שישה סיפורים מופלאים כתובים בידי רב אומן חכם,
החודר לנפש האדם עם איזמל מנתחים.
סטפן צוויג מתמחה בסיפוריו בניתוח נבכי ופיתולי נפשם
של גיבוריו, עיקר התמקדותו בתיאור חולשותיהם של בני אנוש
והתוצאות הנובעות מכניעה לאותן חולשות.
רוב הגיבורים של סטפן צוויג מכורים למשהו : בין אם להימורים או לאהבה, או אובססיה לתאוות, להוללות, לאדם מסויים. הגיבור מנסה להילחם נואשות באותה תשוקה או חולשה
עד הרגע שישנה תפנית כלשהי בגורל או בהחלטה של הדמות העיקרית
והכל משתנה לטובה או לרעה.
בכל סיפור ישנה דילמה העומדת בפני הגיבור/ה המנסה לפתור אותה
בדרכים שגרתיות או בלתי שיגרתיות ואפילו קיצוניות עד מוות.
גיבור הסיפור "עולם מופלא" הראשון לפי הסדר מרגיש ריקנות בחייו, שום ריגוש
או אתגר לא מספק אותו. הוא מחליט להשתמש בטריק של גניבת כרטיסי הגרלה
ממהמר ולפתע החיים מקבלים משמעות שונה.
בסיפור " עשרים וארבע שעות בחייה של אישה" מספרת אישה קשישה על פגישה גורלית
עשרים שנה קודם לכן בקזינו עם צעיר מהמר כפייתי. הצעיר מכור בתאוה בלתי
נשלטת לגלגל המזל וישנו תיאור יפהפה של ידי המהמר שהגברת מביטה עליהם
מרגע שהיא מתבוננת על האנשים הנמצאים באותו אולם הימורים מתוך שעמום.
הידיים החיות והפעילות המביעות את רגשותיו של בעליהן. האישה מרותקת
לתנועות התאותניות מתוחות והרוגשות של בעליהן עד שהיא מביטה למעלה
אל פניו של הצעיר ואז היא אבודה. הקטע המתואר יכול לשמש סצינה עוצמתית ביותר מתוך סרט.

בסיפור "מכתבה של אלמונית" מקבל רווק הולל ואמיד הנוהג לבלות את חייו בנהנתנות
ואנוכיות חסרת גבולות מבלי לתת דעתו על אותן נשים שהוא פוגש "אוהב" ונוטש
במהלך חייו, מכתב מאלמונית ובה היא מתוודה על אהבתה אליו במשך שנים רבות,
על כך שהיתה קרובה פיזית אליו בתור שכנה בנעוריה ואחר כך כמאהבת ועל תוצאותיה של
אותה האהבה בוידוי קורע לב ועצוב, אבל הנמען השטחי וחסר הרגשות מתקשה לדמיין
ולהיזכר בדמות.
סטפן צוויג מעצים את הדרמה בכל אחד מהסיפורים הקצרים הללו על ידי הסוף המפתיע
והפסימי. לדמויותיו אין הרבה אפשרויות.
הסופר כנראה איש של כבוד במהותו ,בסיפוריו כמו בחייו הפרטיים כשהקונפליקט מגיע
לשיאו הוא מוצא רק דרך אחת לפתור את הבעיה.
סטפן צוייג סופר מפורסם בתקופתו במולדתו אוסטריה ומחוצה לה, לפני מלחמת העולם הראשונה
ועד לעיצומה של מלחמת העולם השניה, כשראה שעולמו המוכר התרבותי והנאור הופך
למפלצת רצחנית ולא מובנת והוא גורש ממולדתו, הוא לא מצא את מקומו ואת נפשו בארץ
ניכר – בחר כמוצא אחרון לנפשו הסובלת בהתאבדות.
למזלנו נשארו אחריו כמה וכמה יצירות מופת. יהי זכרו ברוך.

לפני כמה חודשים סקרתי את ספרו של אברהם סוצקבר "גטו וילנה", שהתרכז בהיבטים התרבותיים בגטו, ואשר עסק גם בתנועת ההתנגדות.

"להבות באפר", אשר נכתב על ידי רוז'קה קורצ'ק, חברת ארגון הפרטיזנים בגטו וילנה - פ.פּ.אָ (אֶף־פֶּה־אוֹ – פאראייניקטע פּארטיזאנער אָרגאניזאַציע), מתייחס גם להיבטים התרבותיים בגטו, אך הוא מתמקד בתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים היהודים, הן בגטו והן מחוץ לגטו , כמו גם ביחסן של תנועות פרטיזנים אחרות ושל האוכלוסיה המקומית אליהם. הספר אף מציג את השלטון בגטו ואת התנהגות המשטרה היהודית.

הספר הזה "דחוס" יותר מספרו של סוצקבר ואף כולל פרק נספחות שבו כ-80 עמודים המכילים תעודות מקוריות ומתורגמות. אופי הכתיבה הוא סיפורי-תיעודי, בחלקו מליצי ובחלקו נצמד לדיווחים עם נתונים מדוייקים. אפשר לומר שהספר הזה וספרו של סוצקבר משלימים זה את זה, ונותנים לקורא נקודות מבט שונות על החיים בגטו. לעיתים יש ביניהם סתירות מסויימות, כגון בתיאור המקרה של איציק ויטנברג, מפקד הפ.פ.א.


** ספוילרים **


מפאת רוחב היריעה של הספר אצמצם את הסקירה לכמה עניינים מרכזיים – ארגון פ.פּ.אָ., השלטון והמשטרה בגטו, יחס האוכלוסיה המקומית וארגוני הפרטיזנים לארגון הפרטיזני היהודי.

רוז'קה קורצ'ק, כפעילה מרכזית בארגון הפרטיזנים בגטו, מספרת על התאגדות התנועות השונות בגטו (השומר הצעיר, החלוץ, הנוער הציוני) שהצליחו להתגבר על חילוקי הדעות, להקים ועד קואורדינציה ובהמשך להקים את הארגון הלוחם, הפ.פּ.אָ. שבו היו חברים מהתנועות האמורות ובנוסף גם קומוניסטים, אנשי בית"ר והבונד. יש התייחסות לשאלות מוסריות, כגון: האם יש בהקמת הארגון כדי לסכן את אנשי הגטו כולם, האם על הארגון הלוחם להשאר בגטו ולהגן על יושביו או לצאת ליערות ולהלחם מבחוץ. רוז'קה מביאה מידע רב על התפתחות הארגון, מפרטת את התקנון הקרבי שלו ומתארת את השגת המידע הצבאי מחוברות למפקדים של הצבא הרוסי, את השגת הנשק, השמשתו, האימונים והקשיים השונים שנבעו מחוסר ידע בתחום הלחימה, הקושי להבריח נשק לגטו ולהחביאו וכו'.

