“ספר זה הוא הרומן הבלתי גמור האחרון של המינגווי. זהו סיפורם של דיוויד בורן ואשתו קתרין ומה קורה שלחייהם נכנסת מריטה אישה יפהפיה וחושנית.
הרומן בתרחש ברובו בריביירה הצרפתית באזור קאן כשלעיתים הזוג מבקר בספרד ובאיטליה. דיוויד הוא סופר מתחיל שנראה כי ההצלחה טרם האירה לו פנים וקתרין נהנת מהחיים ולא עובדת, היא מגיעה ממשפחה בעלת אמצעים ולמעשה מכלכלת מכספה את חייהם של בני הזוג. השליש הראשון של הסיפור מתאר את חיי הנוחות של השניים שמסתכמים באיפה ילכו לשחות היום, מה יאכלו לצהריים ואיזה אלכוהול ישתו כל היום. דיוויד מבלה מידי פעם מספר שעות בכתיבה, אך רוב היום השניים נהנים מהחיים.

הכל הולך על מי מנוחות עד שמריטה נכנסת לחייהם. מריטה בדיוק נפרדה מבת זוגתה ומחפשת נחמה, דיוויד וקתרין מאמצים אותה וכולם מתאהבים בכולם. נרקם משולש יחסים בלתי אפשרי, עניין של זמן עד שאחת הצלעות תיסדק ותגרום להתפרקות המשולש. המינגווי כותב פשוט ולעניין, לא מתחכם. אין הרבה עומק לדמויות עצמן, אך היחסים והמתח הנרקם בין הדמויות בעקבות הקשר הנרקם בניהם כתוב מצויין. נהנתי מהכתיבה הזורמת, הסיפור והווי החייים המתואר וכמובן ממארג היחסים בין הדמויות.”

“מכירים את הרגע הזה שאתם מתעוררים באמצע הלילה עם פה יבש כמו מדבר וכל מה שאתם רוצים וצריכים באותה שנייה זה כוס מים קרירים? אתם קמים מהמיטה יוצאים מחדר השינה אל המטבח מוזגים כוס גדולה של מים ובלגימה אחת ארוכה מרוקנים את הכוס ומתענגים על המשקה הפשוט שבאותו הרגע מרגיש כמשקה הטעים בעולם.

ככה מרגישים לי הספרים של המינגוויי ואני תוהה מה גורם לי לגמוע את הספרים שלו בשקיקה שכזאת ולהתענג על הכתיבה שלו בכל פעם מחדש. כנראה שזאת הפשטות בה הוא מצליח לתאר את חיי היום יום של הדמויות ובעזרת הכתיבה כמעט ציורית שלו המילים נרקמות לכדי ציורים יפים של המקומות והנופים, האנשים, המאכלים והמשקאות. המינגוויי בקלות לוקח אותנו אל המקומות עליהם כותב והתמונה שמתקלבת כה אמיתית ואנושית, כיף לקרוא את הספרים שלו, והספר הזה בפרט מרגיש כמו חופשה שלווה תחת השמש החמה לצד אוקיינוס יפהפה.

ב"גן העדן" המינגוויי עוסק בטבע האדם דרך מערכת היחסים של דיוויד, סופר, וקתרין אשתו כשהם בחופשת ירח הדבש בצרפת שם הם פוגשים את מריטה.

קתרין מצטיירת כאדם אנטי-קונפורמיסט ובדרכה שלה משקפת את ההתנגדות שלה למוסכמות חברתיות והרצון שלה לנסות ולעשות ולחפש את עצמה כל פעם מחדש.
לאורך הספר מגלים כמה היא בעייתית ודי מתוסבכת, נדמה שהיא סובלת ממאניה דפרסיה. היא מנסה לגרור את דיוויד ולצרף אותו לכל אחד מהשיגעונות החדשים שלה, די ברור שדיוויד מרגיש פחות בנוח אך הוא בוחר לשתף פעולה, אולי כדי לנסות ולמרוד בדרכו שלו או פשוט כי הוא אוהב אותה.

החופשה כללה צלילות, הרבה אלכוהול ואוכל טוב כמו שהמינגווי אוהב. רוב הרומן מתעסק במשולש האהבה בין דיוויד, קתרין ומריטה שהתחיל גם הוא כעוד שיגעון של קתרין ובמהרה מתפתחת מערכת יחסים בין השלושה. שלושתם, כל אחד בדרכו שלו, טועמים מהפרי האסור, הם מתאהבים על רקע גן העדן בריביירה הצרפתית הקסומה ולאט לאט נחשפים עוד רבדים בטבעם של הדמויות, המינגוויי מאפשר לנו להציץ אל תוך הנפש של כל אחת מהן, ההתמודדות שלהן עם המצב הנתון וההשלכות, שעבור חלק מהן, לא בהכרח טובות. דמות הגבר, דיוויד, מקבלת גוון אחר, פחות מצ'ואיסטית ויותר פגיעה ואנושית מדמויות אחרות של המינגוויי.”

“זה היה יכול להיות ירח דבש חלומי, אלמלא הכלה היתה כל כך מטורללת ומעצבנת...
למרות שהספר הזה הוא לא מפסגות היצירה של המינגווי, אני עדיין שמחה שקראתי אותו כי הכתיבה שלו פשוט מהפנטת.
זה כמו לראות תהליך של ציור: קווי מתאר בעפרון, שמתמלאים לאט לאט בכתמי צבע (או משהו כזה :) ). הוא אלוף ביצירת אוירה שנשארת איתך גם כשהספר נגמר.
המטורללת מחרבת באופן שיטתי את ההרמוניה ש(לכאורה) שררה בין בני הזוג. מצאה לה זמן טוב לבדוק את נטיותיה המיניות -
כרגע התחתנת, פסיכית! לא יכולת לעשות את זה קודם???
אה, נכון, אז העלילה לא היתה יכולה להתגלגל כפי שהמינגווי תכנן...
גם כאן, כמו בענבי זעם המעולה (ולכן שם זה נסלח), המינגווי
מתעכב בדקדקנות על פרטים טכניים. כאן הוא מדווח באובססיה על מה אוכלים, באיזה אלכוהול טובעים, מה לובשים וכו'. אם נעיף את כל אלה החוצה יישאר ספר דקיק.
אז נכון, זה לא ספר מעולה כפי שציפיתי שיהיה, אבל עדיין ניכרת בו הנגיעה הגאונית, הניצוץ - באיך ופחות במה.”