל אוסף גיבובי שטויות כאלה לא נתקלתי. קראתי במקביל את הספר בשפת המקור באנגלית. חשבתי שהאשמה בגיבוב המילים הלא מובנות היא באשמת המתרגם, לא המתרגם תרגם את הגיבוב מילים והאין עלילה לעברית. לא מצאתי עלילה ולא מזור במקור האנגלי. ועןוד קראתי פעמיים !!!!

סייברפאנק: סגנון ספרותי שמתאר עתיד קודר, לאחר מלחמה או מגפה, בו טכנולוגיה מתקדמת מאוד, ניכור חברתי ושלטון תאגידי שרומס את האזרח הקטן, הם המוטיבים העיקריים.

בחרתי לפתוח את הביקורת לספר המורכב הזה עם ההגדרה של ספרות הסייברפאנק, בזמן שבו אני מחויבת ללבוש מסכה כשאני יוצאת מהבית, מתקשרת עם העולם בזום, ונתונה תחת סגר. האם הסייברפאנק כבר כאן? האם אני חיה אותו? האם נכבלתי בשרשראות העתיד האיום והנורא הזה?...

לפני שנתיים ביקר אותי חבר טוב. הוא הביט בספריית המדע הבדיוני שיש לי בדירה וסיפר כמה הז'אנר הזה רחוק ממנו. "אני יותר טיפוס של ספרות קלאסית. מה שנכתב אחרי 1899 לא מדבר אלי." אז החלטנו על אתגר ספרותי קטן - הוא ילווה ממני ספר מדע בדיוני, ואני אלווה ממנו רומן ויקטוריאני, ונראה איך זה לצלול אל המפלט הדמיוני של האחר. אני ביקרתי בדירה שלו ומול ספריית ג'יין אוסטין, אמילי ברונטה וצ'רלס דיקנס שלו, קרץ לי "אנקת גבהים". באותו הזמן עיניו נחו על "נוירומנסר" אצלי. החלפנו ספרים ונפגשנו כעבור שבוע. אף אחד מאתנו לא הצליח לשרוד מעבר לעמ' 50 בספר שבחר. "לא הבנתי כלום מהספר הפסיכי הזה, מצטער," אמר והחזיר לי את הספר המצהיב עם הכריכה המעורפלת שלא אומרת כלום. הודתי בפניו שלא קראתי את "נוירומנסר", פשוט נפלתי עליו במכירת חצר (במכירות חצר אני נמשכת היישר לספרים). הסברתי לו שזה נחשב ספר קלאסי. "אם זה קלאסי אז אני מפחד לקרוא את ספרי הנישה של המדע הבדיוני. רק מחזק לי את הדעה שזה לא בשבילי." אני, במקביל, הסברתי לו כמה סבלתי בעולמה של קתרין ב"אנקת גבהים", ואם היו כולאים אותי באחוזה כפרית באנגליה הויקטוריאנית, אני חושבת שהיתקליף היה מסיים באשפוז בבית חולים לונדוני ואותי היו מעלים למוקד כמכשפה.
בכל אופן, אחרי שהוא הלך התחלתי לקרוא את "נוירומנסר". ממש לא התחברתי ואחרי כמה עמודים השלכתי אותו ממני, "חרא ספר" אמרתי לעצמי, ואז קיללתי את עצמי כיוון שהספר פגע במנורה שנפלה לי על הראש.
ועכשיו, כלואה וכבולה היטב בסגר הרמטי, יצאתי בבוקר קריר אך מבשר את בוא החמסין למרפסת, עם קפה, סיגריה ו"נוירומנסר" בידי, אחרי שקצת גיגלתי עליו ואחרי שכבר יצא לי לקרוא כמה ספרי סייברפאנק אחרים, אותם אהבתי, וכולם קיבלו את ההשראה מ"נוירומנסר". בגיגוליי גם נתקלתי בתמונתו של הסופר ובעת כתיבתו, בשנות השמונים, היה חתיך כהוגן - מין גיק ממושקף וחמוד עם עיניים לוהטות.
