האמת שמה שהולך להיות פה זה לא ממש ביקורת, אלא יותר הגיגים על הספר. וכמובן יהיו ספויילרים למכביר.
הסדרה הזאת ממש קרובה לליבי, והחלק הראשון בפרט. טוד יואיט ו-ויולה איד הם שתי דמויות מקסימות ומדהימות שאני אוהבת בכל ליבי.
מי שקרא כבר את הספר, שמתם לב שלא מתואר איך הם נראים? לא צבע שיער, לא צבע עיניים, לא גובה.. כלום! בד"כ התיאור של הדמות מוסיף לקרבה שאנחנו מרגישים אליה, כאילו אנחנו מכירים אותה יותר, אבל הפעם החוסר בתיאורים לא גורע כלום, ואולי אפילו גורם להדגשת דברים אחרים.
בגדול, אני נהנית מאוד מרומנטיקה בספרים, רק שאני די נרתעת מתיאורים מפורטים מדיי. בסדרה הזאת מובן מאליו שמשהו קורה בין שני הגיבורים המדהימים שלנו, אבל בגלל שלא מתואר איך הם נראים, וגם בגלל ששניהם צעירים יחסית, ברור שהאהבה הזאת לא נובעת בכלל מתשוקה גופנית. וזה מה שיפה בהם כל כך. שאין שום דבר מגעיל מסביב, רק רגשות אמיתיים וכנים שהתפתחו אחרי היכרות אמיתית בין שניהם. ומה שמוכיח את זה זאת הנשיקה היחידה שבסדרה שבקושי מתוארת, וגם שבספר האחרון אחרי שהכל נגמר (כמעט) וטוד ו-ויולה שלנו נפגשים, אין שום סצנת איחוד מתוקה ודביקה. כלומר, ברור שזה קטע מרגש ויפה שאני אוהבת לקרוא שוב ושוב, אבל אפס נשיקות!
בעניין אחר... בספר השני מסופר על מחנה העבודה של הספקלים ובחיי כמה שזה הזכיר לי את השואה. כאליו בול אותו הדבר ואפילו אפשר לעשות טבלת השוואה. מספר קטן של אנשים מעביד ומתעלל בכמות אדירה של חייזרים שהם בעצם ישויות תבוניות כמו בנ"א, אבל הם מתייחסים אליהם כמו לחיות. האנשים יכולים להכות ולרצוח את מי שהם רוצים, ואף אחד לא נותן את הדין אח"כ. החייזרים נמצאים במחנה עבודה. לחייזרים שמים מספרים על היד. לא נותנים להם מספיק אוכל. נותנים להם לישון בצריפים צפופים. ניסיון למרד נגמר בטבח. שורפים את הגופות. בסופו של דבר רוצחים את כל החייזרים שבמחנה. ועל רקע כל זה יש מלחמת עולם (ברצינות. כל האנשים והחייזרים שבעולם נלחמים אחד בשני). וכאילו כל הדמיון הזה לא מספיק, בסוף מי שהיה שותף לכל הזוועות אומר "רק מילאתי פקודות"..
עוד דבר, קצת עצוב לי על ראש העיר.. זתומרת, ברור שהוא רשע מרושע ופסיכופת, אבל טוד באמת התחיל לגאול אותו, לא? הכל התחרבש בגלל הטיימינג הגרוע של בן. ברור שאני שמחה שבן חזר לטוד, אני ממש אוהבת לקרוא את הקטע הזה איך שהרעש של טוד נפתח מרוב הפתעה ושמחה ואהבה, אבל אם בן לא היה חוזר, ראש העיר לא היה נפגע כל כך מטוד. ממש ראו איך שטוד פגע בו קשה. וזה גרם לי לרחם עליו.
ודבר אחרון, עצוב לי עצוב לי עצוב לי על דייבי פרנטיס. הוא לא היה צריך למות! בטח שלא בהרגשה נוראית כל כך שטוד מוכן להרוג אותו וגם אבא שלו מוכן להרוג אותו ובאמת עושה את זה. זה פשוט נוראי ואכזרי. נכון שבספר הראשון דייבי היה ממש דפוק מזוגזג והייתי שמחה אם הוא היה מת, אבל במשך כל הספר השני הוא השתנה, ונהיה ממש בחור טוב, והיה מוכן להיות אח של טוד, ובסוף למות ככה, בתחושה שאף אחד לא חושב שיש לך ערך כלשהו. ואם כבר מדברים על מוות לשווא, מנצ'י, הלוואי שלא היית מת. היית הכלב הכי טוב בעולם ובזכותך ויולה חיה וטוד לא ישכח אותך לעולם.
אה, וגם אני רוצה לציין שאני מעדיפה בהרבה את הכריכה של המהדורה הראשונה. הכריכות החדשות ממש מלחיצות ואני לא חושבת שהן מתאימות לספר ולעלילה שלו. ממש כיסיתי את הכריכה בדף כשלקחתי את הספרים האלה מהספריה.

אני מעריכה מאוד שקראתם עד לכאן,
תחיו ותמשיכו לחייך.

רשימות מטלות לחיים:
1. להרוג את אח שלי.
2. לחבק אריה.
3. לצבוע את השיער לאדום.
4. להפסיק לשכוח לכתוב ביקורות מזורגגות על ספרים מעולים ומזורגגים!! (אני יודעת שאני סוטרת את עצמי, אבל הקללה הזאת ממכרת)
5. לשיר דואט עם זברה צבעונית.

לצערי 1-3 לא יקרו בזמן הקרוב. ולגבי 5 אני צריכה למצוא זברה צבעונית שעוד יודעת לשיר. מישהו יודע את הטלפון של מרטי ממדגסקר?
ולגבי הרביעי?
זה לא יקרה בקרוב. אבל היי, לפחות נזכרתי בעוד ביקורת! זה טוב!!
או שאולי לא, כי הייתי צריכה שלואיזיאנה (אם ככה כותבים את השם שלך^^) תכתוב ביקורת מעולה על הספר הזה כדי שאני אזכר שלא כתבתי עליו ביקורת. והוא כמובן, ספר שממש דורש אחת!!

אז בגדול, הספר הזה הוא פשוט מיצוי מדהים של פוטנציאל. רעיון לא שגרתי, צורת חשיבה שונה לגמרי.
בקטן,מיקי מאוס הוא יצור ממש חמוד (*תופיםבדיחה לא מובנתצרצרים*).

הספר מספר על הרעש.
הרעש הוא הסודות שלך, המחשבות שלך. כל האמת שלך. כל מי שאתה באמת.
תחשבו שתהיה אפשרות שישמעו בקול את כל המחשבות הכמוסות ביותר שלכם.
בעצם, זה אם אתם גברים.
אם אתן נשים, אתן מתות (יאי לי-_-).
טוד מספר את הספר. נער בן כמעט שלוש עשרה. הוא חיי בתוך הרעש. בתוך המציאות הזאת.
ובגלל הרעש הילדים לא מקבלים חינוך, החיים נחותים מאוד. אה, וגם? אין נשים.

