ביקורת ספרותית על עד שיום אחד מאת שמי זרחין
ספר טוב

---

עבורי הקריאה בספר הזה היא נוסטלגיה, כאילו נכנסתי למכונת זמן שהנחיתה אותי בילדות של שנות השישים. סיטואציות רבות חיברו אותי לזכרונות אישיים, על הטוב והרע שבהם: התכנסות השכנים לצפות בטלביזיה הראשונה בבניין, פסטיבל הזמר של פעם, מכשיר הטלפון שיש רק ליחידי סגולה (שניצב אחר כבוד במרכז הבית על כוננית משלו, וכשחובר לו חוט ארוך יותר, שאיפשר את הפלא של לדבר ולזוז מטר, הרגשנו שאנחנו נוגעים בפיסגת הטכנולוגיה), הכריך של הפסקת עשר שנאכל מעל מפית רקומה, חימום המנוע של הרכב לפני שמתחילים בנסיעה, הזעקות הליליות של אבי, ניצול השואה, שמתייסר בחלומותיו, רמזים של מתח ודעות קדומות על רקע פערים עדתיים, היחס הזהיר והמהוסס לפליטי התופת של המלחמה, ועוד ועוד.
רק למען הסדר הטוב (וכדי להיפטר מזה כבר עכשיו), אני חייבת לציין את שתי החולשות שמונעות, בעיני, את הכתרתו של הספר הזה לספר מושלם: גלישות תמוהות למחוזות הטלנובלה (פעמיים. ולא אפרט מטעמי סכנת ספוילר), ועיסוק ממש אובססיבי במין.
אבל, מבחינתי לפחות, זה בשוליים, נסלח, ולא מעיב כהוא זה על ההנאה מהספר. כי זרחין פשוט כותב נפלא. הוא בוחן ברגישות נדירה תהליכים נפשיים מהמיקרו אל המקרו - של אדם עם עצמו, אדם עם משפחתו ואדם עם סביבתו. הוא כותב ספר כובש, שמבעבע סודות, רגשי אשם, שקרים, געגועים, אהבות, כישופים. ספר שצחוקו החולני של הגורל משתכפל ומהדהד בין דפיו.
הדימוי שהכי מתאים לתיאור הספר הזה הוא של מרק סמיך ומתובל.
מרק, כי האוכל בספר תופס מקום מרכזי והוא בעל משמעות עמוקה: כל הזמן משהו מתבשל, סירים רוחשים על הכיריים. האוכל הוא נחמה, הוא בית, הוא געגוע, הוא מסורת, הוא מקור פרנסה. האוכל מחייה, אבל גם הורג. דרך האכילה והבישול משתקפת קשת שלמה של מצבים נפשיים.
בספר הזה אין חידושים והמצאות, אין רעיונות מסעירים או מדהימים – זה לא מסוג הספרים האלה. הקסם נובע ממקומות אחרים: זה פשוט ספר שמענג לקרוא בו, להתחבר לסיפוריהן של הדמויות הנוגעות ללב, להתרגש, להסתקרן ולייחל שיצליחו, רק שיהיה להן טוב.
נ.ב. קטן: הוא נקרא כמו צפייה בסרט, ואין לדעת - אולי יהפוך לכזה בידיו האמונות של זרחין.

» ביקורות נוספות של ציפי
» ביקורות נוספות על עד שיום אחד