בשנות השישים - שיבעים, בחיפה עירי, גר מתחתינו יהודי נחמד, שהייתי ביחסי ידידות קרובים עם בנו. אביו שהיה נגר במקצועו, בנה בחצר פרגולה מקסימה שגדלו בה צמחים שונים ועל הפרגולה עצמה טיפסה גפן יפיפייה שנתנה את פרייה בעיתה וצל נהדר בימי הקיץ הלוהטים. היתה זאת פינת חמד , שאנו הילדים ניצלנו אותה למשחקים שונים, בין היתר למשחקי חברה ידועים כגון דמקה, שחמט ומשחק הריכוז הידוע לטובה של שנות השיבעים.
אבא אליעזר בשמו היה איש אצ״ל לשעבר, וכל פעם שנכנסתי לדירה שלו , ניתקלתי בפיסלו המדהים של זאב ז׳בוטינסקי, שחייך אלי מעל לשרפרף בכניסה לדירה.
שנים תהיתי בדבר, עד אשר יום אחד סיפר לי אליעזר את סיפורו כלוחם מחתרת באצ״ל.
שאלתי אותו , למה הפסל של ז׳בוטינסקי ולא הפסל של בגין? אז הוא ענה לי שבזכות ז׳בוטינסקי התקיים האצ״ל ובלעדיו לא היה נולד!
כל הפתיחה הזאת כדי להבין את משמעותו של האדם היקר הזה בתולדות ישראל המחודשת, ושליים עצמו שלא ידוע בחיבה יתרה לאיש הזה , מביע דברי הערכה לאיש המיוחד הזה.
בשנת 1923, פירסם ז׳בוטינסקי את מאמרו הידוע ״ קיר הברזל- אנחנו והערבים״, לאחר ניתוח מעמיק של המצב הקיים בפלשתינה ועם התגברות המתיחות בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית, ז׳בוטינסקי מגיע לאמת הנוראית שקיים מאבק רב ימים בין העם היהודי לעם הערבי על חלקת האל הקטנה הזאת ומאחר שהפלסטינים לעולם לא ישלימו עם הנוכחות היהודית ,כרב ושבידיהם השילטון המדיני על הארץ הזאת, לא נותר כפיתרון אחר , אלא להקים את קיר הברזל הזה בינינו שמשמעותו בעצם, להקים כוח מגן יהודי , שיקח על עצמו את המשימה להגן על היישוב היהודי ובעתיד לאחר הקמת מדינה יהודית יקח על עצמו את המשימה להגן עליה.
כאשר טענו נגדו שדבריו הם גזעניים ומליטנטיים, כתב ז׳בוטינסקי מאמר פולמוס כנגד המקטרגים עליו ותקף אותם כצבועים, אי אמירת אמת , ועד לדוברי שקר , וזאת במטרה להוליך שולל את העם.
לפי דעתי מכאן צומחת החיבה המיוחדת שמגלה שליים כלפי זאב ז׳בוטינסקי , שהיה לראייתו אדם שדגל באמירת האמת על כל צדדיה החיוביים והשליליים.
בנקודה זאת הסכמתי עם דעתו של שליים, ולפיה , מאמרו של ז׳בוטינסקי שאף להראות את המצב לאשורו בלי כחל וסרק, בעוד שהסוציאליסטים ובן גוריון ביניהם, ניסו להסתיר את העובדה הזאת מהיישוב, שהיהודים והערבים הולכים לקראת התנגשות צבאית ביניהם.
אבל, כמו ששליים טוען, כלפי חוץ הם טענו את ההפך , אבל ההנהגה בינה לבין עצמה ראתה טוב מאוד את ההליכה בדרך ההתנגשות, ואף ידעה שלא יתכן פיתרון אחר למצב, מבלי שהיישוב היהודי יוותר לחלוטין על מטרתו להגיע לעצמאות פוליטית.
מהרגע שההנהגה הציונית הגיע למסקנה שיש לאמץ את דרך ״ קיר הברזל״, לא נותרה לה ברירה אחרת אלא להכין את היישוב היהודי לקראת העימות המתקרב, תוך הסתמכות זמנית על הכוח הבריטי ששלט בארץ ישראל.
שליים טוען בספרו, שלא נוסו כל הדרכים להדברות ולא נעשה כל ניסיון להגיע להסכם מדיני עם ההנהגה הפלסטינית המתונה, הבעיה לדעתי , שאפשרות מסוג זה לא התקיימה כלל, מכיוון שהמתונים במחנה הפלסטיני תמיד חוסלו פיסית או מדינית על ידי מחנה הקיצוני של החוסיינים, וכך נדחקו לפינה הנששיבים, שאיתם אולי היה סיכוי להגיע לאיזה שהוא הסכם שלום.
וכך נאלצה הנהגת הישוב היהודי לאמץ את דרכם של הרביזיוניסטים, תוך כיסוי האמת, ושימוש בצביעות , כשזו הופכת לדרך התנהגות נורמטיבית.