רוז'קה מתארת את הקשר שהתפתח בין אנשי הפ.פ.א. : "היינו עשירים ומלאים על גדותיהם. מדי יום ביומו, עם שובנו הביתה, על־פי־רוב מיוגעים, מדוכדכים ורעבים, מרגיעה ומעודדת המחשבה על השיתוף, הבית. ודי לו לאדם לדרוך על ספּוֹ, שתחול בו תמורה. אוירת הקירבה והשותפות, שיש בה מהחיבה המשפחתית, אופפת אותנו ובה נמוגה העייפות של כל היום וההרגשה החונקת של העבדוּת משך תריסר שעות. רק עתה מתחיל היום־האחר שלנו, זה האמיתי."

אנשי הפ.פ.א., שהבינו שהיהודים עומדים בפני השמדה, שלחו שליחים לביאליסטוק ולוורשה להתריע בפני יושבי הגטאות שם על תוכנית ההשמדה הגרמנית ולעזור להם להקים ארגונים לוחמים משלהם. מעניין שבוורשה ההתקוממות הגיעה לפני וילנה, וזאת למרות שבוילנה עצמה החלה ההתאגדות הלוחמת לפני כן.

לראש הגטו מונה יעקב גנס, ולראש המשטרה מונה סאלק דסלר. תפישתו של גנס היתה שעצם היותם של אנשי הגטו חיוניים לגרמנים בעבודתם היא "תעודת ביטוח" לקיומו של הגטו: "העבודה בלבד היא שתצילנו!" רוז'קה קורצ'ק אומרת שלגבי גנס הדעות חלוקות, אך לגבי דסלר אין מחלוקת – הוא נחשב למשתף פעולה של הגרמנים. סאלק דסלר הכניס לשורות המשטרה פושעים מהעולם התחתון של הגטו והמשטרה היהודית שיתפה פעולה עם השלטון הגרמני, לעיתים קרובות בהתלהבות יתר. השוטרים חיפשו יהודים המסתתרים במלינות, הסגירו את המיקום המרכזי של המחתרת, ביצעו אקציות בגטו בעצמם (כגון אקציית הזקנים), לקחו בני ערובה כדי להפעיל לחץ על בני משפחתם של מי שעברו לאסטוניה להסגיר את עצמם, ביצעו אקציה באשמיאנה עבור הגרמנים, וחזרו משם שיכורים לאחר משתה עם הליטאים, כאשר באמתחתם שעונים, אבנים יקרות וזהב.

במקרה אחר, הוצאה פקודת גירוש של יהודים ממחנות וגטאות באיזור וילנה, כביכול לגטו קובנה שבו "חסרו ידיים עובדות", ולמעשה הם הובלו להשמדה בפונאר. גנס ושוטרים יהודים שהיו ברכבת (במקרה הזה כנראה לא היו מודעים למעשה התרמית של הגרמנים) הוסעו למטה הגסטפו ובו קיבלו ארוחת ערב דשנה ומקומות לינה; למחרת הם הוחזרו לגטו. גנס ודסלר היו סועדים מדי פעם עם קצינים גרמנים, ונראה שהתחושה אצלם היתה שהם מורמים מעם וחסינים מפני פגיעה. הקטעים האלה הזכירו לי את "חוות החיות" של אורוול.

גנס היה בעל יכולת רטורית גבוהה במיוחד, וכאשר חש את המתיחות בגטו לאחר האקציה באושמיאנה, הוא נאם נאום בו הוא הצדיק את פעולות המשטרה היהודית במסירת היהודים שם בכך שהצליחה להקטין את כמות הנרצחים:
"רוזנברג אמר בימים אלה שתפקידם של הגרמנים הוא להכחיד את יהדות אירופה... וכדי שלא יתגשמו דבריו של רוזנברג, נילחם היום. ומלחמה מקדשת את האמצעים, אף על פי שלעתים איומים הם ביותר...כפי שאמרתי נוטל אני על עצמי את האחריות על המעשים שנעשו, איני רוצה ויכוחים כל־עיקר. אין איש רשאי להתווכח על מעשי אלה בעבר ובעתיד. קראתיכם כדי להסביר לכם, משום מה טובל יהודי את ידיו בדם..."

גנס טען שתנועת ההתנגדות בגטו מסכנת את כולם, ויחד עם דסלר פעל כדי למוסס את המחתרת. הוא אף טמן מלכודת לאיציק ויטנברג מפקד הפ.פ.א. כאשר התבקש למסור אותו לידיו של קיטל. ויטנברג נתפס, אך שוחרר בפעולת חילוץ של אנשי הפ.פ.א. לאחר מכן שלח דסלר את בריוניו בעקבותיו, וגנס נשא נאום בפני ההמונים והסית אותם נגד ויטנברג:
"הגרמנים דורשים אדם אחד בלבד, את ויטנברג! אם יקבלוהו – יחזור הכל כפי שהיה. אם לאו – ישמידו את כולכם, ואת הגטו שלנו! בעטיו של אדם אחד יגוועו ילדיכם ונשיכם! בגלל קומץ מטורפים, שגורל הגטו אינו נוגע להם כלל – נאבד כולנו. עזרו לנו להסגיר את ויטנברג, הצילו את ילדיכם ונשיכם!"

רוז'קה קורצ'ק מיטיבה לתאר את הדינמיקה של הארועים, כאשר ההמון נסחף אחר דבריו של גנס הכריזמטי ונוצרת תחושה של מצוד אחר חיה, לאחר מכן כמה חברי פ.פ.א. מצליחים להוריד את הלהבות, וברקע ישנה האפשרות של מלחמת אחים, כאשר הפ.פ.א. נמצא בדילמה. קיטל מציב אולטימטום – מסירת ויטנברג או שהגטו יאבד כולו. הרגיעה הזמנית חלפה כלא היתה, ורוז'קה מתארת זאת כך:
"והגטו נסער. הגטו שׂוֹטם אותנו. רוצה להכריחנו בכוח שנסגיר את מפקדנו. לפתע רואה בנו הגטו אויבים, בוגדים, פרובוקאטורים."