אז במרפסת, בין שאכטה ללגימת קפה, התחלתי לקרוא את "נוירומנסר". והפעם הוא שאב אותי, ובעוצמה. הוא הזכיר למה אני אוהבת מדע בדיוני מלכתחילה.
את הספר אנחנו מתחילים ברובע חטאים אפלולי בעיר היפנית צ'יבא, בעולם קודר ועתידני אחרי מגפה עולמית (אהלן אהלן) ומלחמה קרה בין אמריקה לרוסיה שהתלקחה למלחמה של ממש, ושני האירועים ההרסניים האלה הקפיצו את הטכנולוגיה באופן מאוד משמעותי קדימה.
אחת הביקורות על מדע בדיוני זה שהוא לא עומד במבחן הזמן. טכנולוגיה שפעם נראתה מדהימה נראית מגוחכת כעבור עשרות שנים, ואף סופר מהז'אנר הזה לא חזה את האינטרנט. אף אחד, חוץ מהגיק הלוהט שכתב את "נוירומנסר". אז בעולם העתידני והקודר הזה יש אינטרנט, אף על פי שהוא לא נקרא כך. האינטרנט כאן הוא מציאות וירטואלית, כשגולשים אז ממש נכנסים לתוך עולם ממוחשב ודמיוני. גיבור הספר הוא קייס, בחור צעיר, גיק לוהט בעצמו, והאקר. הוא מין פיראט אינטרנטי, עושה עבודות לא חוקיות עבור מעסיקים מפוקפקים. פעם אחת הוא הסתבך וגנב מאחד המעסיקים, נתפס, והעונש היה פשוט - הם פגעו לו במערכת העצבים באופן שלא מאפשר לו לגלוש שוב ברשת הוירטואלית. וכך, מדוכא, שיכור ומסומם, נודד בין פאבים אפלוליים בעיר החטאים היפנית, הוא פוגש בקולונל אמריקאי בדימוס המלווה בשומרת ראש שרירית (שמצוידת בעיני ראי וסכינים נשלפים מתוך ידיה) והשניים מציעים לו ניתוח שישיב לו את היכולת לגלוש, בתמורה לביצוע עבודה עבורם. מכאן והלאה מתגלגלת העלילה, שנודדת מיפן לאירופה, לאיסטמבול, לניו יורק ואפילו לחגורת אסטרואידים בחלל, ובמהלכה יצטרפו לחבורה המוזרה בינות מלאכותיות, אמן חושים מוזר וטייס חלל ראסטאפארי.
אני מבינה למה חבר שלי לא התחבר לספר. מי שהמפלט הדמיוני שלו מקשיי היומיום זה הערבות המוריקות של אנגליה הויקטוריאנית, לא ימצא כאן את הידיים והרגליים. זה ספר מהיר, תזזיתי, גדוש ברעיונות עתידניים וטכנולוגיים. אין כאן דמות אחת שאינה באיזשהו אופן מחוברת לטכנולוגיה מתקדמת, והכול מאוד מאוד מנוכר. כאילו - העולם כל כך טכנולוגי, עד כדי כך שאפשר להתחבר לתוכנה מסוימת ולחגוג על חוף ים בתולי עם בינה מלאכותית שתלבש צורה של גיישה יפנית או חתיך ברזילאי, אבל הקשר הבינאישי כמעט ולא קיים. בין הגיבור לשומרת הראש הקשוחה מתפתח סוג של מערכת יחסים, וגם הוא מנוכר.
אבל בתוך העולם הקודר הזה, מצאתי הרבה יופי, וגיליתי כמה כוח אני שואבת בעוד אני כלואה בדירתי בסגר, מקפיצה וירטואלית אל תוך העולם הזה.
כשסיימתי את הספר חשבתי לעצמי - כמה אנחנו קרובים לעידן הסייברפאנק? האם בעולם של אינטרנט זמין ומהיר, זום במקום תקשורת אנושית, בוטים במקום שירות לקוחות, ואפליקציות זמינות ומהירות לכל דבר כמעט, אנו לא מקימים לתחייה את העתיד הדיסטופי הזה? האם זהו לא רומן נבואי?

