ספר שמתחיל בגופה שמוציאים מהחלון וילד בן 7 עם זקפה.
כמה סימני אזהרה היו לי כדי לעצור כבר בהתחלה, אבל לא הצלחתי.
נסחפתי לכתיבה היפיפייה של שמי זרחין כמו הרוח של ימי רביעי בטבריה. כמה נסחפתי עם הכתיבה שלו? בנוסף לספר הפיזי, שאלתי את הספר הקולי מ-Libby כדי להספיק את הספונג'ה והבישולים של יום שישי. (אגב – המקריאים הם ששון גבאי ואסתי זקהיים וזה מעולה – אבל מביך כי מי רוצה לשמוע אותם מתארים גילויי עריות?!, מי בכלל רוצה לשמוע על גילויי עריות?!)
בכל אופן, מרוב גועל האוכל יצא לי דוחה אבל הבית היה נקי כמעט כמו פסח.

הספר מלא בתבשילים עד התפוצצות ופתיחת כפתור בג'ינס, לדעתי עליתי 3 קילו רק מלקרוא את התיאורים של הארוחות, ומנגד זה ספר שמעורר בחילה.
וזו בדיוק התחושה שלי מהספר, כמו מנה שהמרקם שלה מושלם, קראנצ'י ונימוח, מתפצפץ בין השיניים ואז נמס על הלשון - אבל המנה, הספציפית הזו, עתירה במלח וגדושה בתבלינים שצריך להוריד אותה עם גלון מים ולהצטער על הרגע שפתחת את הפה.

לא קראתי ביקורות לפני, ומזל (או חבל) כי אז לא הייתי קוראת, זה לא סותר את זה שאני מסכימה עם כל מילה שכתבה לפני אפרתי.

לא מדרגת, כי נסחפתי, כי ממכר, כי שונה, כי פוטנציאל, כי חובבי נוסטלגיה יאהבו, כי קל להתאהב בדמויות כולן (למרות שאם ראיתם הכוכבים של שלמי ואביבה אהובתי, אז אתם גם כבר מכירים את הדמויות), וגם כי דוחה, מבחיל, מיותר, לא אמין, נמרח.

אני כנראה אקרא השבוע ספר נוער מתוק, להעביר את הטעם.
בקיצור, תעשו את השיקולים שלכם.

*עורכת לאחר כתיבת הביקורת - לא כתבתי את על מה הספר, בגדול סיפור על משפחה לא מתפקדת בטבריה על פני שלושה עשורים העלילה נמרחת על פני 460 עמודים.

לפני שבעים-שמונים שנה מישהו המציא את הנוסטלגיה. משרד הפטנטים טרם הוקם, והממציא הנשכח, שהיה תמים כמו גאונים רבים, התחלק בהמצאתו עם ידידיו הרבים והנוסטלגיה הפכה לנחלת הכלל.

בהתחלה, חשבו זרזירי המסחר מהירי המחשבה, לשווק את הנוסטלגיה בתוך כמוסות, תרחיף, סירופ דביק, או בשקיות של קילו באופן סיטוני בספריות או בהוצאות לאור.

כך, או כך, הנוסטלגיה הפכה לחומר חשוב שסופרים צורכים אותו באופן קבוע. הנוסטלגיה מטשטשת כתמים וקמטים, משפרת צבעים, מערפלת כיעור, מבליטה געגועים, מגמדת רוע, מאדירה יכולות, מנמיכה הרים, מיישרת מהמורות, בקיצור, היא כלי חשוב להשאה עצמית, לאילוזיות, לתעתוע של הזיכרון, ולחומר שאינו סמים, אבל יש לו השפעה דומה.
את הספר רכשתי במיטב כספי, מוטית על ידי אינספור ביקורות משולהבות. לא רק הסופר צרך נוסטלגיה בכמויות מסחריות, גם הקוראים שלו.

סופו של העותק שברשותי לא היה טוב. בעצם רע למדי.