החלק השני של הספר עוסק בשהייתם של לוחמי פ.פּ.אָ. כפרטיזנים ביערות נארוץ', רודניקי, נאצ'יה ועוד.

בהיותם ביערות הקימו הפרטיזנים היהודים ארבעה גדודים: "הנוקם", "לנצחון", "מוות לפאשיזם" ו"מאבק". מלבד הקשיים הקיומיים של השגת מזון, בגדים וקורת גג ביערות, עמדו היהודים בפני גילויי אנטישמיות קשים מצד התושבים המקומיים, שרבים מהם שיתפו פעולה עם הגרמנים ועם תומכיהם, מצד "הפולנים הלבנים", קוזקים ולאומנים. התנועה ביערות היתה מסוכנת עבור הפרטיזנים בכלל, אך עבור היהודים היתה מסוכנת עוד יותר בשל איבתם של המקומיים שלא היססו לרצוח אותם. הקבוצה הראשונה של הפרטיזנים היהודים שהגיעה ליערות איבדה 15 מתוך 30 אנשיה במארב של מקומיים, לאחר שקבוצת ילדים רועים דיווחה על הגעתם. גילויי אנטישמיות מצד הליטאים המקומיים היו כמובן גם בוילנה עצמה, כאשר הליטאים התנדבו לאיפאטינגה (Ypatingasis būrys) - קבוצות ששירתו תחת הגרמנים וניהלו את המצוד בגטאות ואת ההרג בפועל בפונאר. בעלי חזות יהודית שהסתובבו בוילנה היו בסכנה תמידית של הסגרה לידי הגרמנים. ידיעות מ"ליטא החדשה", עיתונה של "חזית הפעילים הליטאית" (LAF), המצורפות בסוף הספר, מתייחסות ליהודים כמי שזוממים מזימות עם הקומוניסטים נגד הליטאים, כפוגעים ברגשות הנוצריים, כפרזיטים וכמי שמתנהגים אל הליטאים כאל עבדיהם. היו כמובן גם מקומיים אחרים שסיכנו את חייהם בהגנה על יהודים ובמתן עזרה לפרטיזנים, עם תמורה או בלעדיה, אך הם היו מעטים יחסית. רוז'קה מתארת איך כפרים שהיו עוינים הפכו לפתע ל"מסבירי פנים" כאשר הצבא האדום הגיע לאזור.

הבעיה הגדולה ביותר היתה גילויי אנטישמיות בתוך תנועות הפרטיזנים שהם כביכול השתייכו אליהן, בעיקר ביערות נארוץ', וזאת למרות היכולת הקרבית שהפגינו היחידות היהודיות בתנאים קשים של מחסור בנשק. הרעיון של קבוצות פרטיזנים יהודיות הומוגניות לא היה אהוד על ראשי הפרטיזנים, לא בנארוץ' ולא ברודניקי, ומפקדותיהם פעלו כדי למסמס אותן. הפרטיזנים הביילורוסים של מארקוב התייחסו אל היהודים בזלזול, פירקו אותם מנשקם בטענה שהם לא מספיק מקצועיים ויש פרטיזנים יותר מיומנים שזקוקים לנשק, החרימו אם כספם ואפילו את מגפיהם, כך שהם נאלצו ללכת כשרגליהם עטופות סמרטוטים ולשמש כקבוצה הנותנת שירות ללוחמים. כאשר הגרמנים התקרבו לנארוץ', הביילורוסים עזבו ולא איפשרו ליהודים חסרי הנשק לבוא איתם. הבעיות נפתרו רק לאחר התערבות של ועדת חקירה מיוחדת שהגיעה ממוסקבה. אצל הפרטיזנים הליטאים המצב היה יותר טוב, אך גם הם סירבו לצייד את היהודים בנשק, למרות שהיה אצלם בשפע. נראה שהם ראו ביהודים משתפי פעולה עם הקומוניסטים ולכן לא סמכו עליהם.

מצבם של הפרטיזנים היהודים ברודניקי היה טוב יותר. משם יצאו לחלץ את יהודי קייליס, לבצע פעולות חבלה בוילנה ובמקומות נוספים, הצילו את שורפי הגופות שהצליחו להמלט מפונאר ועוד. גם כאן לא ראו בעין יפה יחידות יהודיות, ובסופו של דבר החליפו את הפיקוד היהודי בפיקוד ליטאי ורוסי. נראה שהיחס ליהודים היה שונה מאשר היחס לאחרים, כאשר הם קיבלו עונשי מוות לגבי מקרים שפרטיזנים אחרים לא נענשו עליהם. אבא קובנר כמעט הוצא להורג משום שסירב למסור את שמותיהם של מי שמצאו חבילה של נשק מוצנח והעבירו אותה ליחידה היהודית במקום למפקדת הבריגדה (בשעה שמפקדת הבריגדה לא העבירה נשק ליחידות היהודיות, ופרטיזנים לא־יהודים שעשו דברים דומים לא נענשו על מעשיהם).

הספר משופע בחומר, כולל תעודות ומסמכים. מה שהיה חסר לי הוא לוח זמנים, כפי שצירף אברהם נוברשטרן לספר "גטו וילנה" של אברהם סוצקבר. בהערה בספר "גטו וילנה" מציין נוברשטרן שבגרסאות קודמות של "להבות באפר" היה מדור של "הערות וביאורים" שהסביר על דמויות שונות ואשר משום מה אינו מופיע במהדורה השלישית של הספר, וחבל שכך.

הספר מיועד למתעניינים בשואה ובתנועת הפרטיזנים בגטו וילנה.

זאת שממול, ההוא מלמטה והבן של זאת שגרה בפינה, נו, הגרושה, לא מכירים?

אלה הגיבורים של אוסף הסיפורים הזה שהוא, כמו רוב הגיבורים שלו, נטול יומרה ולא מחפש לא דרמות גדולות ולא תובנות משנות חיים, רק מתאר פיסות חיים של אנשים פשוטים, והוא עושה את זה בשפה שהולמת את הגיבורים שלו ואת הרוח הכללית של העדר יומרה.

היה יופי.

אחת התמורות הטקטיות שסיפק הממד האווירי הייתה האיגוף האנכי – היכולת לנייד כוחות לוחמים במהירות מעל למערכי האויב לעורפו. בספר "היורדים לקרב" (הוצאת מערכות, 1972) ביקש ליוטננט־קולונל (מקביל לדרגת סא"ל) ג'ון גאלבין מצבא היבשה האמריקני לתאר את התפתחותה של הלוחמה ניידת־האויר ואת המהפכה שיצר השימוש בכוחות מוטסים, מוצנחים, מוטסי דאונים ומוסקים במבצעי היבשה.

