זכרתי דברים ספורים מהספר הקודם; זכרתי עץ ענקי, קדמונית מוזרה, זומבים, וכמו כל מתבגרת סתומה טיפוסית, שהאייפוד לא עבד. כן. בבקשה תצלבו אותי.
אני מגלה שככל שעוברות השנים אני יותר ביקורתית, הכתיבה שלי נבנית ביחד עם האישיות שלי, שמתרכבת על השלד שהשם שלי כתוב עליו. אני מגלה שאני שונאת ספרים שאהבתי בעבר, שהדעות שלי בעבר כבר לא רלוונטיות, ואני חושבת לעצמי אם בעתיד אאבד את הצלם של מי שאני כרגע. אבל זה כבר לא קשור לעניינינו.
את הספר הקודם אהבתי. ואני מצטטת (בבושה מסוימת מבפנים): "השפה והכתיבה מדהימות, העלילה מצוינת, הסיפור מאחורי הספר... קצת מסובך, ולכן אני מעניקה לספר ארבעה כוכבים, אבל למרות הכל אני חייבת לציין שלמייקל סקוט יש חשיבה מעולה."
אני מניחה שכבר הבנתם שמה שחשבתי אז כבר ממש לא רלוונטי למחשבות שלי כרגע.
אני לא יודעת כמה זמן עבר בדיוק מאז יום שני, ה 23 יולי 2012, אבל אני פתאום זיהיתי כמה השתניתי והתבגרתי מאז. אנשים, אני גודלת. זה מרגש.

לפעמים סופרים יוצאים כל כך מגוחכים שזה כבר מצחיק. כל כך מגוחכים שאני תוהה אם הם עושים עליי טרולינג. ברצינות. או עושים ניסוי חברתי. אני וחברים שלי ניסינו את זה ב"עיר הספרים". עיר וירטואלית מגוחכת להפליא שכל פקאצה ופרחה מרגישות בה בבית וחושבות לעצמן שהן כותבות ספרים איכותיים. בכל מקרה, יש לי רשימה של ספרים כאלה, שאני חושבת שהם עושים עליי טרולינג. הרשימה מונה את יומני הערפד, אוקסה פולוק, ספריה המופלאים (לא) של סיגלית דיל, והרשימה נמשכת ונמשכת. ואני מצטער, סקוטי, אבל הספרים שלך כרגע נכנסו לרשימה.
אני מודעת לעובדה שכנראה חרגתי בהרבה מגילאי היעד. הייתי אמורה לקרוא את הספר הזה לפני שנתיים. סליחה, יותר. אבל טוב, לפחות לא קראתי אותו מאוחר יותר והתחרטתי על זה לגמרי.
למרות ש - גם עכשיו אני סוג-של מתחרטת על זה לגמרי.
הא.
פדיחה.
בכל מקרה, אחרי שנחלצתי מאסון מחסום הקריאה, פתחתי את הספר הזה, התחלתי לקרוא, חשכו עיני ונכנסתי למחסום קריאה חדש. קראתי את הספר הזה באיטיות של צב, ולא הסכמתי להפסיק ולעבור לספר אחר עד שאסיים כי גאווה עצמית וכי באייקון סחבתי איזה שבע מאות ספרים איתי הלוך וחזור כי החלפתי עם חברות מסימניה ספרים כדי להשאיל (סיוט), ולא הייתי מוכנה להתוודע לעובדה שהשאלתי אותו, סחבתי אותו, סבלתי ממנו, ואפילו לא קראתי אותו (ואפילו לא טרחתי לקרוא את הספרים של אריאל. לכו תבינו).
אז איפה היינו? אה כן. פתחתי את הספר וחשכו עיני.
ואני יכולה כמעט להישבע שסקוטי עושה לנו טרולינג. כי אני מצטערת, אבל יש רמות של ילדותיות והפרזה שאני לגמרי בטוחה שחייבים לצחוק עלינו, אחרת העולם הזה הרבה יותר מעוות ממה שהוא באמת. ואני מצטערת, אבל, תאומי הגורל? לשמוע כינוי כזה מבחור בן כמה-שהוא-לא-יהיה, וכנראה-דיי-מבוגר-לפי-התמונה (גוגל תמונות) זה כמו לקבל סיפור לפני השינה על חדי קרן מביבי נתניהו.
שמעתם על שרקניידו? לכו לראות את הטריילר. זה כנראה לגמרי טרולינג בעיצומו. אני ממש בטוחה שזה טרולינג. עשו על זה יוטיוברס ריאקט ואחד היוטיוברים כזה "מה? זה סרט אמיתי?"
בכל מקרה, אני אפסיק עם הקטע של ההאשמה שזה טרולינג ואתחיל להאשים אנשים כמו שצריך.
(וואו, המילה טרולינג חזרה על עצמה המון בפסקאות האלהXD וזה מצחיק אפילו יותר כי כתבתי טרולינג גם במשפט הקודםXD ובמשפט הקודםXD
לול, אני ממש מטומטמת לפעמיםXD)

בכל מקרה, אז הספר מתחיל מאותו קו עלילה שבו הספר הקודם נפסק (טוב, אני לפחות חושבת/דיי בטוחה שככה זה. כלומר, הייתה הרגשה כזאת בתחילת הספר : ודם. המון המון דם.
הו והמוזיקאי. זה כאילו הוא כזה בואו נבעירררר את מגדל אייפללללללל כי זה לגמריייייייי לא חשודדדדדדדדד
ואני. אפילו. לא. אדבר. על. ז'אן. דארק.

