אל האי קאפרי מגיעים במעבורת שיוצאת מהעיירה האיטלקית סורנטו במחוז קמפניה. המקומיים ממליצים בחום להשכים קום, כלומר להשכים במונחים של תיירים, אל המעבורת "הטובה" שהיא הדרך הנוחה להגעה לאי. וכך קמנו בבוקר, יצאנו מהדירה הקטנה שבה התארחנו, הלכנו ברחובות ובין מעברים מרוצפים. בכיכר, לא רחוק מעץ שהולבש במיני קרושה צבעוניים, קנינו כרטיסים ועלינו למעבורת. "אנחנו" אלה אני, איילת אחותי הקרובה אלי בגיל, שירה, שהיא גם אחותנו אך צעירה ממני מאוד וקרובה בגיל אל הבת שלי, יעל, שגם היא היתה איתנו. מסתבר שכשם שהחלטה על שעת קימה שונה בין תיירים ומקומיים, כך גם הבחירה במה נקראת מעבורת טובה, ואנחנו החלטנו פה אחת שאוטובוס גדול וכבד שרק נוסע בים, הוא לא מעבורת טובה. בקאפרי עצמה ירדנו במרינה תוססת מרוב צבעים, ועלינו למיניבוס בוהק בוורוד פוקסיה וצפוף מאוד. המיניבוס נסע והטלטל בכביש מפותל עד שנעצר בלי הסבר לצד עץ לימון גדול. אה, בסך הכל חילופי נהגים, הנהג החדש תפס את מקומו והמיניבוס המשיך לנסוע עד שהגיע לתחנת היעד באנאקאפרי. שם קנינו מיץ תפוזים ("תפוזי יפו!" התגאה המוכר) בקיוסק והלכנו לחפש את הרכבל שאמרו שאסור לפספס. אני ראיתי את הרכבל, ואף כי זה היה כמה וכמה שנים לפני שרכבל איטלקי אחר גבה את חייה של משפחה, החלטתי שהדבר הזה לא מתוחזק טוב. וכך יעל ושירה עלו בשמחה על הרכבל ואילו איילת ואני המשכנו לשוטט ברחובות אנאקאפרי. עברנו על פני מוזיאון שנאמר שהוא וילה סן מיקלה ונכנסו אליו הרבה תיירים, אבל לא ראינו שום טעם להיכנס למקום שלא אומר לנו כלום, ועוד לשלם כרטיס כניסה, ולכן רק המשכנו לשוטט, עד שיעל ושירה, משולהבות מהרכבל ומהנוף, חזרו אלינו בשלום. על המעקה מעל הצוק הצופה למפרץ נתלו המון מנעולים קטנים ודקורטיביים, על חלקם שתי אותיות. מנעולי אהבה של זוגות שטרחו לבוא עד לכאן לתלות אותם ולזרוק את המפתח הנועל עד למפרץ, רחוק למטה. והשביל המשיך, חולף על פני המעקה ועוד קצת ונעלם מתחת לקמרון ואולי ממשיך הלאה. גוגל מפות טען בתוקף שיש שם שביל להולכי רגל עד למטה, ואנחנו התפתינו לנסות. כלומר שירה הציעה ואנחנו בעקבותיה. מדרגות. ועוד מדרגות. ועוד, ועוד ועוד. מדרגות אבן, לא אחידות, במקבצים שונים, מתפתלות עם השביל, ויורדות. מאות מדרגות, אולי אלף, ובסוף, הרגליים כבר רועדות ממאמץ הירידה, מגיעות למפרץ ממנו יצאנו באותו בוקר. לאחר עוד כמה שעות של שיטוט בחנויות התיירים ובחופים של קאפרי, חזרנו לסורנטו בסירה. כזאת שיושבים בה על הסיפון ומרגישים את המים ואת הרוח על הפנים.
ולמה נזכרתי בכל זה? כי מגילת סן מיקלה, היא הספר שנכתב בוילה סן מיקלה, זאת שלא נכנסנו אליה, בעיירה אנאקאפרי על ידי הרופא השבדי אכסל מונתה. והוא כותב, ועוד איך כותב. על קאפרי, על רומא, על נפולי, על פריז. אנקדוטה, ועוד אנקדוטה, ועוד אנקדוטה, ועוד אחת. דחוסות בזו אחר זו בעמודים צפופים שאינם מחולקים לפסקאות, שאינם מתחייבים לרצף עלילתי מובנה, למרות שלפעמים הוא קיים, או לרצף כרונולוגי. שאינם מעוררים אמון רב בדמות הדובר או המספר שהיא כן או לא מחבר הספר. הסיפורים שןזרים הרבה נופים, הרבה דמויות, מלחמות, מגיפות, חברה גבוהה ותפנוקיה החולניים, ודלת העם והעוני המרוד. מונתה, או הכפיל שלו, מונחה על ידי ליבו, אוהב אנשים ומרחם, חובב בעלי חיים, לא מרבה לעסוק בכסף, אבל קורה שהוא מתגלגל לכיסו, ובעל חוש הומור ציני ויבש. יש לספר המון חסרונות: הוא נכתב בשנת 1929, תופס ארבע מאות עמודים באותיות קטנות, תורגם מאנגלית, ובתרגום כבד מיושן. ובכל זאת יש לו חן מיוחד, שקצת קשה להסביר. הסוגה לא ברורה, זו לא ביוגרפיה כי כאמור אין בה כרונולוגיה, והעובדות משמשות רק מצע לרגשות. הייתי אומרת ממואר לו הייתי מאמינה ליותר מחמישים אחוזים מהכתוב. אבל אולי ממואר בדיוני. ואולי הגיע הזמן לתרגום מחודש וטוב, שיקל קצת את הקריאה, לפחות בעברית. אחרי תשעים שנים גם נושא זכויות היוצרים פתיר.
לא קל לקריאה, יותר למיטיבי לכת. כאלה שהיו עושים את שבע מאות שבעים ושבע המדרגות לאנאקפרי גם בעליה, לא רק בירידה.
