“על פניו, ספר זה ניראה כמהדורה שניה של הזהו אדם , של פרימו לוי.
אולם קריאה מעמיקה , מעמידה בפנינו כמה תובנות ישנות- חדשות , שיש רבים
בינינו שמתעלמים מהם, מפחד של פגיעה ב״ יחידיות״ השואה. השואה בלעדית
שייכת לנו, ואל להם לגויים להעיז ולנסות לקחת מאיתנו את השואה ״שלנו״.
רובר אנטלם, שבינו ובין ליהדות אין ולא דבר, דוקא היה עד לחלק מהשואה שלנו,
ואולי אפילו לאותם חלקים ב״ פיתרון הסופי״, שכל כך הרבה היסטוריונים ״ חדשים״
מנסים לגמד ולהמעיט מגורל היהודים.
סיפורו של אנטלם הוא קשה, מחוספס ישיר ולא יחודי, שהרי היו מאות אלפים , מכל
עמי אירופה שעברו בדרך אותה עבר אנטלם, ואשר רבים מאוד מהם לא עמדו בכובד
המשא ומתו , חוסלו, נעלמו תחת משטר האס- אס, במחנות השונים שהללו הפעילו
בכל כך הרבה יעילות.
תובנה נוספת של אנטלם, שבמלחמה על החיים והמוות ניצחו החיים את הנאצים.
או כמו שהוא מנסח את זה בסיפרו: כל יום חיים נוסף, הוא ניצחון של האסיר על
שוביו, של פרוסת לחם שנאכלה ונתנה יום נוסף של חיים , תרמה לניצחון האדם על
מעניו, כל מעשה אסטרטיבי של הפטלינג ( אסיר) אחד לחברו, או של סתם אזרח גרמני
לשבוי , היא ניצחון של רוח האנוש על רוח הרשע, תרומה בדרך לניצחון עליו ותרמה
לכישלון המערכת הזוועתית ביותר שהתקיימה בהיסטוריה האנושית.
קצת רקע לדמותו של האיש: רובר אנטלם, יליד קורסיקה ב1917.נעצר ביוני 1944
על ידי הגסטפו יחד עם אחותו, שנספתה ברוונסברוק.
אנטלם עצמו נשלח למחנה בוכנוולד ומשם למחנה עבודה ליד העיר באד- גנדרסהיים.
עם התקרבותם של הצבאות הסובייטים, פונו כל אסירי המחנה ( יחד עם כל אסירי המחנות
האחרים במזרח), במה שכונה לאחר מכן ״צעדות המוות״, והגיע עם חבריו האסירים (כמאה חמישים
מתוך חמש מאות שיצאו לדרך), למחנה דאכאו. אנטלם, שניצל ממוות על ידי חבריו ( המחתרת הצרפתית),
הובא לטיפול בפריז , וניצל ממוות. הוא השתייך למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, אבל הסתייג בגלוי מפולחן
סטלין, ולכן גורש משורות המפלגה.
ספרו - המין האנושי, ניכתב מיד כשהחלים ומצבו הרפואי השתפר, ב1947 השלים את הכתיבה כשבעיניו ניצבת
מטרה אחת, לפרסם ולהפיץ לקהל הרחב ביותר, את קורות המגורשים למחנות, ולהסביר לציבור הרחב את מהות הרוע
האנושי, ואשר בן אנוש נורמלי יתקשה להאמין לסיפור שכזה , אבל מצד שני יתרום להבנה, שבני אנוש מסוגלים לגלות
רוע בל יתואר, אחד לשני.
ספר מעולה, קשה, ובעל תובנות עמוקות.
טוביה”

“וואו, איך מתחילים?
ברוב,אם לא בכל,מסמכי וספרי שואה שקראתי רכשתי ידע היסטורי עובדתי או סיפורים אנושיים קורעי לב ובלתי נתפסים.
בשונה,הספר הזה עבורי הוא יותר מסמך אנתרופולוגי ופילוסופי.ושלא תהיה טעות-הוא לא פחות קורע לב אבל בהחלט פחות מעורר רחמים ויותר מעורר מחשבה.

את הספר כתב רובר אנטלם, אסיר פוליטי צרפתי ששהה תשעה חודשים במחנה עבודה, וכבר מההקדמה שכתב הוא עצמו אפשר להבין."כשאני אומר שהרגשנו אז שעצם היותנו בני אדם, שעצם השתייכותנו למין האנושי מוטלת בספק....זה מה שהרגשנו וחווינו באופן מיידי ותמידי-וזה בדיוק גם הדבר שהצד האחר רצה בו.הטלת ספק בהגדרתך כאדם מעוררת בך את השאיפה, שאיפה כמעט ביולוגית, להשתייך למין האנושי. ואחר כך אתה משתמש בה כדי להרהר על גבולותיו של המין הזה...."
וההרהור הזה אינו בוחן רק את הרוע החיצוני, אלא קיימת בו גם היכולת להסתכל פנימה,אל האני, האנחנו.
העיסוק בתיאור ובניתוח קצוות המין האנושי הוא למעשה מהות הספר.

הכותב אינו יהודי ולפיכך זוית הטרגדיה הינה כלל אנושית.(או רב דתית?).ולא מהסיבות שהביאו לה אלא מאופני ההתמודדות החשיבתית. "...כאן, להלחם פירושו להאבק במוות בתבונה.ורוב הנוצרים נאבקים בו כאן כמו האחרים, באותה להיטות.המוות מאבד את מובנו המקובל בעיניהם. העולם הבא נראה לעין, ואולי גם מרגיע, בחיים האחרים, שם-לא בחיים האלה עם האס-אס.כאן הפיתוי הוא לא להתענג כי אם לחיות. ואם האדם הנוצרי מתנהג כאילו ההתעקשות לחיות היא משימה קדושה, הרי זה משום שהברוא מעולם לא היה קרוב כ"כ לתפוס את עצמו כערך מקודש...."

על בסיס הסיפור האישי נבנה כאן מסמך אנושי מרתק,שללא ספק מהדהד ולא ירפה ממני.
הספר אינו קל לקריאה-לאט לאט, עם הרבה מחשבות, הרבה השוואות.
ובסוף-כתיבת הסקירה היתה לי מאד מאד קשה.ציטטתי הרבה (אף פעם לא עשיתי כך בסקירה) כי הרגשתי הרבה יותר ממה שאני יכולה לבטא, ובכל זאת רציתי לשתף ואולי גם לעניין.

חובה לקרוא.”