והכתיבה. הו הכתיבה. קיבלתי פלאשבקים מהכתיבה של רולינג. כן, הכתיבה של רולינג לא משהו. אבל היא יותר טובה משל סקוטי. וגם הדמויות שלה יותר טובות משל מייקל סקוטי סקוט (כן, המצאתי לו שם חיבה אמצעי. תהרגו אותי >:).
בכל מקרה, הכתיבה... הרגשתי כאילו ציפיתי לראות את הכתיבה של ריירדן וקיבלתי את הכתיבה של סיגלית דיל. זה מה שהרגשתי.
ברצינות שזאת הרגשה על הפנים. לגמריי.

בכל מקרה, לא אהבתי. לא. לא לא לא. אני לא חושבת שאמשיך את הסדרה (לא. לא לא לא). יש לי חשק להקיא כרגע. הו נו. איזה ספר מעצבן. בחיי.
לא הבנתי את פשר ההתלהבות, ושוב, חרגתי מקהל היעד אז... עדיין שאין לי שמץ איך הייתי מסוגלת לאהוב את זה.

קחו את כל המיתולוגיות של כל העמים בעולם, הכניסו לסיר גדול גדול, מעין קלחת ענקית, הוסיפו קורטוב מתח, הרפתקאות וחניכה, אומץ לב, גבורה ומזימות. קחו הכול, בשלו על אש גבוהה גבוה, תנשפו על זה בקסם רוח וקבילתם מרקחת מהבילה של ספר הרפתקאות מרתק, מותח ומענג.
הדמויות שובות לב, לא מושלמות וחפות מחולשות, הנבלים דמויות עגולות חלקם שובי לב, כך שבתבוסתם אתה נוטה להצטער מעט שכן הן הצליחו לגעת בליבך. העלילה דחוסה וצפופה, כך שכל ספר נמשך על פני 48 שעות אולי טיפה יותר, קשה להניח.
נראה שנגזר עלי להמשיך ולקרוא את הספרים הבאים.

ספר ההמשך של האלכימאי. כמו בספר הראשון אנחנו מתחילת הספר בדילמה בין חיינו אנו הברורים, לבין החלק שהינו פנטזיה. בזמן הקריאה יש לך הרגשה שאוטוטו אתה תהיה ליד אחד התאומים, וגם בזמן הקריאה אנחנו מבינים כל אחד מהדמויות.

הספר קולח ומותח, הסופר מצליח למשוך אותנו לדברים שאנו רואים יום יום ועם סוויץ קטן בעצם קורה משהו אחר. אם ניקח את אחת המפלצות הרצה ברחובות פריז ואנשים רגילים כמונו לא מאמינים. בעצם המיוחד בספר שהדמויות מצליחות לתת מה היה קורה אם???
אם נניח שזה אמיתי האם יש בעולמנו אנו גם אנשים שיכולים לסובב את מראה העינים למשהו אחר. גם דברים טריוויאלים שקורים תמיד יש מישהו שינסה לטשטש עקבות ולסלף.
אני מאוד ממליצה על הספר ואחרי זה או לחפש את השלישי באנגלית או להמתין להמשך.

ראשית כול הספר נפלא,
כל מה שספר פנטזיה טוב -יש בו,
הספר כתוב בנימה קלילה ומובנת והעלילה מרתקת ,
הפנטזיה לא מוגזמת ויש הקשר נפלא למציאות, כך שניתן למצוא היגיון כלשהו בכתוב,
אך מה שטוב עוד יותר הוא שההסבר מצומצם ושטחי בצורה שגורמת לקורא לחשוב ולהרהר במורכבויות לרוחו, אך לא בצורה המאלצת אותו לעשות כן,אני אכן מסכימה כי יש מן המשותף בין סגנונות הכתיבה של מייקל סקוט וריק ריירדן.

(זאת דעתי על כל הסידרה)

נוסף על כל זאת על פי דעתי קורא שנהנה לקרוא את ספר זה והספרים האחרים בסידרה הזאת יהנה גם מספרי פרסי ג'קסון ,גיבורי האולמפוס ואפילו ספרי 39 הרמזים שאומנם לא נכתבו בידי ריק ריירדן בלבד אך מתאימים לפי דעתי למי שאהב את הסגנון הזה.

