מתוך איזו חיבה שיש לי לכריכות לא מרשימות- ההיתקלות הראשונה שלי בספר עוררה סקרנות. הרשום בכריכה האחורית רמז שזה שייך לסוג הספרים שאני מסוגלת לאהוב ( תנו לי בבקשה דמויות עמוקות, פצועות, מתמודדות, חינניות.  כאלה.) ועלעול בשני העמודים הראשונים כבר הוביל אותי לקנייה. עניין שלא מתרחש בכל יום.
אז קראתי.
הספר, שעוקב אחרי חייהם של ארבעה צעירים מבטיחים, קריא מאוד.  לא קשה לצלול לעולם של החבר'ה, להזדהות איתם בחיפוש אחר דירה, או אחר עבודה, או אחר משמעות. זה החיים יו נואו, כולנו שם. אבל החיים של ג'וד? צריך לדבר רגע על החיים של ג'וד. לא כולנו שם,  ואיזה מזל יש לנו. ג'וד-  למען האמת הדמות המרכזית בסיפור-  עבר חיים קשים. קשים כמו שהדמיון הכי פרוע שלכם מסוגל להגיע אליו:
תדמיינו באופן אקראי שלושה דברים מאוד טראגיים שיכולים לקרות במהלך חייו של בנאדם- בינגו. זה קרה לג'וד. בשיעורי תסריטאות קוראים לזה פתיון ליצירת הזדהות.
לי זה הרגיש כמו שימוש ציני ברגשות שלי. רציתי, באמת- אבל לא הצלחתי לחבב את ג'וד, אפילו לא קצת. רחמים? כן. אבל חיבה לא היתה שם.
כן חיבבתי את וילם, אבל גם הוא- טהור ויפה כמו מלאך, עורר בי עצבנות. וילם, שמבחינת הבחירות שלו הוא גיבור הסיפור- כי הוא ויתר על כל כך הרבה בחיים למען החברוּת שלו, לא הצליח להעביר בי את עומק המשמעות של הויתור שלו. הוא מעולם לא נתן לי, כקוראת, להרגיש שהוא חסר את הדברים עליהם הוא ויתר, כך שהבחירות אותן עשה בחייו איבדו את משמעותן.
עוד בסיפור: ג'יי.בּי, שממנו דווקא רציתי יותר. ומלקולם, אנמי לחלוטין. והרולד. ואיזה בחור יפה שהוא השטן בהתגלמותו.  נשים? הו לא. לא בעולם של האניה יאנגיהרה, אישה בעצמה. שלושים שנה (אם לא יותר) אנחנו עוקבים אחר חייהם של ארבעה חברים, מאז סיום לימודיהם בקולג' עד הסיום הטראגי שמתרחש אי שם על גבול גיל העמידה שלהם, ושום דמות נשית לא הצליחה להגיע לקדמת הבמה של הסיפור הזה. הן נמצאות פה ושם, בשורה השלישית אולי, באות ונעלמות, חסרות השפעה לחלוטין. וזה אולי חטא האמינות הכי גדול של הסיפור הזה,  שהיה עובר לי הרבה יותר חלק בגרון אם היו בו אישה או שתיים, או הרבה פחות עמודים. או גם וגם. כך אני מאמינה.

ארבע מאות העמודים הראשונים של "פרש הברונזה"- הם אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא: מלחמה, אהבה, עיר שעוד לא קראנו עליה בהרבה ספרים,גבר נאה ,בחורה מעוררת סימפתיה, רעב,חרדה, ייאוש. הטרגדיה במיטבה. בהחלט גרם לי לראות צד נוסף במלחמה האיומה ההיא. (ידעתם שמתוך שלושה מליון איש בלנינגרד של תחילת המלחמה נשארו רק שליש מהם בסופה?)

הטעות שלי הייתה שהמשכתי לקרוא משם והלאה, כי שם מגיע הטוויסט משבית- השמחה: באין מלחמה, לא נשארה אלא האהבה- ועוד איזו אהבה: היא מתוארת בספר לפרטי פרטים, גליונות על גבי גליונות של אירוטיקה מובחרת.משפילה ממש.

אני כבר לא אקרא את ספרי ההמשך- השוונג היה צריך להיעצר הרבה יותר מוקדם, והספר היה מקבל את הציון "מושלם" המגיע לו עבור תיאור זוועת המלחמה.

אז הנה לנו סיפור על משפחה- סבא, קשוח ומשוגע. סבתא, חמה ואוהבת. ארבע בנות מטורפות. שני נכדים. ושני נינים, חסרי תועלת.

זה כיף לקרוא סיפור על משפחה, בטח אם יש בו קצת נוף וקצת טמפלרים ברקע- אבל בואו נאמר את זה בכנות-
זה הרבה יותר מזה!
זהו אוסף של מוזרויות אנושיות שעוד לא פגשנו, של סיטואציות מרתקות, של משחקי מילים מעוררי התפעלות, של פרקים קטנים בהסטוריה ארצישראלית, של שמות חיבה משונים הנהגים כלאחר יד,של הגזמות קלות, חסרות בושה.

