ביקורת ספרותית על מגילת סן-מיקלה - ספריה לעם #179 מאת אכסל מונתה
ספר טוב

---

לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה, כשהייתי סטודנטית, היו לנו, לי ולבן הזוג שלי, כמה חברים שלמדו רפואה. "בית האלוהים" היה הספר הכי מדובר בקליקה הסגורה שלהם. איכשהו לכל סיפור שהם סיפרו על המשמרות או המקרים שנתקלו בהם השתרבבו החוקים הכתובים והלא כתובים של בית האלוהים. עד היום בכל פעם שרופא מעביר מישהו שאני מכירה לרופא אחר או מחלקה אחרת אני מיד חושדת בצורך של אותו הרופא לשמור על סטטיסטיקת המיתות שלו.

מגילת סן מיקלה הוא לכאורה האנטיתזה של בית האלוהים. גישה רומנטית וחומלת של המקצוע הזה להבדיל מציניות נטולת סנטימנטים שבית האלוהים כה מיטיב לתאר. רק שאחרי התיאור שיש כאן, של קורות הרופא השבדי העובר בין ערי אירופה השונות בשנות השלושים של המאה הקודמת ומטפל בעשירי היבשת, רובם אינם חולים באמת, ובעניים הזקוקים לטיפול אך ידם אינה משגת, נשארת השאלה האם הם באמת כל כך שונים. אם על פי בית האלוהים הטיפול המיטבי מתמצה בעשיית המינימום האפשרי, הרי שאם מקלפים את האטיטיוד, נדמה ששני הספרים האלה מתארים בסופו של דבר את אותה מסקנה: לרופא, מוכשר ככל שיהיה, ברבים מהמקרים אין ממש יכולת לעשות כלום, והטיפול, אם הוא טוב, בסך הכל ישכנע את החולה שהכל בשליטה ושהוא יכול להמשיך בחיים הרגילים שלו בלי להיות מוטרד מהמחלה.

רק שאם המסקנה הזאת נכונה, הרי כל ההבדל בין רופא טוב לאחד שאינו כזה בכלל לא קשור לכל מה שלומדים בשבע השנים ההן.

כשהייתי צריכה לבחור רופא ילדים, היה אחד שכל מי שהכיר אותו אמר לי שהוא אולי רופא טוב, כלומר, מאבחן מהר, בודק לעומק כשנדמה שצריך ומעניק טיפול שבדרך כלל עוזר, אבל הוא לא נחמד. גם לרופאת הנשים שלי יצא שם של מישהי שהיא לא נחמדה. יסודית, מעשית, אבל לא נחמדה. שני אלה, יחד עם רופאת המשפחה שלי, הם לא מהאסכולה של אכסל מונטה. לא נראה לי שמישהו מהם חושב שיש לו אחריות על המצב הנפשי שלי ושהם צריכים לדאוג לזה שאני אצא מהקליניקה שלהם עם הרגשה טובה. אני בדרך כלל מספרת לעצמי שזה מפני שאני תכליתית ויודעת לבחור בהתאם לקריטריונים הרלוונטיים, אבל ככל שאני חושבת על זה אני תוהה אם זה לא פשוט מעיד על כך שאני פחות סומכת על אנשים נחמדים.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על מגילת סן-מיקלה - ספריה לעם #179