קראתי אותו בתחילה בהנאה, בהמשך בהסתייגות ובהמשך של ההמשך בתחושה של גועל. ומכיוון שהיו אלה ימי טרום הפסח הטרודים, הספר הפך לספר החמץ שלי, דהיינו הספר שמלווה את האכילה בידיעה ברורה שסופו ברור: מיד כשאסלק את שאריות החמץ, ייזרק הספר לפח על דפיו ועל פרוריו. אלא שתחושת הקבס שגאתה בי לא החזיקה מעמד עד יום בדיקת חמץ, וכבר כמה ימים קודם הספר הושלך לפח האשפה. לא לעיתים קרובות אני משליחה ספר לפח, ואני מניחה שכל מיני נשמות צדקניות, שטופות בתרבותניקיות ליברלית משומשת, ירטנו מתחת לאפם, כי במקום שבו משליכים לפח ספרים וכו'. ובכן, לא. השלכתי אותו לפח בגאווה ובתחושה ברורה של עשייה נכונה. וכל כך למה?

הספר פותח ב-1965, שנה שמרוחקת רק מעט משנת הולדתי, (ואתם תפסיקו לערוך חשבון בת כמה אני ולספור קמטים) ושמי זרחין רוקח את ספרו מחומרים שאני כל כך אוהבת. אין ספק, אני מבינה לגמרי מדוע אהבתם אותו, ידידי, הספר הרי טבול בנהרות של נוסטלגיה מעורבבות בשפע של שיגעון, כישוף, מילים יפהפיות, משפטים קסומים, אוכל וריחות ובישולים ואוכל ושוב אוכל, ותועפות של טקסיות, ושורשים, אח, כמה שורשים, מארגנטינה ומארצות ערב ומארצות אירופה, אנשים שורשיים עם פליטים ועם אבקת אדם. כן, כן, לא אבק אדם, אלא אבקת אדם. כל הגיבורים של זרחין קוראים לפליטים אבקת אדם.
וכל היופי המסחרר הזה, שמזכיר ספרי נוסטלגיה-סחרור אחרים, טבול לא רק בריחות של בישולים, אלא בכל מיני נוזלים אחרים, ובראשם נוזלי גוף ממינים שונים.

ובכן, לא ממש נעים לי להגיד את זה, אבל כל הגיבורים של זרחין חרמנים להפליא, וכולם, מילד בן שתים עשרה ועד זקן, וכל מי שבאמצע, חושבים כמעט רק על דבר אחד ועושים אותו בכל הזדמנות, עם מי שהוא בן זוגם ועם מי שאינו בן זוגם, ויש שם גם גילוי עריות ומה לא. וכל הפעילות הענפה הזאת, חוזרת ומתוארת שוב ושוב, סיטואציות חוזרות ומתוארות מכיוונים שונים, למרות שאין זה ראשומון, שמאיר את המקרים מזווית שונה, אלא רק חזרות מעייפות, מתענגות על עצמן, טבולות בכל הנוזלים וההפרשות האנושיות והאוכל אוכל אוכל.

וההגזמות? פראיות למדי. בדירה קטנטנה עם מקרר של פעם, מכינה הגיבורה סעודה למאות אנשים, איפה בדיוק קיררו את האוכל? איך בישלו אותו? איפה איחסנו אותו?

וילד בן שבע וחצי, שמפליא לבשל כמו שף מומחה מאחת מתוכניות הריאליטי האלה, שאותן לא אראה בחיים.
התיאורים כל כך מופרכים, והנוסטלגיה הופכת לאט לאט לעיסה דביקה וגועלית, שאפילו האהבה הגדולה והענוגה של שלומי לאלה, אינה יכולה לה.

כל כך הרבה כישרון נזרק לפח. כמו חומרים משובחים של ארוחה מצויינת שמפיקים סעודת פיגולים.

ודרך אגב, אם היינו מתייחסים להווה כאל הנוסטלגיה של העתיד, היינו נהנים ממנו הרבה יותר. אבל כידוע, אנחנו אוהבים לקטר, ומי ימנע זאת מאתנו?