גאלבין שירת כקצין חי"ר בצבא היבשה, לחם במלחמת וייטנאם, "פיקד כמג"ד על מבצעים שביצעו פרשי האויר בקמבודיה, ואחר שימש ב'פיקוד לפיתוח תורת לחימה' שבפנטגון" (מתוך גב הספר). הוא עוטר בעיטור כוכב הכסף על אומץ ליבו בווייטנאם, ולימים הגיע לדרגת גנרל ושימש כמפקד פיקוד אירופה והכוח הצבאי של נאט"ו באירופה.

בהקדמה לספר כתב הגנרל ג'יימס גאבין כי "מאז ומתמיד חתר האדם להשיג יתרון בניידות על יריבו, במלחמה" (עמ' 7). גאבין, שפיקד על חטיבת החי"ר המוצנח ה־505 ועל הדיוויזיה המוטסת ה־82 במלחמת העולם השנייה, ציין כי המלחמה "הביאה רמה נוספת של ניידות למלחמה: ההסתערות־האוירית" (עמ' 7).

הצבא הראשון שהחל לפתח כוחות מוטסים היה הצבא האדום של ברית המועצות, אולם מן הספר עולה כי הצבא שזיהה לנכון ופיתח ביצירתיות ובאופן יעיל את השימוש בכוחות מוטסים היה הצבא הגרמני במלחמת־העולם השנייה. דוגמה בולטת לשימוש היעיל של הכוחות הגרמניים בכוחות מוטסי דאונים הוא כיבוש המבצר אבאן אמאל שבגבול בלגיה וגרמניה, סמוך לתעלת אלברט, ביומה הראשון של המערכה על צרפת ב־10 במאי 1940. היה זה מבצר תת־קרקעי שהגן על הדרך האסטרטגית ללייז'.

המשימה הוטלה על פלוגת צנחנים מדיוויזיית הצנחנים ה־7, שעליה פיקד האופטמן (מקביל לדרגת סרן) ואלתר קוך. הפלוגה עברה אימונים ייעודיים למבצע. "כל חייל אומן לבצע לפחות שני תפקידים, והצוותים אורגנו להילחם כיחידות עצמאיות" (עמ' 36). הכוח בפיקודו הוטס למבצר בדאונים. "ארבעה־עשר דאונים, שמצנחי הבלימה נגררים אחריהם לצמצם את מהירות צלילתם, הגיחו מתוך החשיכה ללא קול, והחליקו לנחיתה בזה אחר זה על הכיפה המדושאת של המצודה" (עמ' 39). מיד לאחר הנחיתה התארגנו הלוחמים והחלו במשימתם.

"אנשיו של קוך בשוטפם את העמדות המשוריינות, נתקלו בהתנגדות מעטה. הרגלים הבלגים הצליחו להפעיל שני מקלעים, אך אלה חוסלו כמעט מייד. צוותי תותחים נגד־מטוסים ניסו להגיע אל עמדותיהם, אך נקצרו באש. עד מהרה היתה הפעילות היחידה על גבי המצודה פיצוציהם של הפלסים הגרמנים, הפורצים אל רשת המחילות" (עמ’ 39). למחרת נכנע חיל המצב במבצר. התכנון וההכנות המדוקדקות שנשענו על מודיעין מדויק, בצירוף ההפתעה שהשיגה הפלוגה בפיקוד קוך, הכריעו את הקרב.

הכוחות המוטסים הגרמנים, כמתואר בספר, המשיכו להיות בליבת המבצעים של הצבא הגרמני עד לכיבוש כרתים במבצע מוטס. הצנחנים הגרמנים אמנם כבשו את כרתים, אבל ספגו אבדות כה כבדות עד כי היטלר חשש מהפעלת כוחות מוטסים ברמה מערכתית בהמשך המלחמה.

הצבא הבריטי אימץ אף הוא במלחמה את השימוש בכוחות מוטסים, אך תחילה ביקש להפעיל אותם בפשיטות ומבצעים מיוחדים. אחד ממבצעים אלה היה מבצע "בייטינג", שנערך בלילה שבין 28/27 בפברואר 1942. במטרה לסגור פערי מודיעין בדבר יכולות מערכות המכ"ם שהפעילו הגרמנים בצרפת, הוטל על פלוגה בפיקוד מייג'ור (מקביל לדרגת רס"ן) ג'ון פרוסט מהדיוויזיה המוטסת הבריטית ה־1, לבצע צניחת לילה סמוך לעיירה ברינבאל שבצרפת, לפשוט על תחנת מכ"ם ולסגת לאחר שהטכנאים שצורפו לפלוגה יאספו חלקים חיוניים.

בליל הפשיטה הוטסה הפלוגה לצרפת. "החוף הופיע מרחוק וגדל חיש, עד שפתע חלפו הסלעים מתחתם, בחפזה. בהידלק האור הירוק, דחף פרוסט את עצמו החוצה לתוך החשיכה, ואנשיו באו אחריו" (עמ' 98). הצנחנים נחתו בשלום והחלו בפשיטה. תחילה תקפו את המבנה הגדול בתחנת המכ"ם, אולם כמעט שלא נתקלו בהתנגדות. לאחר מכן "תקפו הצנחנים את עמדות־המגן לאורך שפת הסלעים, הרגו חמישה גרמנים ושבו אחד" (עמ' 98). במקביל הגיעו לחוף הסירות שהיו אמורות לפנות אותם בחזרה לבריטניה. הטכנאים פירקו חלקים חיוניים מהמכ"ם ופרוסט ואנשיו חברו לסירות ונסוגו בבטחה לבריטניה. שניים מחייליו של פרוסט נהרגו, שישה נפצעו ושישה נוספים נפלו בשבי. המידע שהושג היה חיוני לחיל האוויר המלכותי הבריטי.

מבצע דומה, אגב, ביצע צה"ל במלחמת ההתשה. במבצע "תרנגול 53" שנערך בלילה שבין 27/26 בדצמבר 1969 כוח מגדוד הנח"ל המוצנח בפיקוד המג"ד, סא"ל אריה צידון, וסגנו, רס"ן דורון רובין, הוטס במסוקים לגדה המערבית של תעלת סואץ. הצנחנים פשטו על תחנת מכ"ם מצרית שבה מכ"ם חדיש מתוצרת סובייטית, הרגו כמה חיילים מצרים, שבו ארבעה נוספים. אז הטיסו מסוקים את המכ"ם לגדה המזרחית של התעלה שבשליטת צה"ל, במה שהפך לאחת הפשיטות המרשימות ביותר שביצע צה"ל מעודו.