הספר הזה שונה.
אין תבנית ברורה, אין מקום להשהות בו, אין סיפור אהבה, אין לאף דמות ילדות.
כמעט כל הדמויות ששקועות בתוך הבוץ הן משוגעות. הספר מעיק. ממש מעיק. אבל בצורה נפלאה. בצורה שלוחצת עליך כל עוד אתה לא קורא את הספר. צורה שמוכיחה לך שהספר הזה הוא פשוט יצירת מופת ספרותית.

אין מסרים סודיים של הספר הזה. רק פשטות. אנושיות אמיתית על הצד האפל שלה. הצד האפל של כולנו.
לא הרבה סופרים נוהגים לעשות ככה.
מי שרע רע, מי שטוב טוב. אבל בספר הזה לא נראה שיש מישהו טוב ומישהו רע. נראה שיש רק טירוף צרוף, מועקה, ואנושיות.
ובגלל זה אני מעריצה את הספר.
בגלל היכולת הספרותית המדהימה של הסופר, בגלל הדרך בה לאט לאט, הספר מכשף אותך וגורר אותך לתוכו. שנראה שהסופר דאג לכל שלב ושלב בגרירה שלנו לכל הסיפור והקדיש לזה מחשבה כדי שהנחיתה שלנו בתוך הספר תהיה רכה. אבל היא לא. אתה פשוט מתרסק למציאות האמיתית של הספר. למציאות ספרותית מותחת, קולחת, מרתקת, חסרת מעצורים וגבולים ומלאה בהמון, המון, המון, אקשן.
וכמובן שהמון כישרון.

אז מה יש לומר?
הכתיבה - שלמות.
העלילה - שלמות.
הרעיון - שלמות בריבוע!!
אני - שלמות ^^ שלמות שמתחילה להעלות ריר במחשבה על הספר הבא, אבל עדיין :D

הספר קיבל חמישה מתוך חמישה, ובצדק ענקי.
אז אני ממליצה עליו.
בחום.
סתם, לא, אני מצווה עליכם לקרוא אותו! מי שלא - יתלה בכיכר העיר!!
אתם עוד פה?? קדימה!! ביי!!! תשיגו אותו, עכשיו!!
ותקנו לי שוקולד בדרך.

את הספר הזה הביא לי לקרוא 'ידיד' שלי. המילה 'ידיד' במרכאות כי באותו זמן הייתי מאוהבת בו לחלוטין והסתכלתי עליו בתור 'בעלי-החתיך-המושלם-המקסים-הרגיש-המתוק-לעתיד' וממש לא בתור 'ידיד'.
יכול להיות שהרמתי גבה בגלל השם, הכריכה [הישנה] ההזויה והתקציר המסקרן אבל כפי שכבר ציינתי, הייתי מאוהבת, לכן גם אם היה מבקש ממני ללעוס את הספר באיטיות תוך כדי עמידה על רגל אחת זה מה שהייתי עושה.
והתחלתי לקרוא.
בהתחלה לא הבנתי כלום. שום כלום. ואז לקחתי לי שבת אחת וקראתי כמו שצריך.
אפילו ממרחק של שנה אני זוכרת מה היו תחושותיי :
סערת רגשות. טלטלה. צמרמורת בכל הגוף.
הרגשתי שאני מחזיקה ביד ספר טוב.
הספר קוטלג אצלי במוח כספר מדהים, סוחף ועוצר נשימה.
כמעט ספרתי דקות עד שיוצא השני.
שנה אחרי, וקרה לי הדבר שאני חושבת שהרבה קוראים מתפללים שיקרה להם -
שכחתי לגמרי מה קורה בספר. כמובן, זכרתי קווים כלליים, אבל מי מאיתנו לא מייחל מדיי פעם לשכוח ספר טוב שקרא רק בשביל העונג שבלקרוא אותו שוב ?!
אז כשראיתי שהספר השני יצא הרגשתי שאני ממש חייבת לקרוא את הראשון שוב. ובפעם הראשונה בחיי- קניתי ספרים !!
ולפי שהתחלתי לקרוא שוב קצת פחדתי שכמו תמיד, אני זוכרת את הספר טוב מדיי, והוא בעצם לא כזה טוב.
והתחלתי לקרוא.
זכרתי אותו טוב בלשון המעטה !!!
גם בקריאה שנייה הספר מותח, מורט עצבים, מהפנט, מצחיק, עצוב, שובר לב, מקסים, תמים, אנושי, מזעזע, מצמרר, גאוני, מרטיט ומטלטל !!!
צורת הכתיבה הייחודית פשוט גורמת לך להרגיש כאילו אתה חי את הספר ! כשטוד רץ – אני רצה איתו, כשהוא צוחק – אני צוחקת איתו, וכשהוא אומר סתמו ... אין, אני מתה.
הייתי צריכה להזכיר לעצמי כמה פעמים שזה ספר כדי לא לברוח ביחד איתם.
עד כדי כך הספר הזה תופס אותך.
פטריק נס יודע מה שהוא עושה.
פשוט ככה.
אז אם עוד לא קראת את הספר – לרוץ לרוץ לרוץ לקרוא.
אגב, עם הבחור ה'ידיד' הדברים ממש לא הסתדרו. אז לפחות הרווחתי ספר טוב ... ;]
וכעת, כמה מילים שמי שלא קרא עדיף שידלג כי זה יגלה לו :
מנצ'י. אין לי מילה אחרת להגיד עליו חוץ מגאוני !!! חת'כת כלב גאוני מדבר. דמות גאונית. ואיך בכיתי – אפילו בפעם השנייה כשידעתי שזה קורה – כשהוא .... מת. בכי, בכי, איזה חמישים עמודים אחרי זה ואני עוד בוכה. פשוט שובר לב.
אהרון. מזעזע. הבחור פשוט לא מת. מפחיד.
וטוד .... משוש חייי ... איזה נסייךך !!! כל ה-סתמו- שלו וה-לא ככה?- שלו גרמו לי לרצות לחבק אותו ולא לעזוב בחיים !! איזה צורת כתיבה גאונית. איזה מתוק הטוד הזה ! גבר קטן.
לא ככה ?
;]

****


פאק איט. לפעמים, כמו שלואי סי.קיי. אמר פעם, גבר צריך לדעת להגיד פאק איט, ולהמשיך עם הפילוסופיה הזאת הלאה. אז אני, למרות ובעיקר בגלל שאני כבר מבוגר רשמי ע"פ כל הגדרה משפטית או אחרת, אומר 'פאק איט' ומגיע לכדי החלטה, שאולי יש בה משהו מטופש אבל בכל זאת - לקרוא ספרי נוער. כי מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת. וכי אי אפשר לתת את המטלה המסובכת של כתיבת ביקורות לספרי נוער לעוד איזה 'קטניס', בת חמש עשרה אירונית מ'המקום שבקצה הקשת בענן' שתחלק לכל ערפד מסריח את משקלו בזהב בכוכבים ובסופרלטיבים משתפכים.