לאורך המחקר, חוזר שליים וטוען, שקיר הברזל גבר על דרך השלום , חוץ מתקופת ממשלתו של שרת.
על פי דעתו, היה ראש הממשלה שרת היה מוכן ללכת להסכם שלום עם הפלסטינים שבו היה מסכים עם קיום מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל ולשיבת הפליטים הפלסטינים לישובים מהם גורשו.
שרת שהיה ידוע בהיכרותו העמוקה עם תרבות ערב, וראה בה את מפתח להשתלבות ישראל באזור
נתפס על ידי שליים, כאיש שהיה קרוב יותר מכל מנהיגי ישראל להגיע לפתרון אמיתי של הסכסוך הישראלי פלסטיני.
מראיה של היום, כשמונה שנים מפרסום הספר, וכ 12 שנים מאז כתיבתו, ניראה לי ששליים
טעה לכל אורכו של הספר, ובעמדה שבה הוא רואה את הסכסוך.
הסכסוך בראשיתו אכן היה סכסוך בין שתי לאומים, אבל היה בעל אופי פוליטי, כלכלי, לאומי.
לאחר שנמנע כל פיתרון שהובא כביכול כתוצאה ממדיניות קיר הברזל, אבל לאמיתו של דבר כתוצאה מהאגף הקיצוני של התנועה הלאומית הפלסטינית, הפך הסכסוך יותר ויותר לסכסוך לאומי ודתי, בין היהודים למוסלמים, כאשר לא קיימת אפשרות אמיתית לגשר על הפערים, וכאשר האידיאולוגיה המוסלמית - פלסטינית היא אידיאולוגיה של חיסול הקיום הלאומי היהודי, או במילים אחרות, ג׳נוסייד
של היישוב היהודי בארץ ישראל.
מסקנה : ״ קיר הברזל״ חייב להשאר המקומו, עלינו לבצרו, להמשיך לדאוג לחיזוקו ולחתור לפיוסם של הפלסטינים לאחר שיתיאשו לחלוטין מאפשרות של חיסול הקיום היהודי בארץ ישראל.
הספר שלעצמו הוא ספר טוב, הוא נכתב לאחר מחקר מעמיק, ומתועד להפליא.
המסקנות שאליהן מגיע המחבר , מראות על חוסר האיזון שבגישתו ועל נטייתו להפגין סימפתיה לצד הפלסטיני, כמו הרבה מאוד היסטוריונים חדשים פוסט ציוניים.
טוביה

בשנות השישים - שיבעים, בחיפה עירי, גר מתחתינו יהודי נחמד, שהייתי ביחסי ידידות קרובים עם בנו. אביו שהיה נגר במקצועו, בנה בחצר פרגולה מקסימה שגדלו בה צמחים שונים ועל הפרגולה עצמה טיפסה גפן יפיפייה שנתנה את פרייה בעיתה וצל נהדר בימי הקיץ הלוהטים. היתה זאת פינת חמד , שאנו הילדים ניצלנו אותה למשחקים שונים, בין היתר למשחקי חברה ידועים כגון דמקה, שחמט ומשחק הריכוז הידוע לטובה של שנות השיבעים.
אבא אליעזר בשמו היה איש אצ״ל לשעבר, וכל פעם שנכנסתי לדירה שלו , ניתקלתי בפיסלו המדהים של זאב ז׳בוטינסקי, שחייך אלי מעל לשרפרף בכניסה לדירה.
שנים תהיתי בדבר, עד אשר יום אחד סיפר לי אליעזר את סיפורו כלוחם מחתרת באצ״ל.
שאלתי אותו , למה הפסל של ז׳בוטינסקי ולא הפסל של בגין? אז הוא ענה לי שבזכות ז׳בוטינסקי התקיים האצ״ל ובלעדיו לא היה נולד!
כל הפתיחה הזאת כדי להבין את משמעותו של האדם היקר הזה בתולדות ישראל המחודשת, ושליים עצמו שלא ידוע בחיבה יתרה לאיש הזה , מביע דברי הערכה לאיש המיוחד הזה.
בשנת 1923, פירסם ז׳בוטינסקי את מאמרו הידוע ״ קיר הברזל- אנחנו והערבים״, לאחר ניתוח מעמיק של המצב הקיים בפלשתינה ועם התגברות המתיחות בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית, ז׳בוטינסקי מגיע לאמת הנוראית שקיים מאבק רב ימים בין העם היהודי לעם הערבי על חלקת האל הקטנה הזאת ומאחר שהפלסטינים לעולם לא ישלימו עם הנוכחות היהודית ,כרב ושבידיהם השילטון המדיני על הארץ הזאת, לא נותר כפיתרון אחר , אלא להקים את קיר הברזל הזה בינינו שמשמעותו בעצם, להקים כוח מגן יהודי , שיקח על עצמו את המשימה להגן על היישוב היהודי ובעתיד לאחר הקמת מדינה יהודית יקח על עצמו את המשימה להגן עליה.