גם הצבא האמריקני אימץ את רעיון הכוחות המוטסים, אולם כנהוג אצל האמריקנים ביקשו אלה להפעיל כוחות בעיקר במסגרת מבצעים בקנה מידה רחב. דוגמה בולטת לכך היא מבצע "מרקט גארדן" בספטמבר 1944, שבו ביקשו בעלות־הברית להשיג הכרעה מהירה במלחמה באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון על־ידי הצנחת מספר דיוויזיות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין. החטיבה המוצנחת ה־501 שבדיוויזיה המוטסת ה־101 פעלה בגזרת העיר פאכאל.

לאחר צניחת החטיבה, שעליה פיקד קולונל (מקביל לדרגת אל"ם) הווארד ג'ונסון, היה "ליוטננט־קולונל הארי קינארד, שפיקד עתה על הגדוד ה־1 של ה־501, מבקש מג'ונסון להניח לו לנוע מערבה מן הדרך, ולתקוף את כוחות האויב המתכנסים ממש בקצה טווח כלי־נשקו" (עמ' 212). המח"ט סירב. "קינארד התעקש. הוא אמר לג'ונסון כי על מנת להגן על פאכאל יהיה על הצנחנים להדוף את הכוחות הגרמניים המתרכזים והולכים. לגישה התקפית נרחבת סיכוי טוב יותר לשמור את הכביש פתוח, מאשר הגנה סבילה במוצבים" (עמ' 213). לבסוף הסכים ג'ונסון.

תחילה פקד קינארד על פלוגה ג' לנוע לעמדת חסימה בעורפם של הכוחות הגרמניים. לאחר מכן הניע את פלוגות א' ו־ב' מערבה לעבר עמדות הצבא הגרמני. "בשעות הראשונות היתה ההתקדמות קשה ואטית, כולה רצופה הסתערויות כיתתיות או מחלקתיות, תחת אש צולבת של מקלעים ומרגמות. הגרמנים נעו אחורנית בסדר טוב עד עיצומן של שעות אחר הצהריים, עת נתקלו באש פלוגה ג', שהיתה פזורה בקו דק לרוחב צירי הנסיגה שבין כביש פאכאל והתעלה" (עמ' 213).

התוכנית של קינארד פעלה. הגדוד שבה 418 חיילים גרמנים, והרג 40 נוספים. חמישה מחיילי הגדוד נהרגו וחמישה נוספים נפצעו. "בלא כל יתרון במספר אנשיו או בעוצמת אשו גבר בתמרוניו על גדוד האויב והשמידו במלכודת נהדרת" (עמ' 213).

בספרו של גאלבין יש מעט "חריקות" שצורמות לקורא. כשתיאר את פעולת הגדוד ה־2 של החטיבה המוצנחת ה־506 שבדיוויזיה המוטסת ה־101 יום לאחר שצנח בנורמנדי ב־6 ביוני 1944, כשקרב הגדוד לחוף יוטה, כתב, איתרו אנשיו סוללת תותחים באחוזת ברקור, שאיימה לפגוע בכוחות הנוחתים בחוף. "קפטן ר.ד. וינטרס, מפקד פלוגה ה', פילס דרכו אל החוף והביא עימו טנקים מספר מגדוד הטנקים ה־79 שיסייעו בחיסול מוצב זה" (עמ' 178). תיאור זה שגוי. בפועל הוביל המ"פ, ריצ'רד וינטרס, כוח צנחנים שפשט על סוללת התותחים, הרג כמה מחייליה והשמיד את התותחים. רק אז נע לעבר חוף "יוטה" והחביר כוח שריון שהשלים את המשימה.

"חריקה" נוספת נגעה לעובדה שבפרק שסקר את המבצעים המוטסים (של הבריטים והצרפתים) במסגרת מבצע "מוסקטיר" בסואץ ב־1956, לא הוזכרו מבצעי הצניחה שביצע צה"ל במיתלה (גדוד 890) ובא־טור (גדוד הנח"ל המוצנח). אין לחשוד במחבר שאינו מאוהדי ישראל, ולמהדורה העברית אף הוסיף פרק מיוחד לה.

בהמשך תיאר גאלבין כיצד החליף המסוק, יורשו של הדאון, את מרבית הפעולות המוצנחות. אחד הקרבות הבולטים שבהם בא הדבר לידי ביטוי התרחש בנובמבר 1965 במהלך מלחמת וייטנאם. במסגרת המערכה בעמק יא דראנג שברמת פלייקו "הסתער הגדוד ה־1 מחטיבת הפרשים ה־7, שבפיקודו של לויטננט־קולונל האל מור, לתוך שטח הנחיתה "קרן־X", הנמצא באמצע מחנה־הבסיס של החטיבה ה־66 שלמרגלות ההרים" (עמ' 336).

הגדוד של מור, קצין צנחנים שלחם קודם לכן בקוריאה, נקלע לקרב קשה מול החטיבה־66, אך "מפציצי־קרב של חיל־האויר נתנו סיוע נהדר, עורכים בממוצע תקיפה אחת בכל חמש־עשרה דקות במשך ארבעים שעות" (עמ' 337). ב־16 בנובמבר תקפו כוחות החטיבה ה־66 מצבא צפון וייטנאם מספר פעמים את המתחם הגדודי. "אלה נהדפו באבדות כבדות לאויב" (עמ' 337).

מן הספר עולה כי יוזמה והתקפיות הם ערכים מובילים בכוחות המוטסים. ניכר גם כי חולשתם המובנית של הכוחות המוטסים באמצעי לחימה ובעוצמת אש מחייבת אותם לנצל עד תום את יתרון ההפתעה, ולחתור במהירות למגע, באופן מקצועי ובהתאם לתורת הלחימה, לפני שיתאושש האויב מההלם שבעצם נוכחותם בעומק שטחו.

הספר מרתק לקריאה, ומתאר בפירוט את התמורות וההתפתחויות בכוחות המוטסים למן מלחמת־העולם השניה ועד מלחמת וייטנאם. רשאים ‏אנו לקוות, כתב גאלבין, "כי לא נשוב ונדע עוד מלחמה; אך בינתיים תוסיף חובתם של אנשי־הצבא להיות – עמידה על המשמר. להיות מוכן תמיד לכל מלחמה עתידה (ולא לחזור על המשגה נושן שבכוננות ללחום שוב את המלחמה שעברה) – פירושו לפקוח עין על האיזון בין עוצמת־האש והניידות" (עמ' 365).