את הספר הזה קראתי לראשונה לפני מס' שנים, באנגלית, מבלי לדעת שהז'אנר שאני הכי אוהב בתחום המד"ב, הלא הוא הסייברפאנק, התחיל בזכות הספר הזה.
סייברפאנק הוא ז'אנר מדע בדיוני שכמו ז'אנרים אחרים בתחום, מתמקד באופן נרחב בהתפתחויות טכנולוגיות מואצות, אבל בשונה מרוב ספרי המדע הבדיוני, הוא גם בוחן את ההשפעה של הטכנולוגיה על חיי היומיום, על המרקם האנושי והיחסים הבין אישיים, על אהבות, חיים רומנטיים, סקס, החברה האנושית ומקומו של האדם בחברה.
האם במציאות טכנולוגית מתקדמת הקימה שלנו בבוקר לעבודה תהיה שונה? האם נרגיש אחרת? איך ייראו חיי האהבה שלנו? האם בכלל יהיה לנו צורך בחיי אהבה?
חשוב לזכור שהמדע הבדיוני הוא תחום ספרותי ישן, קלאסיקות מדע בדיוני נכתבו עוד במאה ה- 19. הדורות הקודמים, בהביטם קדימה אל העתיד, צפו שבני האדם יתקדמו טכנולוגית באופן מרשים, אבל הם לא צפו דבר אחד - הם לא צפו את האינטרנט.
האינטרנט עשה למדע הבדיוני את מה שתרבות הסטוצים והקוויקים עשתה ל"גאווה ודעה קדומה" - הוא גיחך אותו והפך את רובו ללא רלבנטי. ספרים מונוליתיים של אסימוב נראים כיום בחלקם פשוט מגוחכים, כשאר מתוארת בהם טכנולוגיה שמאפשרת חיים בחלל וטיסות בין כוכביות זולות, אבל הקשר הטכנולוגי בין בני האדם נעשה באמצעות טלפון חוגה.
האינטרנט יצר מרחב אנושי חדש, שברובו יכול לספק לבני האדם צרכים מלאים ולמעשה לדלל משמעותית מרחבים אחרים, ובנוסף הצמיח צרכים חדשים שלא היו קיימים קודם לכן. האינטרנט הוא ההוכחה שהמציאות עולה על כל דמיון.
אל תוך הריק הזה שנוצר בספרות המדע הבדיוני, נכנס סופר מדע בדיוני בשם ויליאם גיבסון, שעוד בחיתוליו של האינטרנט הבין את הכיוון אליו הרוח נושבת והחליט לבחון איך תיראה החברה האנושית בעידן שבו החיים החברתיים, האישיים והרומנטיים יסובו סביב האינטרנט. הספר היה לא פחות ממהפכה עבור קוראי המד"ב בתחילת שנות השמונים. הוא עשה את מה שספרי מדע בדיוני טובים יודעים לעשות - הוא הלהיב את הדמיון ופתח עבורם צוהר למציאות שבאופן חלקי אנו חיים אותה היום.
"נוירומנסר" הוא גם ספר נבואי פסימי, שבא להזהיר את האנושות טרום עידן האינטרנט מההשפעות השליליות של תרבות הסייבר. החברה האנושית המתוארת בו היא מאוד אינדיבידואליסטית, ניהיליסטית, אנשים מחפשים את הריגוש המידי וחווים ריק קיומי. הספר הוא גם ביקורת אל מול הקפיטליזם, עידן של תאגידי ענק שבזכות האינטרנט התעצמו באופן משמעותי.
וזהו הסייברפאנק, ז'אנר שהוא למעשה רצף ניסיונות של סופרים שבאו לאחר מכן, לחקות את ההצלחה של "נוירומנסר" וליצור משהו דומה. בכולם האלמנטים דומים - עולם אינדיבידואליסט, קר ומנוכר, גיבורים רזים וחיוורים שבסיטואציות אנושיות של פנים אל פנים, הם מתפרקים לחתיכות, אבל ברשת, בחיים הוירטואליים, הם יכולים להיות מה שירצו ולחוות הכול. העולם החיצוני הוא חורבן, האנושות נטשה את עולם הבשר ודם לטובת חיי הסייבר, שם הריגוש הוא מידי והסייבר הוא האלוהים.
"נוירומנסר" עוסק בהאקר שהסתבך בצרות, ומתוך ייאושו חובר לעסק מפוקפק שמנוהל ע"י איש צבא לשעבר ומחסלת שכירה שגופה השרירי התמזג עם טכנולוגיות סייבר מתקדמות. וזהו עוד חידוש שהביא לנו הסייבר - פריטים טכנולוגיים שהופכים לאיברים מגופנו (מישהו מרגיש את האייפון רוטט בכיס?)
מולי, הלא היא המחסלת השרירנית, היא מבחינתי גיבורת המד"ב הטובה ביותר שקראתי, לפחות עד קריאת הספר הזה. הסייברפאנק מצליח לשלב את תרבות המד"ב והטכנולוגיה עם תרבות בודיבילדינג ופיתוח גוף, דבר שאני מאוד מתחבר אליו בפן האישי שלי. מעבר לכך שמשום מה כל מערכות היחסים הקודמות שלי היו עם נשים שאופיין דמה לזה של מולי... (ולא תמיד במובן החיובי).
"נוירומנסר" הוא ספר מומלץ, אם כי כיום אנו כבר בתחילתו של העידן המתואר בו.