כאשר טענו נגדו שדבריו הם גזעניים ומליטנטיים, כתב ז׳בוטינסקי מאמר פולמוס כנגד המקטרגים עליו ותקף אותם כצבועים, אי אמירת אמת , ועד לדוברי שקר , וזאת במטרה להוליך שולל את העם.
לפי דעתי מכאן צומחת החיבה המיוחדת שמגלה שליים כלפי זאב ז׳בוטינסקי , שהיה לראייתו אדם שדגל באמירת האמת על כל צדדיה החיוביים והשליליים.
בנקודה זאת הסכמתי עם דעתו של שליים, ולפיה , מאמרו של ז׳בוטינסקי שאף להראות את המצב לאשורו בלי כחל וסרק, בעוד שהסוציאליסטים ובן גוריון ביניהם, ניסו להסתיר את העובדה הזאת מהיישוב, שהיהודים והערבים הולכים לקראת התנגשות צבאית ביניהם.
אבל, כמו ששליים טוען, כלפי חוץ הם טענו את ההפך , אבל ההנהגה בינה לבין עצמה ראתה טוב מאוד את ההליכה בדרך ההתנגשות, ואף ידעה שלא יתכן פיתרון אחר למצב, מבלי שהיישוב היהודי יוותר לחלוטין על מטרתו להגיע לעצמאות פוליטית.
מהרגע שההנהגה הציונית הגיע למסקנה שיש לאמץ את דרך ״ קיר הברזל״, לא נותרה לה ברירה אחרת אלא להכין את היישוב היהודי לקראת העימות המתקרב, תוך הסתמכות זמנית על הכוח הבריטי ששלט בארץ ישראל.
שליים טוען בספרו, שלא נוסו כל הדרכים להדברות ולא נעשה כל ניסיון להגיע להסכם מדיני עם ההנהגה הפלסטינית המתונה, הבעיה לדעתי , שאפשרות מסוג זה לא התקיימה כלל, מכיוון שהמתונים במחנה הפלסטיני תמיד חוסלו פיסית או מדינית על ידי מחנה הקיצוני של החוסיינים, וכך נדחקו לפינה הנששיבים, שאיתם אולי היה סיכוי להגיע לאיזה שהוא הסכם שלום.
וכך נאלצה הנהגת הישוב היהודי לאמץ את דרכם של הרביזיוניסטים, תוך כיסוי האמת, ושימוש בצביעות , כשזו הופכת לדרך התנהגות נורמטיבית.
לאורך המחקר, חוזר שליים וטוען, שקיר הברזל גבר על דרך השלום , חוץ מתקופת ממשלתו של שרת.
על פי דעתו, היה ראש הממשלה שרת היה מוכן ללכת להסכם שלום עם הפלסטינים שבו היה מסכים עם קיום מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל ולשיבת הפליטים הפלסטינים לישובים מהם גורשו.
שרת שהיה ידוע בהיכרותו העמוקה עם תרבות ערב, וראה בה את מפתח להשתלבות ישראל באזור
נתפס על ידי שליים, כאיש שהיה קרוב יותר מכל מנהיגי ישראל להגיע לפתרון אמיתי של הסכסוך הישראלי פלסטיני.
מראיה של היום, כשמונה שנים מפרסום הספר, וכ 12 שנים מאז כתיבתו, ניראה לי ששליים
טעה לכל אורכו של הספר, ובעמדה שבה הוא רואה את הסכסוך.
הסכסוך בראשיתו אכן היה סכסוך בין שתי לאומים, אבל היה בעל אופי פוליטי, כלכלי, לאומי.
לאחר שנמנע כל פיתרון שהובא כביכול כתוצאה ממדיניות קיר הברזל, אבל לאמיתו של דבר כתוצאה מהאגף הקיצוני של התנועה הלאומית הפלסטינית, הפך הסכסוך יותר ויותר לסכסוך לאומי ודתי, בין היהודים למוסלמים, כאשר לא קיימת אפשרות אמיתית לגשר על הפערים, וכאשר האידיאולוגיה המוסלמית - פלסטינית היא אידיאולוגיה של חיסול הקיום הלאומי היהודי, או במילים אחרות, ג׳נוסייד
של היישוב היהודי בארץ ישראל.
מסקנה : ״ קיר הברזל״ חייב להשאר המקומו, עלינו לבצרו, להמשיך לדאוג לחיזוקו ולחתור לפיוסם של הפלסטינים לאחר שיתיאשו לחלוטין מאפשרות של חיסול הקיום היהודי בארץ ישראל.
הספר שלעצמו הוא ספר טוב, הוא נכתב לאחר מחקר מעמיק, ומתועד להפליא.
המסקנות שאליהן מגיע המחבר , מראות על חוסר האיזון שבגישתו ועל נטייתו להפגין סימפתיה לצד הפלסטיני, כמו הרבה מאוד היסטוריונים חדשים פוסט ציוניים.
טוביה