(פורסם במקור בכתב העת "בין המערכות", 19 במאי 2021)

בבית הספר היסודי למדנו פרק בהסטוריה על תקופה שהשפיעה רבות על התפתחות התרבות הארופאית ולמעשה על התרבות העולמית בכללותה.
למדנו נבחנו ובזאת למעשה סיימנו ועברנו לפרק הבא.
"העת החדשה".
אני פותחת ספר זה ומגלה בו את התקופה שציינתי על כל העושר שבה.
על האומנות , האומנים שספק אם קמו להם מתחרים בהסטוריה האנושית הידועה לנו.
לצד הספר מונח האמצעי החדשני האינטרנט המאפשר לי לצפות בתמונות, במיבנים, ברחובות המתוארים בספר.
השילוב המדהים הזה הופך את הספר לטיול נפלא מבלי שאאלץ לטוס, לשלם מלון, לשלם סיור. אירוינג סטון בספרו ואמצעי הטכנולוגיה של זמננו מעשירים את עולמי.
מכאן מבאר שבע מחדרי אני עורכת סיור נפלא בזמני הפנוי
בחינם כמעט משום שהספר נרכש ביד שניה בביקור שערכתי בתל אביב.
אני כובשת את העולם - משוכנעת שמטיילים רבים שמשלמים ממיטב כספם לא מצליחים לחוות את אשר אני חווה.
מחובתי לציין כחוות דעת על הספר שהוא מצויין.
הוא מדוייק, הוא מכניס לאווירה של המקום והתקופה.
הוא מתאר נפלא את האיש ואת בני תקופתו-ידועים יותר וידועים פחות.
ביקרתי באמצעות המדייה הזו בפירנצה, ברומא הכרתי את משפחות השליטים את האפיפיור, את הציירים, את סדנאות הציור.
את האינטריגות, את האהבות, את השנאות, את העבודה הקשה שבעיבוד גוש האבן שאסור שיסדק. את הוותיקן על יושביו.
וכמובן אומן דגול הוא מיכאל אנג'לו.
כל קורא יכול לעשות זאת נדרש זמן וסבלנות.
שווה באמת שווה לצאת לסיור המדהים הזה. בעולמם של אנשים מיוחדים ששינו במידה רבה את ההסטוריה בעיקר בתחומי האומנויות אבל גם בתחומים נוספים (מוסיקה, פוליטקה, פתיחות, שחרור מסויים מכבלי הדת.)
מפתיע אותי שאיני רואה ביקורות נוספות על ספר זה באתר.