טרילוגיית 'החור שברעש' (כאוס מהלך, ליתר דיוק) הוא, אם לא ידעתם, המרענן הרשמי של ספרות הנוער בקיץ 2013. הפעם לא מדובר בנערה אמיצה במיוחד שמיטיבה לירות בחץ קשת, או בתיכון ערפדים או בנסיכה חבוייה עם כוחות-על ותבונה שלמעלה מגילה הביולוגי, אלא בסיפור שונה ומקורי למדי (צריך להודות) המתרחש בכוכב לכת "כדורארצי" למהדרין שמהווה סוג של עולם חדש, אלטרנטיבה לעולם הישן והמוכר שבו כבר אי אפשר לחיות. גיבורו הוא נער בן 13-14 (תלוי איך סופרים) שנולד בעולם החדש ולפיכך אינו מטיל ספק במה שסיפרו לו עד עתה - ולא סיפרו לו הרבה. בעולם הזה, הגברים נדונים לפלוט-ולשמוע "רעש" תמידי שמקורו במחשבות של כל יצור חי ממין זכר שאופפות אותו תמידית ומעמידות את כל תכולת מחשבותיו לרשות הכלל, מה שהופך סודות לעניין שהוא כמעט בלתי אפשרי.

אוי, איזה גיהנום. ברצינות. עזבו את זה שאי אפשר כבר להחביא כלום, כל מחשבה מלוכלכת, כל תכנון זדוני, כל מסיבת הפתעה, לעזאזל! - אני חושב שזה גיהנום פשוט כי כמו ישיש נרגן עם כמה סטלנים בקומה מעליו, אני לא מסוגל להכיל רעש מעבר לעוצמה מינימלית למדי, ומקפיד להתרחק ממקומות שמפעילים את האלימות האיומה הזאת (בריכות במלונות, פאבים הומים, תינוקות צורחים, בלוגים שמאלניים או ימניים, או פייסבוק). בעולם שמתואר בספר הייתי שורד, נדמה לי, בין עשרים ושתיים לעשרים ושש שניות. אני אקח את העולם של משחקי הרעב אני-טיים.

אם זה היה ספר למבוגרים, הייתי מתחיל לחפור כאן על האנלוגיה שבין הרעש הפיזי בספר לרעש המטאפורי שאנחנו חווים לכל דבר ועניין בחיינו בעולם הדיגיטלי עם הפרעות הקשב המובנות בו מכל כיוון, אבל כספר נוער, אני לא בטוח שיש כאן עוד רובד כזה.

החל מהשורות הראשונות של הספר אנחנו נחשפים לסוגיית הרעש הנ"ל, ואני חייב לציין שכבר כאן העניין הזה, מסקרן ככל שיהיה, הוא מטריד עד מאוד. היה לי ממש קשה לצלוח את העמודים האלה, שבממוצע קיימת בהם המילה "רעש" עשרים ושתיים פעמים בכל עמוד. אחר כך הרעש (סליחה) שוכך במקצת, והעלילה מתחילה להיות מעניינת יותר עם היחשפותם של פרטים שלא ידענו, יש מנה הגונה של אקשן אלים (באופן טין-אייג'רי משהו), והספר הופך להיות נעים יחסית לקריאה והדפים מתהפכים במהירות (שזו אידיקציה נהדרת לעונג העיקרי שיש בקריאת ספר-נוער וגרם לי להחליט לשוב ולקרוא כאלה מלכתחילה - זה לא מאמץ את המוח. אח, מנוחה. bliss).

אממה, בשלב כלשהו נכנסים למין ישורת עייפה ומייגעת של more of the same, והעיניים מתחילות להיעצם כמו אחרי קצת יותר מדי כפיות גדושות מסופלה שוקולד במסעדה בינונית. ניחא. הספר הזה הוא הספר הראשון משלישייה, וכיאה לטרילוגיה הוא מסתיים בסוג של cliff hanger - או בעברית - ילדים, קנו מהר מהר את הספר הבא או שלא תדעו לעולם (יומיים זה נצח) מה עלה בגורלו של טוד, גיבור הספר.

לסיכום - הספר בסדר, בעיניי. אם אני שוב משווה אותו לפסגת ספרי-הנוער מהעשור האחרון - משחקי הרעב או הארי פוטר זה לא, אבל אני מבין איך אם את נערה בגילאים המתאימים אפשר להשתפך עליו ולחשוב שהוא נפלא, מרגש, מקסים, גדול, ענק, מושלם, וואו, ג'סטין-בלאדי-ביבר - שזה פחות או יותר סיכום הביקורות כאן לפני, בממוצע גילאים של 14. למבוגרים - יכול להיות מעניין, אפשר לוותר. ספר בסדר.

קניתי שלושה במאה של ספרי נוער, נראה לאן זה ייקח אותי.


****

#
זה ספר נוער בדיוני העוסק – מעבר לסיפור העלילה - בנושאים כבדי משקל כמו מוסר וערכים, תאוות כוח וכיבוש, אהבה ונכונות להקרבה עבור האהוב. וגם פייק ניוז ואיך הם משרתים את השליט. זה הספר השני של הסופר שאני קוראת ומתפעלת. נס אינו בוחר בדפוס המקובל של ספרי נוער (כוחות-על, משולש רומנטי, יריבות ההופכת לאהבה וכו') ובוחר להתרכז בנושאים שאינם קלים לעיכול, העטופים – לתועלת העיכול - בסיפור הרפתקאות מרתק.

כמה אלפי מתיישבים, חיים בעולם דמוי הארץ. הם הגיעו בספינת חלל לפני כמה עשורים, כשהם מחפשים חיים שלווים, על עמל כפיים ואמונה דתית. טוד – הנער המספר את הסיפור - חי במושבה הקטנה הכוללת רק גברים. כל הנשים נהרגו והוא התינוק האחרון שנולד. הגברים מרעישים את מחשבותיהם ורגשותיהם כלפי חוץ וכל אחד בעולם הזה יכול לקרוא אותם. על שמירת סודות אין מה לדבר. טוד אמור להפוך לגבר ביום הולדתו בעוד כחודש, כאשר אין לו מושג מה אומר המונח "גבר".
אה ובעולם הזה גם בעלי-חיים מדברים ומגיבים לדיבור. מדליק.