בתקופה זו אני מקפיד לקרוא ספרים כי זה שומר עלי שפוי. אני כותב כנראה זה צורך קיומי. ובתוך כל זה אני מחפש את המילים שלי שמעט נאלמו בחודש האחרון. אני משכים מוקדם בבוקר. כותב, מנסה לשמור על האיזון הזה בין מילים שבוערות בגופי לבין מילים שיעטפו אותי ואת סביבתי בחמלה. הקמתי סדנת כתיבה בספריות ושם אני יכול לכתוב יחד עם אנשים שונים ומגוונים. במפגשים אלה אני פורש את כנפי... ועף
ואני קורא לא מעט, לצערי בימים אלה הסבלנות שלי קצרה הרבה יותר מהרגיל. אז אני מחפש ספרות שאליה אני יכול להתמסר.
במפגש בספריה נכח מולי הספר "עד שיום אחד "של שמי זרחין שמאד אהבתי את הסרט הנהדר שלו לליסדה. נראה שהספר כאילו קורא לי, "בוא קח אותי, מבטיח להיות טוב אלייך."
אז כמו שאני כותב לא פעם, ספרות ישראלית יכולה להיות יהלום. אני יודע ש"עד יום אחד" זכה ועדין זוכה להצלחה נהדרת. ועכשיו הגיע תורי לספר עליו. ספר נפלא שיש בו את הישראליות הכי נהדרת ופועמת בעולם. התאהבות מוחלטת בגיבורים, עלילה נפלאה ויצירתית ובקריאה אתה מרגיש שייכות למקום ולזמן ומה קורא רוצה מלבד תחושת שייכות. להרגיש שהוא חלק מהסיפור ועלילת הספר. בהחלט הרגשתי חלק מהעולם הסוחף ורב הדמיון של הסופר
אני מתרגש מכתיבה יצרית וחושנית, מעין התמזגות כתיבה דרום אמריקאית ואותנטיות מזרח תיכונית. הספר הוא בדיוק כזה. הוא נוגע בכל העולם הנפלא של תשוקה, אוכל, הומור, אנושיות וחמלה. התפרקות ושבריריות המשפחה. טבריה, חדרה, נאפולי, ארגנטינה. שכונה של חום ושייכות. בחיי שהרגשתי בבית.
והכי בספר הרגשתי את המוזיקה. היא התנגנה כמו צליל ארוך שלא חדל מלהישמע באוזניי והדהד את המקצב הנפלא של הספר. הייתי מת לסלול לספר הנהדר הזה פליליסט מוזיקאלי.
ספר שנולד לתקופה זו. מומלץ מאד, מאד.

ספר בבחינת "כיד הדימיון"
ההרגשה שהותיר בי הייתה כי הסופר 'מתפלפל' ונהנה לכתוב אותו.
בנוסף, מבקשת סליחה מהסופר מאחר ולא הבנתי את פשרו של הספר-מה הספר בא לומר... נשארתי ללא מסקנה ברורה מה למדתי ממנו...
הספר כתוב יפה מבחינה ספרותית, אבל המטרה שלשמה הוא נכתב לא הושגה לדעתי כי בתור קוראת שסיימה אותו-לא הבנתי מה הוא אמר לי בעצם :(


הנחמה שקיבלתי במהלך הספר והשתלשלות הסיפורים בו היא שהתקופה הייתה מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה... ואלה 'התחברו' לתקופתנו אנו-מלחמת חרבות ברזל/ה7 באוקטובר. הפרט הזה של חלקיקי פוליטיקה ש'מנצנצים' - מובאים ומובעים אחת לכמה זמן במהלך הספר הישראלי הזה-עיצבן קצת (כי ספרים הם ה'מפלט' עבורי והספר הזה קצת החזיר את הפוליטיקה הישראלית המורכבת-לעיתים, כאמור), אבל כפי שציינתי-המפלט כן בא לידי ביטוי כנחמה קטנטנה של קווי דימיון בין התקופות

****


בעיקרון, הייתי אמור למות על הספר הזה. גם כי אני מניאק של נוסטלגיה - אפילו אם היא נוסטלגיה כללית ולא ספציפית שלי. גם כי שמי זרחין יודע לכתוב והוא במאי טוב, וגם כי בכל פעם שראיתי את שער הספר הזה עם שני הילדים המגושמים (אם כי מבויימים לעילא) בתוך המים עד ברכיהם, היתה לי תחושה טובה לגביו, שהוא מהספרים הטובים האלה, הנכונים האלה, שבאים פעם בשנה שנתיים ואני מוצא את עצמי מתענג עליהם, מוצץ כל טיפת צוף ורגש, וכואב כל אימת שאני רואה את מספר העמודים שנשארו לי הולך ומצטמצם.