בשנות השישים - שיבעים, בחיפה עירי, גר מתחתינו יהודי נחמד, שהייתי ביחסי ידידות קרובים עם בנו. אביו שהיה נגר במקצועו, בנה בחצר פרגולה מקסימה שגדלו בה צמחים שונים ועל הפרגולה עצמה טיפסה גפן יפיפייה שנתנה את פרייה בעיתה וצל נהדר בימי הקיץ הלוהטים. היתה זאת פינת חמד , שאנו הילדים ניצלנו אותה למשחקים שונים, בין היתר למשחקי חברה ידועים כגון דמקה, שחמט ומשחק הריכוז הידוע לטובה של שנות השיבעים.
אבא אליעזר בשמו היה איש אצ״ל לשעבר, וכל פעם שנכנסתי לדירה שלו , ניתקלתי בפיסלו המדהים של זאב ז׳בוטינסקי, שחייך אלי מעל לשרפרף בכניסה לדירה.
שנים תהיתי בדבר, עד אשר יום אחד סיפר לי אליעזר את סיפורו כלוחם מחתרת באצ״ל.
שאלתי אותו , למה הפסל של ז׳בוטינסקי ולא הפסל של בגין? אז הוא ענה לי שבזכות ז׳בוטינסקי התקיים האצ״ל ובלעדיו לא היה נולד!
כל הפתיחה הזאת כדי להבין את משמעותו של האדם היקר הזה בתולדות ישראל המחודשת, ושליים עצמו שלא ידוע בחיבה יתרה לאיש הזה , מביע דברי הערכה לאיש המיוחד הזה.
בשנת 1923, פירסם ז׳בוטינסקי את מאמרו הידוע ״ קיר הברזל- אנחנו והערבים״, לאחר ניתוח מעמיק של המצב הקיים בפלשתינה ועם התגברות המתיחות בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית, ז׳בוטינסקי מגיע לאמת הנוראית שקיים מאבק רב ימים בין העם היהודי לעם הערבי על חלקת האל הקטנה הזאת ומאחר שהפלסטינים לעולם לא ישלימו עם הנוכחות היהודית ,כרב ושבידיהם השילטון המדיני על הארץ הזאת, לא נותר כפיתרון אחר , אלא להקים את קיר הברזל הזה בינינו שמשמעותו בעצם, להקים כוח מגן יהודי , שיקח על עצמו את המשימה להגן על היישוב היהודי ובעתיד לאחר הקמת מדינה יהודית יקח על עצמו את המשימה להגן עליה.
כאשר טענו נגדו שדבריו הם גזעניים ומליטנטיים, כתב ז׳בוטינסקי מאמר פולמוס כנגד המקטרגים עליו ותקף אותם כצבועים, אי אמירת אמת , ועד לדוברי שקר , וזאת במטרה להוליך שולל את העם.
לפי דעתי מכאן צומחת החיבה המיוחדת שמגלה שליים כלפי זאב ז׳בוטינסקי , שהיה לראייתו אדם שדגל באמירת האמת על כל צדדיה החיוביים והשליליים.
בנקודה זאת הסכמתי עם דעתו של שליים, ולפיה , מאמרו של ז׳בוטינסקי שאף להראות את המצב לאשורו בלי כחל וסרק, בעוד שהסוציאליסטים ובן גוריון ביניהם, ניסו להסתיר את העובדה הזאת מהיישוב, שהיהודים והערבים הולכים לקראת התנגשות צבאית ביניהם.
אבל, כמו ששליים טוען, כלפי חוץ הם טענו את ההפך , אבל ההנהגה בינה לבין עצמה ראתה טוב מאוד את ההליכה בדרך ההתנגשות, ואף ידעה שלא יתכן פיתרון אחר למצב, מבלי שהיישוב היהודי יוותר לחלוטין על מטרתו להגיע לעצמאות פוליטית.
מהרגע שההנהגה הציונית הגיע למסקנה שיש לאמץ את דרך ״ קיר הברזל״, לא נותרה לה ברירה אחרת אלא להכין את היישוב היהודי לקראת העימות המתקרב, תוך הסתמכות זמנית על הכוח הבריטי ששלט בארץ ישראל.
שליים טוען בספרו, שלא נוסו כל הדרכים להדברות ולא נעשה כל ניסיון להגיע להסכם מדיני עם ההנהגה הפלסטינית המתונה, הבעיה לדעתי , שאפשרות מסוג זה לא התקיימה כלל, מכיוון שהמתונים במחנה הפלסטיני תמיד חוסלו פיסית או מדינית על ידי מחנה הקיצוני של החוסיינים, וכך נדחקו לפינה הנששיבים, שאיתם אולי היה סיכוי להגיע לאיזה שהוא הסכם שלום.
וכך נאלצה הנהגת הישוב היהודי לאמץ את דרכם של הרביזיוניסטים, תוך כיסוי האמת, ושימוש בצביעות , כשזו הופכת לדרך התנהגות נורמטיבית.
לאורך המחקר, חוזר שליים וטוען, שקיר הברזל גבר על דרך השלום , חוץ מתקופת ממשלתו של שרת.
על פי דעתו, היה ראש הממשלה שרת היה מוכן ללכת להסכם שלום עם הפלסטינים שבו היה מסכים עם קיום מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל ולשיבת הפליטים הפלסטינים לישובים מהם גורשו.
שרת שהיה ידוע בהיכרותו העמוקה עם תרבות ערב, וראה בה את מפתח להשתלבות ישראל באזור
נתפס על ידי שליים, כאיש שהיה קרוב יותר מכל מנהיגי ישראל להגיע לפתרון אמיתי של הסכסוך הישראלי פלסטיני.
מראיה של היום, כשמונה שנים מפרסום הספר, וכ 12 שנים מאז כתיבתו, ניראה לי ששליים
טעה לכל אורכו של הספר, ובעמדה שבה הוא רואה את הסכסוך.
הסכסוך בראשיתו אכן היה סכסוך בין שתי לאומים, אבל היה בעל אופי פוליטי, כלכלי, לאומי.
לאחר שנמנע כל פיתרון שהובא כביכול כתוצאה ממדיניות קיר הברזל, אבל לאמיתו של דבר כתוצאה מהאגף הקיצוני של התנועה הלאומית הפלסטינית, הפך הסכסוך יותר ויותר לסכסוך לאומי ודתי, בין היהודים למוסלמים, כאשר לא קיימת אפשרות אמיתית לגשר על הפערים, וכאשר האידיאולוגיה המוסלמית - פלסטינית היא אידיאולוגיה של חיסול הקיום הלאומי היהודי, או במילים אחרות, ג׳נוסייד
של היישוב היהודי בארץ ישראל.
מסקנה : ״ קיר הברזל״ חייב להשאר המקומו, עלינו לבצרו, להמשיך לדאוג לחיזוקו ולחתור לפיוסם של הפלסטינים לאחר שיתיאשו לחלוטין מאפשרות של חיסול הקיום היהודי בארץ ישראל.
הספר שלעצמו הוא ספר טוב, הוא נכתב לאחר מחקר מעמיק, ומתועד להפליא.
המסקנות שאליהן מגיע המחבר , מראות על חוסר האיזון שבגישתו ועל נטייתו להפגין סימפתיה לצד הפלסטיני, כמו הרבה מאוד היסטוריונים חדשים פוסט ציוניים.
טוביה

נינה היא בחורה רווקה בת 29, אינטרוברטית שבורחת לספרים כדי לא להתמודד עם החיים הבינוניים שלה. היא עובדת כספרנית שמתקשה להתמודד עם הדיגיטציה שעוברת הספרייה שלה ורוצה להישאר קבורה לנצח בספרים מתפוררים - היא מאד סנטימנטלית כלפיהם ואוספת אותם הביתה, למורת רוחה של השותפה שלה-סורינדר, שהיא כמובן האנטי תזה לנינה-רווקה הוללת והו כה מגניבה. לאחר שנינה מוצאת את עצמה ללא עבודה היא מחליטה לקנות מסחרית ולהפוך אותה לחנות ספרים ניידת, בה היא תמכור את כל הספרים שאספה מהספרייה.

*אזהרת ספויילר*


אז למה גיבורת הספר היא כלכך שברירית ונחבאת אל הכלים, ואיך זה הגיוני שבחורה כזאת קשה פשוט תעזוב הכל, תעבור למקום אחר ופשוט תתאקלם שם תוך יומיים בחן ובקלילות? מה התהליך שהיא עוברת? זה כנראה לא מספיק מעניין. מה שמעניין הוא מה שהיה חסר לה בחיים-כמובן, גבר שיגאל אותה מיסוריה הרומנטיים. כמובן שהוא גם בעל חווה מחוספס בשם ג'ון, והם מתנשקים את הנשיקה הכי וואו בחיים שלה, וזה "כאילו מימיה לא אכלה שוקולד, ואז טעמה ממנו ומאז היא רוצה לאכול רק שוקולד כל הזמן". כן-זה ציטוט מהספר.

הריפרור ל"פרנסוס על גלגלים" בשם הספר לא הוגן. כי פרנסוס על גלגלים זה ממש, ממש לא...(באנגלית הוא נקרא "The Bookshop on the Corner")
לסיכום, ממש לא אהבתי...רק תיאורי הנוף של סקוטלנד היו נעימים לי כאן ב40 מעלות חום. השאר היה פשוט שטחי וקלישאתי עד כאב וכתוב בצורה בינונית מינוס.