דמיינו לעצמכם עולם בו אין לכם כמעט מקום שקט ממחשבות של אחרים (אנשים ובעלי חיים). עולם בו אתה לא יכול לתכנן שום דבר בלי ליידע את כל סביבתך. ובעיקר דמיינו עולם בלי נשים. הנשים כשהיו בחיים לא שידרו את מחשבותיהן, ונשארו שקטות.
נס בוחן תפקידים גבריים ונשיים ובוחר לא להתרכז באלה. הגיבור – עדיין לא גבר, כאמור – מבטא השקפת עולם של שיוויון מיגדרי (ותהיתי מאיפה זה בא לו, לאור תיאור המושבה, המבוססת על שמרנות דתית, בה גדל) המסע של הגיבור ושותפיו הוא מסע שנועד לייצב את השקפתו המוסרית של טוד ולהפוך אותו לסוג אחר של גבר ממה שמציעה התרבות בה גדל.

חשבתי עד כמה ערכי מוסר מתוארים כאינטואיטיביים בסיפור, ועד כמה הבחירה בהם – גם אם לא קלה - היא הגיונית. עצוב עד כמה מבחינה זו הספר רחוק מהמציאות.

"תמיד דמיינתי שגן העדן יהיה סוג כלשהו של ספרייה". את דבר החוכמה הזה, שאני מזדהה איתו כל כך, אמר איש חכם שאני לא זוכרת את שמו.

אני גרה ביישוב קטן, ובהתאם לכך יש לנו ספרייה קטנה ודחוסה בספרים שאת רובם אף אחד לא קורא, כי אנשים לא מתרחקים מעבר ל'חדש על המדף'. השונה בספרייה הזו הוא שילדים צועקים בה ותינוקות צורחים בה ואף אחד לא ממש משתיק אותם. זו ספרייה חיה, אבל היא בהחלט לא גן עדן.
כשהגעתי לבית אריאלה בתל אביב הרגשתי שמצאתי את גן העדן שלי, וחלק מזה היה שחיכיתי כל כך הרבה זמן כדי לראות את הספרייה הזו בכל תפארתה לאחר השיפוצים. ידעתי בדיוק איזו סדרה אני רוצה לקחת - כאוס מהלך, שאפשר למצוא עליה המון המלצות אבל אי אפשר למצוא אותה בשום מקום (גם לא תחת הכותרת 'מבצעים' בחנויות ספרים).
אז פה הזמן להודות לבית אריאלה על מבחר עצום ומדהים של ספרים שאני לא רגילה אליו, ומדפים בלתי נגמרים בכל מקום.

מה הייתם עושים אם הייתם יודעים שאחרים יכולים לשמוע את המחשבות שלכם? ושאתם יכולים לשמוע את אלה של אחרים? אם הייתם חיים בעיר ללא סודות, או סודות שאיש לא חושב עליהם כדי שלא ייוודעו לאחרים?
בעיר כזו גר טוד יואיט (כן, זה טוד. לא טד). טוד הוא הילד האחרון בעיר של גברים בלבד, ללא ילדות וללא נשים וללא יכולת התרבות. לטוד יש עוד חודשיים עד שיהיה בן 13 ויהפוך לגבר, והוא מחכה לזה בקוצר רוח.
וכאן נכנסים הסודות שאף אחד לא חושב עליהם.
הוריו המאמצים של טוד, שבהינתן המצב הם כמובן הומואים, דוחפים לו ליד תיק ואומרים לו ללכת לכיוון הביצה והלאה ממנה, וטוד הולך כי אין לו ברירה אחרת כי בדיוק מתחילה מלחמה בין שני צדדים של תושבי העיר.

כדאי לכם לקרוא את הספר הזה. קודם כל, זה ספר אמין. הדמויות מדברות (וגם החיות, אבל עזבו את זה לרגע) כמו שהיו מדברות אם זה היה אמיתי ולא בשפה גבוהה מדי או קיטשית מדי. אין שום סיפור אהבה שובר לבבות ואפילו לא נשיקה אחת (כן, כן. אין לי פה שגיאות הקלדה), וזה שינוי מרענן. בלי אהבה נצחית ובלי משולש אהבה, שיא בספרות הנוער של ימינו. שנית, יש עלילה. היא לא מפסיקה והיא לא מפסיקה והיא מלאה בהמון דברים. ושלישית, הכתיבה. הו, הכתיבה. היא כל כך מעולה וזורמת וכיפית ושוב מעולה. זו לא שפה גבוהה או מיוחדת. זו שפה יומיומית שמספרת את הסיפור בצורה הכי טובה ונקייה שאפשר, בלי התחכמויות. יכול להיות שיהיו כאלה שיגידו שהכתיבה רדודה, אבל כתיבה טובה זה דבר כל כך חשוב בספר טוב ולדעתי פה זה הצליח מעולה.

וואו. פשוט וואו. אני פשוט לא יכולה להפסיק לחשוב על הספר הזה. הוא פשוט מדהים! (שמתם לב כמה פשוטים תקעתי באיזה 10 מילים מסכנות?)

הספר הזה פשוט שלט ברגשות שלי-
כשטוד בכה, אני בכיתי. כששמח, חייכתי מאושר. כשהתעצבן, רציתי לצעוק מכעס. באמת. טוב שקראתי את הספר לבד בחדר.

אתם לא יכולים לתאר לעצמכם
ספוילר, ומי שלא קרא, לא להציץ, תחכו עד שתגמרו לקרוא
איך בכיתי כשמנצ'י מת. ממש כמו ילדה קטנה. עם הנזלת והרעידות בפה והכל.
סוף ספוילר
מאוד הזדהיתי עם טוד. הפחד שהוא מגלה בעצמו מפני הריגת אחרים במו ידיך, אבל שנאה עצמית, כשמתברר שהיה כדאי שיעשה את זה וזהו.... פשוט מדהים. ונורא.
אל תשאלו מה הולך אצלי בלב כרגע. משהו כמו סופת טורנדו. מגה סופת טורנדו.


בא לי לצעוק אבל אמא בחדר ליד והיא תחשוב שהשתגעתי סופית. עדיף פשוט לומר שזו שלמות לשמה, הלב שלי עוד דופק, הגוף שלי עוד משקשק, באמת, אני חצי רועדת.


הסופר הזה פשוט גאון, שאין לי מילים.

בעצם יש לי. לא, אין לי. עזרה?!

אולי אני אדבר על הכריכה. פתאום כשאני מסתכלת עעליה, אני מבינה את המשמעות. כמה נורא חיים כאלה, שאתה שומע את המחשבות של כולם, כל הזמן, 24/7.

