****


לקרוא את "מגילת סן-מיקלה" זה כמו להקשיב לסבא בן תשעים שמתחיל לספר לך משהו על מה קרה פעם כשהוא היה בן עשרים בבודפשט, ואתה מתכונן לאיזו חפירה מהגיהנום אבל אחרי כמה דקות מסתבר לך שאתה יושב מרותק לסיפור עוצמתי, מהפנט ואם להתייחס לגיל המספר, אולי גם חד פעמי.
לקח לי המון זמן לקרוא את הספר הזה. שמונה חודשים אני קורא בו, מדי פעם מאבד סבלנות אך בכל פעם כזו מצליח לעזוב את הכאוס ההקטי, המהיר והשטוח שאני חי בו ולשקוע לכמה שעות לתוך תקופה שאני מתגעגע אליה על אף שלא נולדתי כשהתרחשה, ואפילו לא אבא שלי.
למרות שמדובר במין ספר אוטוביוגרפי של מונתה, רופא שוודי שחילק את מרבית ימיו בין צרפת לאיטליה, התקשיתי להאמין לכל המארג הסיפורי המופלא והעשיר הזה, העשוי סיפורים סיפורים, שסובבים בעיקר סביב חייו המקצועיים של מונתה כרופא. הסיפורים נעים על המנעד הרחב שבין הפנטסטי לבנאלי, והם מלאים עד להתפקע באהבת האדם והחי ומתוארים בצורה מרתקת בעברית מיושנת אך מרהיבה (וזאת "למרות" שמדובר בתרגום המחודש!).
אי אפשר שלא להתגעגע לימים שבהם ההרפתקאות, כך נדמה, היו הרפתקאות, עגבניות היו עגבניות, הטבע היה טבעי, אנשים היו מגדלים בבתיהם קופי-שימפנזה או נמיות, מסע בין ארצות היה אורך ימים או שבועות, סין (למשל) היתה ממלכה רחוקה, דמיונית ובלתי מושגת, בין עוד ארצות או איים שעוד לא גילו בכלל, ושהיה את המושג הזה "מקום שכף רגל אדם או לא דרכה בו". במובן הזה הספר הזכיר לי את ספרו המופתי של הפילוסוף גורדייף "פגישות עם אנשים מיוחדים" (מומלץ מאוד!) המתאר את מסעותיו בארצות רחוקות.
בעיקר יש לי תחושה שהיה אז פנאי לחשוב, להתבונן בחיים, לכתוב (ביד!), לנשום אוויר צח ולהביט בכוכבים. כל הדברים האלה שהיום אין. למה אין? כי את מה נתאר? ממה נתפעל? מטיול ג'יפים בתאילנד? מחיים שרובם עשויים מחיי משפחה שלווים (או לא), מנסיעות באוטובוס לעבודה ומחופשה שנתית בהכול כלול ליוון? הכול נגיש, בהישג יד, הכול התגלה, תוייר, ומוצה עד לזרא. הכול, מהפירמידות בגיזה דרך ערבות גאורגיה עד לבורמה, לטיבט ולחומה הגדולה של סין, הכול פתוח עם דוכנים של טי-שירטס. ההרפתקאות של היום קורות ב"מירוץ למיליון" שבו כולנו חיים, בצורה כזו או אחרת. כל התהליכים מתקצרים ולאט לאט נעלמים, אבל איתם גם נעלם הטעם. אם פעם בשביל להשיג תקליט נדיר היינו צריכים להזמין אותו חודשים מראש מ"פיקדילי" ואז נוסעים שעות כדי לקחת אותו, מרשרש ומלא ניחוח, מהחנות, היום אי אפשר שלא למצוא משהו תוך שתי דקות באינטרנט, אבל כל הכיף הלך. ה"דרך" נעלמה. ברגע שתימצא הטכנולוגיה שתשגר אותנו לכל מקום שנרצה, ייעלם הריגוש שבנסיעה, והתשוקה להגיע למקומות כמו המלדיביים, ארץ האש או קזחסטן. יילקחו מאיתנו שדות התעופה, האוטובוסים המקרטעים, האנשים ואי הנוחות הכרוכה בנסיעה, וניוותר רק עם היעד. הקצה. ה"וי" שנוכל לסמן על עוד מקום שהיינו בו. אבל הדרך, הדבר שהוא כביכול כל כך שולי ומיותר, אבל בעיניי הוא העיקר בחיים, הדרך, היא הולכת ומתפוגגת, הולכת ונאכלת.
ולכן, "מגילת סן מיקלה" הוא ספר שכולו דרך. אין בו יעד. אין בו התחלה, אמצע או סוף, במובן הפשוט של המילה. הוא ספר דרכים, מלא חכמה ונסיון חיים וקסם. אפשר למצוא בו מגוון דעות וסיפורים על רפואה (בדיוק בעת הזו עם משבר הרופאים המתמחים, מעניין לקרוא את מה שכותב מונתה על איך ראוי שרופא יקבע את שכרו), היפנוזה, הומוסקסואליות, תיאולוגיה, יחס לבעלי חיים ועוד אין-ספור נושאים, כולם מתוארים בכישרון ובהומור, כמעט מבלי להיגרר לטרחנות. בין כל הספרים ה"חטיפיים" והחדשים שמקיפים אותנו, שווה אולי לשלוח יד ולקחת ספר שהוא פשוט ספר, הוא לא לוקח אותך לשום מקום, אלא רק לסיבוב.