זה הספר הראשון של מאיר שלו שאי פעם פתחתי- ואני מוכרחה לחלוק את זה איתכם- האיש גאון,כתיבתו מעשה קסמים.היה טוב.

לא, זאת לא הייתה הכתיבה השנונה שקנתה את ליבי. גם לתיאורי הדמויות והנופים אין חלק בזה. ובכל זאת, אני רוצה להכריז בזאת:
"הו!! זה היה ספר מצוין!"
תשמעו, זה ספר מצוין. יש בו מאה אחוז של סיפור טוב: יש בו ילדות קשה, ואחר כך בגרות לא קלה. יש בו ייאוש במינון הנכון ואהבה במינון הנכון ואנשים טובים במינון הנכון.
ויש בו- את זה אני הכי אוהבת- משהו חדש שלא ידעתי לפני כן, ועכשיו למדתי עליו.
שפת הפרחים הויקטוריאנית? - שמחתי להכיר.תודה.

הו, הספר הזה הוא המצאה נהדרת!!
"אקדמיה לנסיכות" מבוסס על מתכון בטוח להצלחה מיידית- יש בו נסיך שהגיע לפרקו, יש בו חבורת נערות שמוכנות לעשות הכל כדי לזכות בו- ובבוא הנשף הגדול בסוף השנה, הוא יבחר לו מהן את אשתו לעתיד.
נשמע מוכר, לא?
רק שהספר הזה הוא קצת יותר פנטזי מסינדרלה, והרבה הרבה הרבה יותר חינני מתכנית ריאליטי.
הוא פשוט כיף.

כבר קראתי ערימות של ספרים שמנסים להכניס את הקורא לאווירת התקופה ולהלך הרוח שבה. כולם הקדישו למאמץ הזה את מיטב הדפים העשויים ממיטב היערות. לא כולם היו בהרכח רעים, היו כאלה טובים מאוד אפילו- אבל ספר מדויק ותמציתי כזה, כולו בגודל של חוברת הסברה, שזורק אותך ככה לחרדה קיומית?? שמסביר לך, דרך חליפת מכתבים קצרה וקריאה, את השתלשלות חדירת הרעיון הנאצי למוחם של ההמונים שוחרי החופש והשלום? אין כאלה. ספר חשוב. תקראו אותו, זה אפילו לא לוקח זמן.

"המעניק" הוא נבואת זעם קודרת במיוחד. ומתוארת בו חברה סוציאליסטית עד להחריד, קיבוצית עד אובדן האישיות, וקומוניסטית עד כדי אי הבנה שמשהו בה לא בסדר.
גיבור הספר שייך לאיזו מין קהילה, קומונה משגשגת, שבה, איך לא? כולם שווים, האחד חי למען הכלל, הכלל אמור לחיות למען האחד. ועוד מבחר קלישאות כאלה מימיו של סטאלין. אוטופיה של ממש.
אבל אז קורה משהו שגורם לו להבין שיש עולם אחר, ששוויון היא רק מילה של נאומים, ושממולץ מאוד, עם כל הכאב, לצאת משם- ובדחיפות.

וכל זה עוד כתוב בצורה שכל נער יכול להבין. יופי של ספר.

שאול בארנארד הוא כביכול הגיבור הקלאסי בסיפור אהבה קלאסי- נער נאה, בן למשפחה של חוטבי עצים מימים ימימה, שמתאהב בבת למשפחה אנגליה אמידה ממעמד גבוה. ההמשך המצער ידוע מראש.
אבל לא-זה לא בדיוק סיפור אהבה, ובטח שהוא לא קלאסי.
דרך יערות עבותים והווי חיים שמעולם לא נתקלתי בו בספרים- אני מגלה סיפור שיש בו יאוש גדול, הרבה שנאה, עייפות מהחיים וחוסר אונים נורא.
ונאמנות.
ואהבה גדולה.
ואיזה שהוא פתח לתקוה.

אז כן. לצלוח את מחסום מאת העמודים הראשונים (אני יודעת, זה הרבה), ולהנות מספר שמספר סיפור יפה בשפה יפה.

לפני שלוש מאות שנה, קצת יותר, נדדה שנתה של גליקל- אישה יהודיה מהמבורג שבגרמניה.
היא קמה אפוא ממיטתה, הכניסה את רגליה לנעלי בית, והתיישבה לעשות בדיוק את מה שאני עושה במקרים כאלו- היא החלה כותבת יומן.
הרשו לי לומר לכם- אני אוהבת את גליקל. הסיפורים הקטנים שלה מחיי היום יום הם שובי לב ומשעשעים לעתים, הם נותנים לי פתח הצצה לחייהם של יהודים ואנשים בכלל בגרמניה של המאה השבע עשרה. יש פה חתיכת שיעור הסטוריה שאסור לפספס.
המהדירה של הספר- אני מוכרחה לציין- עשתה עבודה מצוינת, ובנוסף למבוא בן מאה עמודים היא הוסיפה בכל עמוד הערות שוליים מחכימות- אז אני מורידה בפנייך את הכובע, מהדירה.

בשורה התחתונה? מעולם לא נהניתי ככה מספר שחתומה עליו הוצאת ספרים כה רצינית.