ברצינות. הייתי מתפגרת על המקום.

אז אני אקצר- זה ספר מדהים. לא תוכלו להפסיק לקרוא, אבל אתם גם לא תנסו, כי הוא פשוט יפה מדי.

יום ראשון, 15.9.2013

אני שונאת ימי שני.
אבל לפעמים, אני מסוגלת להתגמש.
אני שונאת יום ראשון אחד. היום.
אני שונאת ימי הולדת של אנשים שאני מעריצה. זה גורם לי להרגיש קטנה ולא חשובה, ולשקוע במיני-דיכאון מפני שלעולם לא אפגוש אותם כי הם מתים. חוץ מג'ון לנון אולי. אבל אם הוא יבחר ללכת לכיוון ראיית חשבון או בנקאות, שידע שמחכה לו התנקשות שנייה.

טוב, נסחפתי קצת הרבה מהנושא. יש לי נטייה לעשות את זה.
אחרי ששקעתי במיני-דיכאון (הערה מאוחרת יותר: יצאתי ממנו מאוחר יותר באותו היום, כי החיים קצרים מכדי לבלות אותם בדיכאון, וגם כי קרה משהו), סרגתי רבע דרקון ואכלתי גלידה, פשוט רציתי לישון כדי להעביר את שארית היום. ואז ראיתי דבר קסום שהעביר לי את החשק להתאמלל. חד קרן& לא באמת, אבל די קרוב. אדן החלון שלי. תמיד רציתי לשבת ולקרוא על אדן החלון, אבל אצל אבא יש רק מרפסת שעליה הכלב רובץ ומנסה לאכול אותי אם אני באה לשם, ובבלגיה הוא היה ממש רחב, אבל בקומה השלישית, ואמא שלי חושבת שאפול, כמו שחשבה בגיל שלוש, שבע וכשהיא הייתה קטנה. דווקא פה, על אדן החלון הפרטי שלי, מוקף בוורדים ולואיזה, לא חשבתי אף פעם לשבת.

יצאתי לפה עם שני ספרים שעליהם אכתוב ביקורת עד סוף חופש סוכות- "מרד בזמן" ו-"שם הרוח". מרד בזמן כי הוא גרם לי להבין משהו על עצמי (אל תתרגשו, זה היה יכול לקרות עם כל ספר אחר, אז אם אתם מחפשים גילוי עצמי מסעיר, תקחו ספר אחר), ושם הרוח כי עוד לא קראתי אותו.

זו הייתה פתיחה ארוכה. אחרי שאכתוב את הביקורות אצמיד אותה לביקורת היותר קצרה, שלא תסבלו (הערה מאוחרת יותר: שכחתי להוסיף אותה לביקורת של "מרד בזמן", אז הוספתי אותה לביקורת הזו, של "שם הרוח". הערה עוד יותר מאוחרת: אולי שמתם לב שזו לא ביקורת על שם הרוח. אסביר למה לא בהמשך).

עד כאן מאדן חלונה המרופד בכריות מחדר האורחים של הבלגית המעופפת, 17:16 בשעון אתונה.

ואו. זו באמת הייתה פתיחה לא קשורה. בכל מקרה, היה לי חשוב לכתוב אותה.

רגע לפני תחילת הביקורת עצמה (אם הגעתם עד לפה, כנראה שאתם מבינים שגם היא לא תגיע כל כך מהר) אציב בפני עצמי את אתגר קוביית הקרח (מי שלא מכיר, כי המצאתי את זה שבוע שעבר, לוקחים קוביית קרח, מניחים על הלשון ומנסים לא ללעוס, לגרוס או לבלוע עש שהיא נמסה מעצמה. עוד לא הצלחתי. אולי הפעם). הוצב.

אם קראתם את הפתיחה (אני חושבת שכן, כי אין לכם שום דרך לדעת מתי היא נגמרת ומתי מתחילה הביקורת), שמתם לב שהכרזתי שאבקר את "שם הרוח". ממש לא מתחשק לי לכתוב עליו ביקורת. קורה, לא? לבלגית הכי מעופפת. (אבא יכול למחות דמעה על הציטוט המשובש מעט מתוך שירת הבירבור). כבר בחופש הגדול הכרזתי שאני רוצה לכתוב ביקורת על החור שברעש. רואים? שתי יתושים במכה אחת (לא ממש ברור לי איך אני אמורה לפגוע בשתי ציפורים במכה אחת, אז הסבתי ליתושים).

אני והספר הזה לא התחלנו טוב. בפעם הראשונה שהתחלתי לקרוא החופש הגדול (בין ח' ל-ט') הגיע, והחזרתי אותו לספריה לפני שהספקתי לסיים.
בפעם השנייה, קניתי אותו- לעסתי את הקובייה. עוד אחת- עדיין ריחפה לי בראש תחושה לא טובה בגלל שלא סיימתי לקרוא אותו בפעם הראשונה. ואז קרה דבר נורא- יהיה קלקלן בהמשך, שניסחתי כדי שלא יהרוס לאלו שלא קראו, אבל בכל זאת מנומס להזהיר- הספר נפל. הוא נפתח בעמוד מסוים. למי זה כבר קרה? לרובכם, אני בטוחה. ואז קוראים רק שורה- מה זה יזיק?- פסקא, עמוד, חמישה פרקים, עד שנזכרים שחסר לנו חצי ספר, וממשיכים לקרוא מהמקום שבו עצרנו לפני שהספר נפל. לי הוא נפתח בעמוד שבו- הנה הקלקלן, נא לשים לב- טוד רואה אינספור אהרנים וויולות. והמשכתי. עד שהם שטים במורד הנהר. נגמר הקלקלן, אתם יכולים לחזור לקרוא. זה היה בשבועות. ירד המון גשם. החלטתי להתכחש למה שקרה בעזרת דחיקת הספר לשולי המחשבה שלי. אם לא קראתי עד שם, זה לא קרה.

בלעתי את הקובייה במהלך הנאום שלי. קובייה שלישית גלידה. או קרח. גלידת מים, לדייקנים מאוד. לעוד מישהו יש הפרסומת הזו של בן-אנד-ג'ריס ממש מתחת ללוגו של סימניה? זו התאכזרות. "גלידת יוגורט בננה עם חמאת בוטנים". אני מנסה להמיס גלידת קרח. אני ארד קצת כדי שלא אראה. ממש מתחשק לי גלידה. אחזור עוד רגע.

אין גלידה. רק מרק עגבניות בקופסאת גלידה. גם זו רשעות. יש לי גלידת מים. איזה כיף לי.