****

****


לקרוא את "מגילת סן-מיקלה" זה כמו להקשיב לסבא בן תשעים שמתחיל לספר לך משהו על מה קרה פעם כשהוא היה בן עשרים בבודפשט, ואתה מתכונן לאיזו חפירה מהגיהנום אבל אחרי כמה דקות מסתבר לך שאתה יושב מרותק לסיפור עוצמתי, מהפנט ואם להתייחס לגיל המספר, אולי גם חד פעמי.
לקח לי המון זמן לקרוא את הספר הזה. שמונה חודשים אני קורא בו, מדי פעם מאבד סבלנות אך בכל פעם כזו מצליח לעזוב את הכאוס ההקטי, המהיר והשטוח שאני חי בו ולשקוע לכמה שעות לתוך תקופה שאני מתגעגע אליה על אף שלא נולדתי כשהתרחשה, ואפילו לא אבא שלי.
למרות שמדובר במין ספר אוטוביוגרפי של מונתה, רופא שוודי שחילק את מרבית ימיו בין צרפת לאיטליה, התקשיתי להאמין לכל המארג הסיפורי המופלא והעשיר הזה, העשוי סיפורים סיפורים, שסובבים בעיקר סביב חייו המקצועיים של מונתה כרופא. הסיפורים נעים על המנעד הרחב שבין הפנטסטי לבנאלי, והם מלאים עד להתפקע באהבת האדם והחי ומתוארים בצורה מרתקת בעברית מיושנת אך מרהיבה (וזאת "למרות" שמדובר בתרגום המחודש!).
אי אפשר שלא להתגעגע לימים שבהם ההרפתקאות, כך נדמה, היו הרפתקאות, עגבניות היו עגבניות, הטבע היה טבעי, אנשים היו מגדלים בבתיהם קופי-שימפנזה או נמיות, מסע בין ארצות היה אורך ימים או שבועות, סין (למשל) היתה ממלכה רחוקה, דמיונית ובלתי מושגת, בין עוד ארצות או איים שעוד לא גילו בכלל, ושהיה את המושג הזה "מקום שכף רגל אדם או לא דרכה בו". במובן הזה הספר הזכיר לי את ספרו המופתי של הפילוסוף גורדייף "פגישות עם אנשים מיוחדים" (מומלץ מאוד!) המתאר את מסעותיו בארצות רחוקות.
בעיקר יש לי תחושה שהיה אז פנאי לחשוב, להתבונן בחיים, לכתוב (ביד!), לנשום אוויר צח ולהביט בכוכבים. כל הדברים האלה שהיום אין. למה אין? כי את מה נתאר? ממה נתפעל? מטיול ג'יפים בתאילנד? מחיים שרובם עשויים מחיי משפחה שלווים (או לא), מנסיעות באוטובוס לעבודה ומחופשה שנתית בהכול כלול ליוון? הכול נגיש, בהישג יד, הכול התגלה, תוייר, ומוצה עד לזרא. הכול, מהפירמידות בגיזה דרך ערבות גאורגיה עד לבורמה, לטיבט ולחומה הגדולה של סין, הכול פתוח עם דוכנים של טי-שירטס. ההרפתקאות של היום קורות ב"מירוץ למיליון" שבו כולנו חיים, בצורה כזו או אחרת. כל התהליכים מתקצרים ולאט לאט נעלמים, אבל איתם גם נעלם הטעם. אם פעם בשביל להשיג תקליט נדיר היינו צריכים להזמין אותו חודשים מראש מ"פיקדילי" ואז נוסעים שעות כדי לקחת אותו, מרשרש ומלא ניחוח, מהחנות, היום אי אפשר שלא למצוא משהו תוך שתי דקות באינטרנט, אבל כל הכיף הלך. ה"דרך" נעלמה. ברגע שתימצא הטכנולוגיה שתשגר אותנו לכל מקום שנרצה, ייעלם הריגוש שבנסיעה, והתשוקה להגיע למקומות כמו המלדיביים, ארץ האש או קזחסטן. יילקחו מאיתנו שדות התעופה, האוטובוסים המקרטעים, האנשים ואי הנוחות הכרוכה בנסיעה, וניוותר רק עם היעד. הקצה. ה"וי" שנוכל לסמן על עוד מקום שהיינו בו. אבל הדרך, הדבר שהוא כביכול כל כך שולי ומיותר, אבל בעיניי הוא העיקר בחיים, הדרך, היא הולכת ומתפוגגת, הולכת ונאכלת.
ולכן, "מגילת סן מיקלה" הוא ספר שכולו דרך. אין בו יעד. אין בו התחלה, אמצע או סוף, במובן הפשוט של המילה. הוא ספר דרכים, מלא חכמה ונסיון חיים וקסם. אפשר למצוא בו מגוון דעות וסיפורים על רפואה (בדיוק בעת הזו עם משבר הרופאים המתמחים, מעניין לקרוא את מה שכותב מונתה על איך ראוי שרופא יקבע את שכרו), היפנוזה, הומוסקסואליות, תיאולוגיה, יחס לבעלי חיים ועוד אין-ספור נושאים, כולם מתוארים בכישרון ובהומור, כמעט מבלי להיגרר לטרחנות. בין כל הספרים ה"חטיפיים" והחדשים שמקיפים אותנו, שווה אולי לשלוח יד ולקחת ספר שהוא פשוט ספר, הוא לא לוקח אותך לשום מקום, אלא רק לסיבוב.


****