אז כוסאומו, מסתבר שהבילד-אפ הזה התממש רק אצלי בראש. כמו בחורה שרוצים להכיר לי ומפארים את תכונותיה ויופייה טרם פגישתי איתה, הגעתי לספר הזה מוכן ומבושל, כשאני חוכך ידיים בציפיה לחוויה מעולה, חדשה ומענגת. אלא שלצערי ה"דייט" היה, אפעס, לכל היותר סטנדרטי. הבחורה היתה נאה אמנם אך השיחה צולעת, מלאה שתיקות מביכות, וכל נסיונותיי לחצוב מעט רגש מקרבי היו עקרים ומביכים. במקום להתלהב מיפי עיניה ומאצילות הילוכה, מצאתי את עצמי ביקורתי מדי, ציני, מחפש חסרונות וגם מוצא.

כאמור, שמי זרחין יודע לכתוב. הוא טוב, גם בדיאלוגים וגם במחשבות, גם בתיאורים וגם בהמצאות. הוא יודע להפעיל את הדמיון, והסיפורים שלו יפים וציוריים וליריים וישראליים. אז מה לא טוב?

כמה דברים. הראשון - פיתחתי אלרגיה לסופרים שחייבים שכל מה שייצא מפי הדמויות שלהם יישמע אותנטי, או מקומי, או שורשי, או עממי. סחבקי כזה, חם, עם הפלפל צ'ומה והתבלינים של העדות. נראה שהדמויות של זרחין כמעט לא מסוגלות להעביר משפט אחד נייטרלי, פשוט, בלי לדחוף את כל המטען הנלווה של טבריה/דתיים/אשכנזים/היסטוריה/בגין/מפא"י/אוכל. אווו, ולאוכל יש הרבה מקום בספר הזה. המון. העניין הזה הפריע לי בעיקר בתחילת הקריאה, אחר כך התרגלתי. אולי סתם היה נדמה לי.

השני - זה קשור לחלק הראשון של האותנטיות, וזה נסיון לטעת דרמה בתיאורי נוף או אווירה. כשזה עובד זה נהדר. כשזה לא, אז... אוי. הנה, תשפטו בעצמכם: "כולם ידעו שכשיוצאת הרוח נעשים הרחובות והחצרות מסוכנים. מכסה של פח זבל נעקר מציריו הרופפים, מעופף באוויר ועורף ראשים של אנשים בשעת מנוסתם למקום מחסה. חבלי כביסה נקרעים מהעמודים ומתחילים להסתחרר באוויר כמו היו נחשים מעופפים, משילים מעצמם את הכביסה היבשה ונכרכים על צווארם של תלמידי תיכון שאיחרו לשוב לביתם. הרוח חגה ומחפשת קורבנות, טסה מחצר לחצר, עוקפת בניינים, שועטת בשבילים, ואז תוקפת את אשכולות התמרים הצהובים, והם נאנקים עד שנכנעים וניתקים מן הגזע ונוחתים על ראשיהם של הקשישים שנעצרו לרגע לנוח בצלו של דקל". really? נראה לי שכדאי לקשישים האלה להיזהר, לא? וגם לתלמידי התיכון המאחרים האלה. לאלה שנערפו להם הראשים כבר מאוחר מדי כנראה. אולי כתיאור של אירוע ספציפי זה היה עובר, איכשהו, בדוחק. אבל ההווה המתמשך המאולץ הזה. קאם און. זה לא הביא דרמה, רק עקר ממני נחרה של מורת רוח. ואני כל כך רציתי לאהוב את הספר הזה.