אני זוכרת את הפעם השלישית. אז, כשבחרתי את "החור שברעש" ו-"השקט והשאל" על פני "נולדו בחצות" ו-"אוצר המלך". כשארזנו לבלגיה, רציתי להביא את שני הספרים ואת הקינדל, במחשבה שבין הולנדית (הספריה העירונית), אנגלית (הקינדל) ועברית (החור שברעש והשקט והשאל. נמאס לי להקליד את זה. פעם אחרונה&), בטוח שאבחר בעברית. טעות& התמכרתי לאגאתה כריסטי, וקניתי לשושה ספרים ו-51 סיפורים קצרים, מתוכם רק ספר אחד לא בכיכוב הבלגי האהוב (אני יודעת שזה מבלבל, אבל הכוונה לא אלי. אני בלגית. נקבה. פוארו בלגי. זכר. אנחנו מאותו הזן, אבל יש הבדל. גם אתם שמתם לב שאני במצב-רוח ממש צנוע?). המשכתי רחוק מדי. חזרה לאריזה. ויתרתי לאחותי על המקום של השקט והשאל כדי שתוכל לקחת עוד בגדים (זוכרים שלא התחלנו טוב?), וסתם סחבתי את החור שברעש לכל מקום.

עד הנופש (בארדנים) שבחופשה (בבלגיה) שבחופש (בקיץ).

ביום השני היה יום גשום. הגשם ירד במיכלים מהאוויר (בהולנדית זה נשמע יותר טוב). מהימים האלה שאפילו לא טורחים להתלבש וקמים מהמיטה רק כדי לאכול ולהתפנות, וגם זה במידה מינימלית כדי להזדהות עם הדמויות שכמובן סובלות מדבר זה או אחר. בבוקר, הכרזתי בצורה חגיגית "היום אני לא נוגעת בקינדל". נחשו מה קרה.

אם ניחשתם שכעבור שבע שעות ישבתי וחקרתי רצח על האוריינט אקספרס, אתם דופקים כמו אוטובוס (באמת שבהולנדית זה נשמע יותר טוב. תזכורת: לא לשלב ביטויים שאני חושבת עליהם בשפה א' בקטע שכתוב בשפה ב', ולהיפך. באיזו שפה אני בכלל חושבת? אני לא שומעת את עצמי חושבת. להיות מודאגת?)

אם הסקתם מכך שחקרתי רצח על האוריינט אקרפרס שנשברתי, טעיתם טעות מרה. אתם דופקים כמו דוגית במדבר טהאר (זה כבר לא ביטוי בהולנדית, אבל נראה לי נכון להמשיך באותו הקו). כבר גמרתי את הספר. בכיתי. עברתי את החלק שהוכחש, ובכיתי. נזכרתי שוויתרתי על השקט והשאל כדי שיהיה יותר מקום לבגדים, ובכיתי. כמה בכיתי. היה מזג אוויר כזה טוב. אני אוהבת גשם. הוא עושה לי חשק לשיר ולבכות. לא שקשה לגרום לי לשיר או לבכות, אבל נראה לי שהבנתם את הכוונה.

בכיתי. המון. (סתמו.) אני לא בוכה בספרים. או שזה היה בסרטים? בכל מקרה אני לא בוכה המון, בשום מצב. אלא אם כן המון דמויות אהובות מתות ברצף (הארי פוטר ואוצרות המוות זו דוגמא טובה). החור שברעש נכנס לי בתוך הבועה הקטנה שלי, ונשאר שם. זו הפעם השנייה שזה קורה לי (הספר השני היה הארי פוטר, שגם איתו הייתה לי התחלה קשה). אבל איכשהו, החור שברעש יותר נוכח. הוא פגע בי במקום שלא חשבתי שאי פעם משהו יגיע לשם. וננעץ שם.

אוי. השמטתי את הפסקא על האמבטיה. לא משנה. ובלעתי את קוביית הקרח שוב.

כמה בכיתי.

יש כמה ספויילרים.


אני בסערת רגשות.
אני עצובה וכעוסת ומדוכאת ומבולבלת וכל כך כל כך כועסת.
ואתם יודעים למה?
בדיוק גמרתי את הספר. הספר המדהים והמזוגזג הזה.
אני רוצה פשוט לחבק את הסופר ולהגיד לו תודה.

הדבר הראשון שהדהים אותי היה הרעיון. כל כך מקורי, כל כך מדהים, וכל כך מפתיע שהוא כל כך מדהים.
אם אני הייתי שומעת מפי מישהו את כל מה שבעצם קרה בעולמחדש ולא קוראת את הספר הייתי כנראה חושבת שזה מטומטם להפליא.
אנשים שהגיעו בחלליות למקום חדש שקוראים לו עולמחדש שיש בו וירוס שמשפיע רק על גברים כך שיכולים לדעת מה הם חושבים, וכל הנשים מתו (בערך...) ויש שם חייזרים שאחראיים על זה (בערך..) ו... לא יודעת. נשמע לי יותר מדי מגוחך.
אבל לא. כל כך לא. כל כך כל כך לא. מבינים את זה רק כשקוראים את הספר.

הכריכות באמת משפיעות, אתם יודעים? עד שקניתי את הספר אף פעם לא ממש הסתכלתי על הכריכה, רק ראיתי אותה בערך. דמות אדם עם מילים בתוכה. כל כך הרבה מילים שלא הצלחתי לקרוא אפילו ולא מילה אחת. אפילו-לא-מילה-מזוגזגת-אחת.
ורק אחרי שהבנתי מה זה בעצם רעש, הבנתי שכנראה ככה זה מרגיש. לא להבין כלום.
לא ידעתי כלום על טוד. לא ידעתי ממש שיש טוד ושהדמות באדום היא טוד עד ששאלתי מישהו לגבי הספר ומהקצת שסיפרו היה שלדמות הראשית קוראים טוד.
הכריכה השאירה לי את הרושם שטוד הוא בנאדם נחמד. אולי קצת ביישן ואולי מנומס. (סתמו. [^^])
לא התייחסתי במיוחד לצבע האדום ולמה שהוא מרמז. רק לתנוחה בה הדמות האדומה נמצאת בה. רק עכשיו אני יודעת שהיא לא ממש מתארת את טוד. הדמות נראית נינוחה מדי.
ואז פתחתי את הספר וטוד התחיל לקלל ולהגיד מזוגזג כמעט על כל דבר.
ומיד התאהבתי בו. מה'מזוגזג' הראשון שהוא אמר.
משום מה המחשבה הראשונה שצצה למוחי כשראיתי מי זה באמת טוד ועל המחשבות הראשונות שלו היו- סוף סוף דמות אמיתית!
זה לא שלא קראתי על הרבה דמויות "אמיתיות". פשוט שדמות חמומת מוח עד כדי כך שמקללת ושונאת הרבה וחושבת בצורה כזאת ומדברת בצורה כל כך... אמיתית- בלי בהכרח הדרך התקינה לדבר. פשוט הדרך שאנשים מדברים כרגיל, לא הדרך בה הם אמורים לדבר או הדרך בה הם כותבים.
אהבתי את הדרך שבה הוא "דיבר" את הספר. שהשתמש בכל כך הרבה ו"ווים ובכך גרם לזה להישמע באמת איך שזה בקטעי הפעולה- מהיר כל כך שאין הרבה זמן לחשוב- כזה שיגרום לך להיצמד לכל מילה ולעצור את הנשימה עד שתראו את הנקודה שבסוף המשפט.
כשהוא אמר- לא ככה?- אחרי כמעט כל משפט שלישי כי זה פשוט איך שהוא מדבר ואני מאוהבת בשני המילים הפשוטות האלו.
וכשהוא חזר על מילים מסוימות כמה פעמים- לא כמו שמדברים אלא כמו שלפעמים חושבים וחוזרים על שוב ושוב ושוב, אם כי פישלת או אם כי זה בלתי יאומן. אבל גם זה- צורת כתיבה שאנשים שלא מבינים כלום בספרות וחושבים שכל ספר צריך להיות בשפה גבוהה לא יבינו עד כמה היא מבריקה ויפיפייה.