*מוזמנים לכתוב לי מה אתם חושבים כתגובה, אבל אם דברים רעים אז לא חובה (סתם בצחוק).

הספר ''הקוסם'' כבר מגלה את הבלבול של התאומים, (בעיקר של ג'וש), בנוגע לצד שבו הם נמצאים. ג'וש מקנא באחותו, ובכך לא אכפת לו לאיזה צד הוא שייך, רק שיישתווה לאחותו. בספר זה גם ג'וש יכול להגן על עצמו, ומגלים עובד אכזרי של האשמנים הקדמונים. מאוד מומלץ.

לאחר שקראתי את הספר הראשון האלכימאי לא הצלחתי להפסיק לחכות לספר 2 ברצון שהוא יהיה טוב כמו 1 אני אישית מאוד נהנתי ממנו אני לא רוצה להרוס אבל הדמויות ילוו אותנו עד ספר שש אתם תשמחו לפגוש דמויות חדשות וישנות שיוסיפו פלפל לסיפור כמו אשף האש סן זרמן,מקיבלי, זן ועוד אנשים ודמויות אחרים הספר היה בין הטובים בסדרה אני מקווה שתהנו כמו שאני נהנתי וחושב שהוא שווה כול מחיר

ללא ספק הספר הטוב ביותר בסדרה.
החלטתי לקרוא את הסדרה לאחר שנחשפתי להצצה מהספר השני, מיד הלכתי לחפש את הספרים בספריה והתאהבתי בראשון.
הספר השני מתחיל בדרך מעניינת ומסתורית במיוחד ואני יכולה להגיד שזה אחד הקטעים האהובים עליי בספר.
נכון, הוא נטול מתח ורגוע אך פה אתה באמת נכנס למוחו ולמחשבותיו של אדם בן אלמוות.
בספר נחשפים לדמויות חדשות כמו מקיאבלי (שלמדתי לחבב למרות סיווגו לצד הרע), הרוזן מסן ז'רמן (שאותו דווקא פחות אהבתי בקריאה ראשונית אך לאחר שקראתי את כל הסדרה והתחלתי בקריאה חוזרת התחלתי להתעניין בדמות והוא אפילו הצליח לעלות על פניי חיוך מפעם לפעם) וכמובן ז'אן דארק (שעלייה לא ארחיב).
הדמות האהובה עליי בסדרה היא סקתך ואחת הסיבות שבגללה אהבתי את הספר הזה יותר משאר הספרים בסדרה היא החשיפה לעברה של הדמות.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בסדרה הוא שגם לאחר שהנחתי את הספר התחלתי לחקור על הדמויות ועל המקומות שהוזכרו בו וגיליתי דברים מאוד מעניינים, זה ספר שלא עוזב אותך גם לאחר שאתה מסיים.
שווה קריאה.

אין ספק שסדרת הספרים הזו מצויינת!
בספר השני סופי וג'וש נמצאים בפריז ביחד עם ניקולס וסקתך, הם חוברים לז'אן דארק וסן ז'רמן המסייעים להם. לאחר שכוחותיה של סופי ניעורו היא זקוקה להכשרה על מנת להתמודד עם כל המידע העצום שרכשה במהלך ימים ספורים, ובו זמנית מנסה ניקולס למצוא קדמון נוסף שיעורר את כוחותיו של ג'וש.
פרנל פלמל עדיין לכודה לבדה בקליפורניה בידיו של דוקטור די, אך מנסה לעזור להם בכל מחיר ולחזור אליהם. בנוסף לדי, לתאומים ולפלמל נוסף אויב חדש - הקוסם ניקולו מקיאבלי ויצורים מיתולוגיים אימתניים נוספים שמאיימים על החבורה.

הסיפור כתוב בצורה מופלאה ומעניינת, נהנתי מכל רגע ורגע בקריאה, נשאבתי אל הספר וההוכחה לכך היא שקראתי אותו בשלושה ימים בלבד. שוב ישנם תיאורים עוצרי נשימה ושימוש יפה בנופים ובמקומות ההיסטוריים בפריז כמו קתדרלת נוטרדאם, המוזיאון הלובר, נהר הסן ומקומות שאף פעם לא שמעתי עליהם כגון הקטקומבות של פריז שמזינים את הדימיון ומעוררים אותו בצורה מופלאה.
כרגע אני ממשיכה לספר הבא ומקווה להמשיך ולהנות.

החלק השני של ניקולס פלמל,
נשבתי אחר קיסמו של הכותב,
הוא סחף אותי עד שקראתי את הספר השני השלישי והרבעי ביחד,
גוש עובר את הליך ההתעוררות בספר הזה,
אם התחלתם לא נראה לי שתעזבו...
העלילהבנויה היטב, רואים שהסופר מיומן,
נסו ותראו...