השלישי - קפיצות תכופות מדי ומבולבלות אחורה וקדימה על ציר הזמן. הסתובב לי הראש. כל הזמן אתה מנסה להבין איפה אתה. יש לזה היגיון סיפורי, כשכל פעם ניגשים לאירוע משמעותי דרך עיניה של דמות אחרת, אבל המחיר לדעתי גבוה מדי, ועיצבן אותי באופן אישי.

הרביעי, והמשמעותי מכולם - לא התרגשתי. תהרגו אותי, אבל נשארתי אדיש לספר הזה מתחילתו ועד סופו. הוא היה די מעניין, הסתקרנתי לדעת מה נהייה עם הדמויות ו"מה קורה בסוף". אבל לא התרגשתי, אפילו לא קצת. לא צחקתי, לא בכיתי, לא חששתי להעביר דף. הכול היה מין אפור 50 אחוז, לפעמים 52, לפעמים 47. לא עפתי. ועל זה, רבותיי וגבירותיי, אני לא סולח. אני לא יורד מהמיטה כדי לקנות ספר של שמי פאקינג זרחין, אפילו ב"ארבע במאה", ולא להתרגש. ב"בשבילה גיבורים עפים" של גוטפרוינד (שבינו לבין הספר הזה יש לא מעט נקודות דמיון) לא יכולתי לשבת לרגע. הרגש פרץ אצלו במקומות היבשים והבנאליים ביותר. היה תיאור של ישיבה על כיסאות של כתר פלסטיק שכמעט התייפחתי ממנו. כאן, אם אחד הגיבורים מת, החנקתי פיהוק והמשכתי לעלעל. לא, חביבי. לא סימן טוב.

אקיצר, נגמר הדייט. אני מריץ בראש אם כדאי להתקשר לאקסית. מחליפים בעייפות מספרי טלפון. אחלה פאב, אפשר לחזור לפה לבירה פעם. גם האוכל לא רע. אז נדבר, אה?


****

הסרטים של שמי זרחין הם אולי לא סרטי בורקס, אבל הספר הזה הוא לחלוטין ספר בורקס.
ולא בורקס משובח מ"העגלה" (ממליץ מאוד), אלא בורקס קפוא מהסוג שקונים בסופרמרקט, מחממים, נותנים ביס ומגלים שלא רק שהוא לא טעים, אלא שבפנים הכל עדיין קפוא לגמרי.
אין לי בעיה עם סיפור שמוסיפים לו קצת סקס ואוכל, אבל כאן זה סקס ואוכל שמוסיפים להם קצת סיפור.

אני אדם ציני. תשאלו את מי שאתם רוצים. כולם יודעים.
מעטות הסיטואציות חיים שלא מוציאות ממני איזו הערה צינית. כנ"ל לגבי ספרים.
מי שעוקב אחרי הביקורות שלי (אולי המילה עוקב קצת מוגזמת, בואו נגיד שיצא לו לקרוא כמה מהן) אולי שם לב שרוב הספרים זוכים ממני לאיזו עקיצה או לצמד המילים האהוב עליי: "נו באמת..."

אז הפעם לא
הספר הזה נגע בי. גם ריגש, גם הצחיק, גם סיקרן, גם העציב וגם שימח. הכל ביחד.
כמו שהדמויות בו מגוונות כך גם מכלול הרגשות שהוא מצליח להעביר.
בספר הזה הזלתי דמעה יותר מפעם אחת וזה באמת לא קורה לי כמעט עם ספרים!
הביקורת היחידה שהיתה לי עליו כמעט לכל אורך הקריאה היא שהוא אולי ארוך מידי.
אח"כ הבנתי למה. הוא מכניס לך כך את הדמויות ללב. רק ככה אתה באמת מצליח להתחבר אליהן. בדיוק כמו בחיים כשאתה נחשף לאנשים שונים בכל מיני סיטואציות: כעומק החשיפה כך עומק ההתקשרות.
ניקשרתי כאן לדמות אחת ספציפית והתגלגלות הסיפור שלה ספציפית פשוט ריסקה אותי והשאירה אותי כואבת ומרוגשת.