ומנצ'י... אלוהים, מנצ'י! ידעתי מה הולך לקרות. גילו לי, אבל אני חושבת שבכל זאת הייתי יודעת לפני שזה הולך לקרות. איכשהו- זה לא היה יכול להיות ברור יותר.
אבל גם הכלב הזה הצליח להתחבב עלי מהרגע הראשון. בשפה הכל כך פשוטה שלמרות זאת אומרת כל כך הרבה שלו.
קצת הציק לי בהתחלה שטוד התייחס אליו כך- אבל אני עדיין חושבת שכבר אז בלי שהוא ידע הוא אהב אותו. אחרת איך יש הסבר לכל מה שהיה אחר כך? הוא רק הבין שהוא אוהב אותו עד כדי כך כשהוא היה בסכנה וטוד ידע שיש סיכוי שיאבד אותו. אתם מכירים אתה משפט- לא מעריכים משהו עד שמאבדים אותו?
טוב, אז טוד רק הבין שיש סיכוי שמנצ'י...
ומנצ'י אהב אותו למרות הכל. הוא הציל אותו כל כך הרבה פעמים. הוא היה כל כך נאמן אליו- אפילו בשביל כלב- שהלב שלי נשבר. וטוד כל כך אהב אותו.
ואני לעולם לא אשכח את מה שאמר לפני שזה קרה. הוא הסתכל על טוד ולא הבין למה הוא הולך, וכל מה שאמר היה- טוד?
התחלתי לבכות בקטע הזה. לא האמנתי שככה זה קורה. שהוא לא מבין... שהוא חושב שהוא נוטש אותו.
ויכול להיות שבמובן מסוים הוא כן נטש אותו.
תנו רק רגע- הולכת לפינה ומתנדנדת קדימה ואחורה בעודי שואלת למה העולם כה אכזר
אוקיי. אני בסדר.

כשטוד רק פוגש את ויולה זה היה קצת מעצבן. בעיקר כי היא כל כך פחדה והרביצה לטוד היקר שלי עם ענף.
איך היא מעזה!?
אבל האמת שזה היה בגלל שהיא לא דיברה. היא לא דיברה למשך כל כך הרבה זמן שזה התחיל לשגע אותי ופשוט רציתי לסטור לה ולפקוד עליה להתחיל לדבר.
עד שהיא לא דיברה זה היה כאילו אין לה אופי. אני מצטערת, אבל לא היה לה. היא הייתה פשוט המומה ולא עשתה כלום ופשוט עקבה אחרי טוד.
כשהתחילה לדבר וצחקה קצת על טוד- זאת הייתה הקלה. איזו יופי! יש לה חוש הומור!
אבל בשלב הראשוני הזה עדיין היה בה משהו שעצבן אותי. אני לא בטוחה מה. אולי כי היא הייתה חסרת רעש. מיוחדת. ואהבתי את טוד יותר מדי בשביל שמישהו יהיה יותר מיוחד ממנו.
אבל אחרי שהיא הראתה שהיא כן מחבבת אותו ודואגת לו הכל נשכח. זה היה בסדר. זה כאילו הם נהפכו לשווים.
כמובן שבזמן שהיא לא דיברה היא כבר ידעה את השם של טוד. בעיקר מפני שהדבר היחיד שמנצ'י יודע להגיד זה 'טוד'.
וכשהיא היא דיברה בפעם הראשונה ואמרה שקוראים לה ויולה, וטוד הסתובב והסתכל עליה בתדהמה ואמר אחרי כמה שניות שקוראים לו טוד, והיא אמרה שהיא יודעת- די התפקעתי מצחוק.
אה, ושלא נשכח את הרגע המדהים בו טוד לגמרי איבד שליטה והתחיל לצעוק על ויולה ועל לתת לעצמו אגרופים בפנים. במובן מסוים אני מבינה. אבל מצד שני ממש לא. אבל כשהוא צעק עליה שהכל באשמתה- אהבתי את זה. אולי כי זה הרגש היחיד שבאמת עבר ביניהם. הוא כועס במידה בלתי יתוארת והיא מפחדת. היא מפחדת. הרגש הראשון שהיא בכלל מראה. אכן, הבנתי באותו הרגע- היא אנושית.
והיא אמרה שהוא הציל אותה. ואני חייכתי כשקראתי את זה.
ואני זוכרת שהיא אמרה לו את מה שניסה לקרוא ולא הצליח, ואת התגובה המגוננת שלו שהוא כן יודע לקרוא ושתפסיק לדבר על זה.
זה היה ממש מצחיק, אבל אחר כך כשהיא ניסתה לדבר איתו ולומר שהוא לא צריך להתבייש בזה שהוא לא יודע לקרוא ושהיא יכולה לעזור לו והוא צעק עליה שתסתום והלך משם, הבנתי כמה זה נושא רגיש מבחינתו והייתי די עצובה.
אבל בכל זאת ממש רציתי שטוד יזנוח את הגאווה שלו ופשוט יבקש ממנה לקרוא את מה שכתוב שם.
טוב, מאוחר מדי.
אבל הפעם הראשונה שהבנתי שגם הוא דואג לה, כשאדם המשוגע הזה כיוון אליה את מה שזה לא יהיה הנשק הזה שלו והוא נעמד באמצע עם הסכין שלו- לא יכולתי שלא להיות שמחה ולחוש גאווה. תהיתי מה ויולה חשבה על זה. אבל כמובן שלא יכולתי לדעת.
חיידק אידיוטי. היה חייב להדביק רק את הגברים.
אבל כל כך אהבתי את הקטעים בהם ויולה הגיבה למחשבות שלו שקרה נגד רצונו.
והוא אמר לה שני דברים- שאם תמשיך בזה אנשים לא יחבבו אותה,
ושהוא יכול לדבר איך שבא לו, אחרי שתיקנה את צורת הדיבור\מחשבה שלו.