האיש בלא תכונות מוגש בשני כרכים, וטוב שכך: ראשית, החלוקה לשני הכרכים היא מובהקת בכתיבה עצמה - הכרכים נכתבו בהפרש של שנים רבות, ושנית, נדמה לי שלאחר השנים הרבות הסופר דווקא איבד משהו מחדוות הכתיבה, ולא פיצה על כך באיכותה. (מזכיר את מה שקרה לגתה עם המחזה פאוסט, שתחילתו שוטפת ומרגשת והמשכו, לדעתי, משעמם טיכו)
אני אומר זאת כיוון שכרך א' הוא ספר מאוד מאוד יפה. הוא מעניין, מגרה את המוח ומרגש. מוסיל הוא אמן דימויים - כמעט בכל פסקה הוא מכניס דימוי היוצר אצל הקורא תחושה/הבנה טובה יותר של מה שהסופר רוצה שנבין. והדימויים שלו הם מופלאים, לא פחות. למשל: "שפתיה ושפתיו כבר נפגשו כמה פעמים כשני חברים סקרניים, ונשמותיהם תאמו זו את זו כפי שהד תואם את הבדידות". וכן משפט שלו על מהות הדימויים: "תחשבו על זה, הלא כל דימוי הוא דו משמעי לשכל, אבל לרגש הוא חד משמעי". אמנות הדימויים של מוסיל יכולה בהחלט לשמש בית ספר לכתיבה.
ואז מגיע כרך ב', ומבחינתי הוא אכזבה רבתי, שכן נדמה היה לי שאבד משהו ריגשי חשוב בכתיבה שלו, כלומר נשארה הטכניקה אבל הכלל נותר בחסר. לרגעים ממש השתעממתי בקריאת הכרך השני והמשכתי בכוח עד הסיום. ולכן, לדעתי כדאי לקנות ולקרוא רק את הכרך הראשון, ולהישאר עם הקסם של מוסיל הצעיר יותר.

בדומה לארכימדס, גם אצלי ההגיגים הטובים עולים במקלחת. ובכן, בעודי מתענג על הזרם החם, בשלב מוקדם של יום שישי ( בהמשך היום הוא לא יהיה חם..) ומהרהר נוגות, הגעתי לחשוב על חלף עם הרוח, ועלו בי תובנות, שאמנם לא גרמו לי להתפרץ מהמקלחת בצעקת אאוריקה, אבל רציתי לשתף אותן. 
יש לציין שקראתי את הספר לפני יותר משנה וחצי, שהיו ״נטולות השכלה בכלל״, אבל הוא השאיר עלי רושם כה גדול, שאני זוכר אותו בצורה מתקבלת על הדעת. 
 לצורך העניין אצור חלוקה בין הדמויות בסיפור לבין הרקע, מלחמת האזרחים האמריקנית, ואתמקד כרגע בנפשות הפועלות.
עיקרו של הספר הוא שרטוט שני אבטיפוסים, שני סוגי אנשים, בהתייחס לסגולות המיוחדות לכל אחד.
אבטיפוס אחד, שמיוצג ע״י אשלי ומלאני, זה אדם שעיקר קיומו במחשבותיו, בעולמות שהאדם בורא לעצמו, בהגותו, במחשבותיו, בספריו ובדמיונו. 
הוא מאופיין בנאמנות שלו לרעיונות, בשורשים העמוקים, במסורת מכובדת, בשמרנות, ברגש עמוק ובגאווה שמקורה בתחושת הכבוד האנושי. הוא הטיפוס הנעלה, האקסלוסיבי, המכובד, עם אותו דוק רומנטי של תוגה שנובעת מהשלמה עם ההבנה של אי הישע של הקיום.
לעומתו, ניצב האבטיפוס השני, שאיתו מזוהים רט וסקארלט, האדם המעשי, הקר, המפוכח. דמותו מתאפיינת ברציונאליות, שכלתנות, עבודה, רגליו נטועות בקרקע המציאות. 
הוא יעשה הכל בשביל לשרוד, ולהניח את גאוותו בכלל זה, אופורטוניזם לא מחוץ לתחום, הרגש במיקום משני, הוא חי בהווה, ראשו תדיר מלא תכניות, והוא משתדל לנצל כל מצב לטובתו, החומרית בדרך כלל.
איש האדמה, איש המעש מול איש הרוח והמחשבה. 
ואין לטעות, איש הרוח אינו חלש, להיפך, הוא יצוק עשת פלדה, עומד על שלו בכל מצב, לא זז כמלוא נימה.
סקארלט מעריצה את מלאני כשהיא מגלה עד כמה היא חזקה ברוחה, אבל החוסן הזה מטעה. כמו המשל התלמודי על הארז וקנה הסוף שעומדים בסערה, הארז הזקוף נשבר, אבל הקנה הגמיש שורד. כך גם אנשי הרוח החזקים שלא מתגמשים ומתכופפים בפני רוחות הזמן נשברים לבסוף ונעלמים, ואנשי המעש מרכינים את ראשם ונותנים לרוח ללטף אותם.
כעת נעבור לרקע של הסיפור, ימי מלחמת האזרחים.
על פי התפיסה שלה את אותם שני סוגים של בני אדם, מבינה הסופרת גם את המלחמה הזו.
הדרום; גאה, מסורתי, שושלתי,  עקשן, שמרן, נאמן לעצמו ולרעיונות שלו, חי בעולם שיצר לעצמו, מנותק מההתקדמות המעשית בעולם הגדול.
לעומתו, הצפון העמלני, התכליתי, התעשייתי. מחושב וקר, בית יוצר לקידמה ומהפכנות, בז למסורות ושמרנות.
הפעם הראשונה שבה ראתה סקארלט את רט היתה במסיבה  בבית וילקס, שבה אומר רט לנוכחים זחוחי הדעת שהצפון ינצח. הוא מסביר שהוא ראה את כלי הנשק שלהם, את הסדר, את הקידמה, הכסף, המכונות, ולדרום יש רק את הגאווה שלו ואת אנשיו הנפלאים.
הסופרת משמיעה את קולו הלא מוכר של הצד המנוצח, מספרת את הדברים מנקודת התבוננות דרומית כואבת, אבל הלקח אינו ׳דרומי׳.
אמנם כן, אנשי הגאווה והרוח הם אנשים נעלים, אבל תמיד ינצח איש המעש. 
לעולם במלחמה של המסורת השמרנית והקידמה, תנצח הקידמה. זה טבעו של העולם, דינמי, נע, מתקדם, מחפש להיות יותר יעיל, יותר שימושי.
תמיד יהיו אנשי רוח, אבל כשהעולם ימשיך להתקדם הם יאבדו, ואחרים יבואו במקומם, עד לרוח העולמית הבאה שתנשוב בחזקה. מלחמתם של אנשי הרוח אבודה מראש, וזו אותה השלמה נוגה ורומנטית שלהם, הם יודעים שאין להם סיכוי בסער הגדול. 
נ. ב: כמובן שגם לרומן יש חלק חשוב מאד בספר.