אז זהו
זה ספר שאולי מרגיש ארוך מידי לעיתים, מספר לעיתים על שום דבר ולעיתים על הכל - כמו החיים. אבל בעיקר הוא נוגע.

מומלץ

אהבתי מאד מאד. בעיני - אחד מגדולי הספרים שנכתבו בעברית. ספר מופתי בהרבה פרמטרים. ברמה בינלאומית-עולמית. דימיון פראי שאינו יודע גבולות (מדובר בארץ קטנטנה כמו ישראל ובעיר שנשכחה מעין ומלב כמו טבריה) שיצר סאגה נפלאה גדולה בהרבה מהמציאות שקיימת (על אחת כמה וכמה מזו שמוקרנת ומוצגת במדיה ובערוצי הנדסת התודעה). שיר הלל לכשרון של סופר חזותי שיודע לברוא תמונות מרהיבות, דמויות מורכבות על-אנושיות ואפילו מיתולוגיות, לשזור בהם את ימי ורגעי העבר הישראלי המאובק והמזיע. דמויות, רגעים ותמונות של כל מה שנשכח מלב, רחוק מהעין ומהסנסציה, לגמרי בשולי החברה והתמונה - ו... עם המון אהבה ואמפתיה לאדם הפשוט, לאוכל העדתי, לעיר שנשכחה. הייתי מעז ואומר - שהכשרון והאנרגיות בספר של שמי זרחין עולים על ומרשימים יותר מאלו של גבריאל גרסיה מארקס. אכן, הספר מזכיר בעוצמתו גם את "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גויטפרוינד. ספר שהוא שיר הלל לעיר, דמויות, מראות וחברה יעפים/עייפים. זרחין מעיף אותם מעלה ומעלה והקורא עף יחד עם איתם. מיתולוגיה טבריינית ארצישראלית. קראתי את הספר הזה אחרי "סטונר". בזכותם, כבר כמה שבועות, אני משייט בגבהים שלא יאמנו. ספרים הם חוויות לשנים רבות. לא נשכחים. לא יורדים עם המים במקלחת. חברים טובים. אני מלא סופרלטיבים לספר הזה. להרגשתי, אירוע חד-פעמי ונדיר בתרבות הישראלית. אין פה שום מניפולציה. איני מכיר את המחבר. שמי זרחין - תודה רבה על חוויה אדירה.

154 הצעות מכירה, 79 ביקורות, 12 קוראים אותו עכשיו, ספר בן 11, נימצא ברשימות צריכה לקרוא שלי, אפרופו כבר מזמן לא מצליחה להתעמק ברשימות שלי כאן בסימניה הזאתהי, קצת מעיק וקשה להתארגן כאן על הכול, אני באמצע הקריאה וזה מרתק אותי אכן, אז אני נהנת, גם מגרה קולינארית כבר ביקשתי מ אבא של הבנות שלי שיכין לנו סופריטו, ומהבנות שיגידו לו שיכין, אלך ביום שני ל שוק הכרמל לקצבים לקנות לו בשר למאכל האהוב, תענוג הקיבוצ גלויות שיש לנו בארץ מולדת ישראל, המטורללת בהחלט, עונג על המאכלים מכול העדות, יש בספר ממש מתכונים לא כתובים מסודר רק על בערך, אוהבת גם ככה, ויחסים ואינסופ סיבות ותירוצים ללמה ככה אנחנו ניראים, אני כותבת עכשיו כאן, כי יש לי אתנחתא קלה מין פאוזה קטנטנה בשטף של הגלים, אז הצלחתי לפתוח את המחשב בצהריי יום שישי וללההג לכם כאן את רשמיי וחוויותיי והאסוציאציות שלי למשל שאבא של הבנות שלי שיפץ לסופר את הבית לפני שנים, עבודה אחרונה שלו כשיפוצניק ממש כשניכנס לעיסקי הנדלן, אז הכיר מי הסופר המהולל בעל השם הסלב שגר בתל אביב דה האז. המון תודה רבה לכם ושוב שבת שלום מבורכת וסופ"ש קסמרפא יום שישי 14.01.2022