ספרון קטן וישן שהתגלגל אלי ממדף העודפים העזובים של הספריה, נכתב במקור בשנות ה-20 ותורגם בשנות ה-50 של המאה הקודמת.
הספרון מקבץ שבעה מאמרים פרי עטו של וויטהאד. המאמרים עוסקים בחינוך ובהצעותיו לשיפור מערכת החינוך הציבורית באנגליה, ובכלל. המאמרים הראשונים עוסקים ברעיונות כלליים יותר אודות חינוך והמאמרים האחרונים עוסקים באופן ספציפי בתחומי הלימוד השונים ובאופן שבו יש לשפר את הוראתם ולימודם.
וויטהאד מציע מספר רעיונות מרתקים, שעד היום נחשבים למתקדמים ובהחלט לא באים לידי ביטוי ברוב בתי הספר.טענתו המרכזית היא כי הלימוד חייב להיות מגובה בצורך מעשי וחוויתי, ולא רק בגיבוב של עובדות מנותקות מחייו של התלמיד, וכי הלמידה צריכה להתבצע במחזורים של חוויה, שכילה והכללה. למעשה, טוען וויטהאד, כך אנו לומדים באופן טבעי ולכן אין סיבה שלא להחיל שיטה זו גם על החינוך בבית הספר.
הפרק החוויתי הוא הפרק שבו התלמיד נחשף לעולם השאלות, הבעיות והקשרים הצפים מסיטואציה מסוימת וחווה אותם במלוא עוצמתם ובאופן בלתי-מתווך. הפרק המושכל הוא זה שבו התלמיד מקבל כלים אינטלקטואלים ספציפיים לפתרון הבעיות איתן הוא מבקש להתמודד. הפרק ההכללתי הוא זה שבו מנוסחים המשפטים הכלליים שמתאימים לסיטואציות שונות בחיים ובמדע. מי שזוכר את חווית הלימוד, בעיקר במדעים, שם לב כי וויטהאד הפך לחלוטין את שיטת הלימוד המקובלת היום שמתחילה דווקא בלימוד המשפטים הכלליים ולאחר מכן פונה להכלתם על מקרים ספציפיים (תרגילים) ובדרך כלל נמנעת מקישורם לחיי התלמיד בכלל.
הספר היה תגלית מפתיעה ונעימה במדף הספרים שלי, ממש כמו שהיה תזכורת לא נעימה למצבה הרעוע של מערכת החינוך (בארץ ובעולם) ובתפיסות המיושנות שהיא מחזיקה ופועלת על פיהן.

















