ביקורת ספרותית על נוירומנסר מאת ויליאם גיבסון
ספר בסדר

---

משפט הפתיחה של "נוירומנסר" נכלל ברוב רשימות משפטי הפתיחה החזקים ביותר בספרות. גיבסון מתחיל את סיפורו במכה חזקה, ורק ממשיך לרוץ משם, בלי להרפות לרגע.

"נוירומנסר" מוכר לרוב בעקבות שימושו במושג "המרחב הקיברנטי" (מילה שגיבסון המציא בסיפור שכתב לפני כן...), אבל אפשר גם לזהות בגיבסון כאחד מאבות המד"ב ה-"קשוח" יותר. גיבסון כותב קצת כמו פיליפ דיק במובן הזה - כתיבתו מחוספסת וקשה. דמויותיו מדברים בצורה בסיסית ולועגת. זה סגנון כתיבה שחוזר על עצמו הרבה במד"ב המודרני, ואני יכולה למתוח קו ישיר מהרבה ספרים חדשים לסגנון כתיבתו של גיבסון. אני מבינה למה תמיד אומרים על "נוירומנסר" שסלל דרך למד"ב המודרנית. זה נכון.

אבל זה לא עושה את "נוירומנסר" ספר מושלם. אישית, הסגנון הקשוח הזה הוא לא האהוב עלי (אני מעדיפה בהרבה מד"ב קלאסי...) והכתיבה של גיבסון לא הרשימה אותי במיוחד. דמויותיו היו פשוטים מדי, קצת מעורפלים, כמו כן רוב העולם שבו התגוררו. גיבסון לא מנסה בכלל להסביר לקוראים את עולמו, אלא זורק את הקורא לתוך הסיפור בלי פשרות. בהרבה מקרים, הרגשתי שאני פשוט לא מבינה מה קורה בסיפור - גיבסון דילג ממצב למצב כאליו ברור במה מדובר, בלי באמת להסביר משהו.

אבל יש הרבה מה לאהוב, גם, ב-"נוירומנסר". אי אפשר שלא להעריך את הצורה בה גיבסון ניבא את עתידו של האינטרנט, קשה שלא להיסחף על ידי הסיפור, קשה שלא להקריא בקול רם חלק מה משפטים המסורבלים של גיבסון... "נוירומנסר" הוא ספר בסדר גמור, בסופו של דבר. אפילו ספר טוב. אבל יש בו יותר מדי פגמים, חספוס כזה שפשוט לא יתאים לכל קורא. צריך לשים לב.

» ביקורות נוספות של ביבליו
» ביקורות נוספות על נוירומנסר