נוירומנסר. השם הזה מעביר בי צמרמורת עד היום.
זה לא ספר קל. הוא עמוס במונחים מתחום הסייבר-פאנק, ביניהם כאלו שלא מתרגמים טוב לעברית.
תוסיפו לכך את העלילה המפותלת והלא ברורה ותקבלו ספר שבמקרה הטוב יכל לקבל 4 כוכבים וגם זה בקושי.
אבל - חשוב לזכור, היום הספר הזה לא היה מקבל יותר מ4 כוכבים, אך כשהוא יצא הוא לא היה מקבל אחד.
והסיבה לכך היא שהוא התחיל את כל הז'אנר של הסייבר פאנק.
שתלים ביוניים, ממשקי אדם מחשב, בינות מלאכותיות ואוכלוסיה שנעזרת בכמויות של זמי הזיות על מנת לשמור על השפיות שלה (מה שנותר ממנה).
ויליאם גיבסון צייר עולם זר ומנוכר, זה לא היה פנטזיה במובן הקלאסי של המילה. לא היו פה מכשפים או דרקונים מטילי אימה.
במקום זה קיבלנו אשנב למציאות שבה האנושות קרסה אל מול הטכנולוגיה ונוצר משהו אחר, לא מוכר, אפל ומפחיד.

אל תקראו את הספר הזה הציפיה למצוא בגיבסון גרסא הייטקית של המינגווי. תקראו את הספר כמו ששותים ברבן (ויסקי אמריקאי) טוב - תתגברו על המכה הראשונית ותנו לעצמכם לשקוע באכזריות האפלה והנעימה שלו.
וכשאתם צועדים ברחובות צ'יבא המטונפים עם שלטי הניאון המהבהבים וערפל הערפיח התמידי - תזכרו, מכאן הכל התחיל...

ספר שעשה הרבה רעש כשיצא לאור ב-1984 אבל כיום עבר זמנו. בסוף שנות השבעים קם הזרם התרבותי הנקרא סייברפאנק (פ' דגושה) - שילוב של מד"ב, תיאוריות קיברנטיות ו"ערכי" תרבות הפאנק, שהייתה בשיאה באותם ימים. אחד ההוגים של הזרם הזה היה הסופר ויליאם גיבסון שספרו "נוירומנסר" יצא לאור ב-1984 ועורר הרבה רעש. בספרות ובאומנות זרם הסייברפאנק דעך אחרי מספר שנים, אבל בקולנוע הייתה לו השפעה על לא מעט יוצרים - הדוגמאות הבולטות הן "בלייד ראנר" (1982) ו"המטריקס" (1999).

הקו העלילתי של הספר אמנם מעניין (האקר וסייבורגית הפועלים בעולם אפוקליפטי סטייל בלייד-ראנר, הנשלט ע"י תאגידים כוחניים, מעצמות דורסניות ופושעי-על) אלא שסגנון הכתיבה של גיבסון, המבנה הלא סטנדרטי של הספר והתרגום הגרוע הופכים את הקריאה למשימה בלתי אפשרית, כמעט.
כדי לקרוא את הספר צריך לעבור מספר משוכות: המשוכה הראשונה היא סגנון הכתיבה התמציתי, הנוקשה וה"מלוכלך" של גיבסון עם רצף של המון משפטים קצרצרים שלא תמיד יש קשר ביניהם. המשוכה השניה היא מבנה הספר המכיל הרבה מאד תת-פרקים קצרים (חלקם בני פחות מ-10 שורות) שגם ביניהם אין תמיד קשר והמשוכה האחרונה היא התרגום הגרוע של דני פלג. למונחים שגיבסון המציא בספר יש קשר אסוציאטיבי למילים בשפה האנגלית כך שניתן להבין אותם, לעומתו דני פלג תרגם את המונחים הללו למילים ששלף כנראה בצורה אקראית מארכיוני האקדמיה ללשון... כך שלך ותבין, לדוגמא, ש"המשרעה" זו ארה"ב בעתיד.

את הספר בעברית קניתי כשיצא כאן ב-1994 (10 שנים לאחר יציאתו בעולם), פעמיים ניסיתי לקרוא אותו ונשברתי אי-שם בחלק השני. לאחרונה קראתי את הספר באנגלית כדי לדעת איך הוא מסתיים... אבל כלל לא נהניתי מהקריאה.

לסיכום: יש הרבה מאד ספרי מד"ב טובים ורק מעט זמן לקרוא, כך שעל הספר הזה בהחלט אפשר לוותר.