ואז, אחרי ה... אירוע הגדול שקרה זמן קצר אחרי זה- הם לקחו את הרגליים שלהם ורצו.
נראה שכמעט כל מה שהם עשו היה לרוץ. אני תוהה איך הם מצליחים.
ומה שטוד חשב לעצמו כדי להרגיע את עצמו שבר לי את הלב עוד יותר-
"אני טוד יואיט. בחצות בעוד עשרים ושבעה ימים ואני אהיה גבר. אני הבן של אמא שלי ואבא שלי, ינוחו על משכבם בשלום. אני הבן של בן וקיליאן, ינוחו...
אני טוד יואיט."
הוא לא יכול להשלים את המחשבה. זה היה כל כך מתוק.

כשטוד תקף את הספרקל או איך שלא כותבים את זה- באמת חשבתי שהוא איבד שליטה. יותר מכל פעם קודמת. צרחתי עליו בתוכי לעצור. לחשוב בהיגיון- לשים לב. אבל באמת לא ציפיתי שהוא יהרוג את הדבר. כשקראתי שזה אכן קרה כיסיתי את פי בעיניים פעורות וקראתי את זה שוב.
זה פשוט לא היה הגיוני.
וויולה פחדה ממנו באותו הרגע. ואני רק רציתי לחבק אותו להגיד לו שזה בסדר. שיפסיק להאשים את עצמו- לא משנה עד כמה שזה אכן באשמתו.
ואז הכל התקלקל עוד יותר ואני מתתי על המקום בעודי מקללת את אהרן המזוגזג.
הופתעתי עד כמה טוד נחוש ועיקש להציל את ויולה. הוא היה חולה והזה, ולא אכל כבר ימים והיה לו חום- אבל הוא המשיך לפי הדרך שבה מנצ'י אמר שהריח שלה הולך אליו.
הוא כל כך רצה להציל אותה. הוא האשים את עצמו. הוא התעלף בשלב מסוים ולא הצליח לזוז. הוא כנראה היה מת לולא וילף.
והנה הגענו אל וילף!
אני כל כך אוהבת את הדמות הזאת. טוד וויולה פגשו אותו קודם, אבל רק אז ראו מי הוא באמת. הוא היה יותר חכם משציפיתי. הוא הבין את כל השקרים שלהם שסיפרו לפני זאת- ובכל זאת לא אמר כום עד לאותו הרגע. הוא אמר שאף אחד לא שומע לו. והנה- הוא הציל שני יישובים(?) ולאחר מכן כל כך הרבה נוספים בגלל מה שאמר, שהפך לשמועה והתגלגל לשאר המקומות.
וכשהמשיך לקרוא לטוד בשם הבדוי שויולה המציאה וטוד אמר לו שלא קוראים לו כך- התגובה שלה הייתה אחד הדברים האהובים עלי בספר. כל כך פשוטה, אבל עדיין: 'ני יודע, אבל ככה נקרא'ך.
יכול להיות שכשאתם קוראים את זה עכשיו אתם לא מבינים מה כל כך מדהים בזה- אבל אני מבינה.
והוא עדיין התעקש להמשיך לחפש אחריה למרות שלא הבריא לחלוטין.
הוא באמת דאג לה. זה היה אחד הקטעים הטובים ביותר בספר.
ומה שקרה אחר כך, כשהיא ניצלה.

ואז הם פגשו את בן! ייאי! זה היה כיפי כל כך!
למרות שזה לא נמשך הרבה זמן. אבל עדיין, זה היה חמוד לראות עד כמה טוד התגעגע אליו.
ואז עוד דברים קרו והם המשיכו לרוץ כהרגלם.
רק כשטוד אמר שהוא גבה כי בן לא היה צריך להתכופף כדי לדבר איתו כמו שנהג לעשות- ומהרגע הזה התייחסתי אל טוד רשמית כאל גבר. למי אכפת שנשארו לו שישה- עשר ימים. הוא כבר לא היה הילד שבקושי ידע משהו כשהספר התחיל. עכשיו הוא היה מגניב אפילו יותר. למרות שהשתמש פחות במילה מזוגזג רק שהיא לא באמת המילה הזאת אלא המילה האחרת- כמו שהוא תמיד אומר. אבל עדיין.
ואז כשטוד היה כולו מדוכא וכל זה, ויולה אמרה לו שהוא הדבר היחיד שנשאר לה והיא הדבר היחיד שנשאר לו.
שמחתי שהיא חושבת ככה. שמחתי שהם נחשבים לדברים שבכלל היו אחד לשני.

והיה כל הקטע המערער נפשית- בעיקר מבחינתי, הקוראת- כשאהרן הגיע ו... צמרמורת וואו. בקטעים ההם ראו עד כמה טוד באמת התבגר. ושוב- כמה הם דאגו אחד לשני.
ואחר כך, כשהבן של ראש העיר הגיע וטוד- תשמעו את זה: התעלם ממנו. הוא פאקינג התעלם ממנו. הוא. טוד. ממשמו שתמיד כל כך עצבן אותו. ומשמו פחד מטוד באותו הרגע! זה היה אדיר.
ואז טוד הוריד את החולצה שלו כדי שויולה תוכל לשים את הבד על הפצע שלה.
לא שזה עד כדי כך חשוב, אבל- טוב, אני אתנהג כמו פקאצה רק לשניות האחדות הבאות: אומייגאד!!!
כן...
ואז כמה זמן אחרי זה- הספר המזוגזג והמופלא הזה- נגמר.
כשקראתי את המילה האחרונה והבנתי שזאת המילה האחרונה ושאין לי את הפאקינג ספר המשך חיבקתי את הספר והתנדנדתי קדימה ואחורה בעודי מקללת את ראש העיר פרנטיס המזוגזג ואז פותחת את הספר שוב וקוראת את הדף הארון מחדש.
כן. זה אכן הסוף של הספר.
אעאעאעעאעא! לא! לאאאא! בכי

אני אוהבת את הספר הזה. כל כך כל כך. כל דבר ודבר היה מושלם.
עכשיו אני רק צריכה לקנות את הספר הבא... אחח! עולם אכזר.

-----
"השכם בבוקר, השמש זרחה לה,
עלמה מן העמק נשאה קולה.
אל תכזיבני, אל תעזבני,
איך כך זנחת עלמה אומללה?"