וואו, איך מתחילים?
ברוב,אם לא בכל,מסמכי וספרי שואה שקראתי רכשתי ידע היסטורי עובדתי או סיפורים אנושיים קורעי לב ובלתי נתפסים.
בשונה,הספר הזה עבורי הוא יותר מסמך אנתרופולוגי ופילוסופי.ושלא תהיה טעות-הוא לא פחות קורע לב אבל בהחלט פחות מעורר רחמים ויותר מעורר מחשבה.
את הספר כתב רובר אנטלם, אסיר פוליטי צרפתי ששהה תשעה חודשים במחנה עבודה, וכבר מההקדמה שכתב הוא עצמו אפשר להבין."כשאני אומר שהרגשנו אז שעצם היותנו בני אדם, שעצם השתייכותנו למין האנושי מוטלת בספק....זה מה שהרגשנו וחווינו באופן מיידי ותמידי-וזה בדיוק גם הדבר שהצד האחר רצה בו.הטלת ספק בהגדרתך כאדם מעוררת בך את השאיפה, שאיפה כמעט ביולוגית, להשתייך למין האנושי. ואחר כך אתה משתמש בה כדי להרהר על גבולותיו של המין הזה...."
וההרהור הזה אינו בוחן רק את הרוע החיצוני, אלא קיימת בו גם היכולת להסתכל פנימה,אל האני, האנחנו.
העיסוק בתיאור ובניתוח קצוות המין האנושי הוא למעשה מהות הספר.
הכותב אינו יהודי ולפיכך זוית הטרגדיה הינה כלל אנושית.(או רב דתית?).ולא מהסיבות שהביאו לה אלא מאופני ההתמודדות החשיבתית. "...כאן, להלחם פירושו להאבק במוות בתבונה.ורוב הנוצרים נאבקים בו כאן כמו האחרים, באותה להיטות.המוות מאבד את מובנו המקובל בעיניהם. העולם הבא נראה לעין, ואולי גם מרגיע, בחיים האחרים, שם-לא בחיים האלה עם האס-אס.כאן הפיתוי הוא לא להתענג כי אם לחיות. ואם האדם הנוצרי מתנהג כאילו ההתעקשות לחיות היא משימה קדושה, הרי זה משום שהברוא מעולם לא היה קרוב כ"כ לתפוס את עצמו כערך מקודש...."
על בסיס הסיפור האישי נבנה כאן מסמך אנושי מרתק,שללא ספק מהדהד ולא ירפה ממני.
הספר אינו קל לקריאה-לאט לאט, עם הרבה מחשבות, הרבה השוואות.
ובסוף-כתיבת הסקירה היתה לי מאד מאד קשה.ציטטתי הרבה (אף פעם לא עשיתי כך בסקירה) כי הרגשתי הרבה יותר ממה שאני יכולה לבטא, ובכל זאת רציתי לשתף ואולי גם לעניין.
חובה לקרוא.


















