“מיהו גבריאל תירוש, מין אדם ושם מוצלח שכזה? אם נתחיל מהליהוק למיני סידרה הכל ילך חלק יותר, וגבריאל תירוש אוהב שהכל הולך חלק. איתי טיראן יופיע לפנינו בדמותו של גבריאל תירוש, מורה צעיר בשנות העשרים לחייו, שמילא מקום מורה אחר להיסטוריה בגימנסיה הירושלמית המיוחסת, אותה גימנסיה שבני האליטה מילאו את כיתותיה ומוריה מבוגרים וקצת עייפים. את תפקיד המספר ימלא שחר טבוך. גבריאל תירוש מצית את הדמיון. הכל קם לתחיה בהסבריו, עד מהרה הוא מוציא את כיתתו לסיור לימודי בגליל העליון רחוק והרבה לפני הטיול השנתי באביב, דבר שלפני כן לא התקיים מעולם. די מהר קמה לה "נבחרת" נעריו של "מר תירוש", והמספר הוא אחד הנערים, שלא לשם טיול קמה. הזמן הוא זמן קצר לפני פרעות תרצ"ו (1936), פרעות ערבים ביהודים. האם גבריאל תירוש הוא אך מורה תמים? לא רק לא תמים, אלא כזה המכניס פוליטיקה לכיתה, נושא האסור היום ובכך נידונים תלמידי ישראל לשיעורי היסטוריה משמימים. את הפרעות הוא צופה מראש, משל היה זבוב על הקיר אצל מי שמחליט בצד שכנגד, רק שזבוב אין הוא צריך להיות, רק מורה להיסטוריה, וההיסטוריה הרי תמיד חוזרת. (כאן המקום לציין שבעודי זאטוט זב חוטם בן 15, בכיתה י' בבית ספר נחשב, הגיע לכיתה מורה לגאוגרפיה חדש. בחור יחסית צעיר בשנות השלושים שלו, המעביר הרצאות גאופוליטיות מדם לבו, הרצאות המצליחות להתגבר על הצלצול הגואל ואיש לא שם לב שצריך לצאת להפסקה, לא ארכה השנה והמורה מצא עצמו בחוץ...) יצחק שלו עצמו למד ולימד בירושלים, ידיעותיו בתנ"ך נרחבות. את עצמו הכניס כנראה לסיפור, הסיפור על מורה המנסה ליצור יחידה "צבאית" מתלמידיו, מנקודת מבט ייחודית טרם מלחמת העולם השניה, כשגבריאל תירוש משכנע את תלמידיו שהעם היהודי גדול וכביר הוא, אם לא במספרים מוחלטים, הרי בתבונה ובכושר פעולה. כאיש ארץ ישראל השלמה, שלו מכניס עצמו, כאמור, לדמותו של תירוש והלה משכנע את (חמשת) תלמידיו הנבחרים בפסוקים מהתנ"ך היכן שכנו יהודים בעבר ואין בעיה שישובו לשכון שוב בשנית באותם מקומות. אלא שהכל לגמרי לא תמים ופתאום מחתרת. ולא רק מחתרת, אלא ספר המתחפש למסה פוליטית, המדברת בגנות מדיניות ההבלגה של ההנהגה היהודית אל מול הרצחנות הערבית והפורענות של תרצ"ו, ולפני כן תרפ"ט, וכל זאת בוויכוח הניטש בין גבריאל תירוש לתלמידיו. החמישיה נפגשת בביתו של מורם, חמישיה מאומנת בנשק ובלחימה, ודורשת הסברים מדוע אינם יוצאים לפעולה. המורה מסביר שהבריטים יסייעו רק למי שחזק. היהודים צריכים להוכיח עוצמה. יגיע יומם לפעול. ומכאן, תירוש דורש מהנהגת ההגנה לחדול מהגנה והבלגה ולעבור לפלוגות-מחץ (והרי לשם כך אימן את קבוצת המחץ הקטנה שלו). בפועל, תירוש וההגנה נפרדים (ובמציאות, הפלמ"ח מוקם רק כעבור חמש שנים ומחזיק מעמד שבע שנים, עד להטמעות בצה"ל, לאחר הקמת המדינה). וכך, איך שנכנס לחיי ארבעת הנערים והנערה בסערה, כך יצא. מתוך ששת חברי פלוגת המחץ החדשה והמאומנת, נותרו ארבעה בסיום טרגי וכבד במיוחד. שוב לא נראה גבריאל תירוש ואיש לא שמע עליו עוד. שנת הלימודים חלפה, טקס הועמד, נאומים נישאו וגבריאל תירוש, המחנך האהוב, נעדר. קשה לכתוב על כך.”

“פרשת גבריאל תירוש הוא סיפור מקסים עם ניחוח של תמימות נעורים ושורשיות של ארץ ישראל של לפני קום המדינה. סיפור על מורה כריזמטי, כזה שכולנו היינו רוצים שיהיה לנו, שמקבץ סביבו ארבעה מתלמידיו ומשנה את חייהם לבלי הכר. גבריאל תירוש, עולה מגרמניה שבא לקיבוץ ועבד במסגריה, מחליט כעבוד זמן לא רב לעזוב להוראה באומרו לידידתו: 'מספיק לחשל ברזל, יש לחשל נשמות'. וכך אכן היה. את תלמידיו הנבחרים הוא מאמן בשדאות ובנשק, ומלמדם פרק בגבורה יהודית, וזאת עם הרבה חכמה, חכמה פוליטית וחכמה הנהגתית. בתוך כדי הסיפור שובה הלב הקורא מתוודע לתיאור המהלכים שהובילו לשבירת ההבלגה של אותם ימים ולהקמת האצ"ל והלח"י. יצחק שלו (נכון, אבא של מאיר שלו) כותב מסמך מרתק, ולמי שלא מצוי בענינים גם נועז, שכן בשנות השישים כשיצא הספר, היה בכך יציאה כנגד הממסד שעדיין הוקיע את אנשי האצ"ל (בגין) והלח"י (יאיר), ויעידו על כך חלופת המאמרים בעיתון דבר של אותם ימים (למעוניין קישורים נמצאים בערך ויקיפדיה על הספר). יש להניח שיש שיראו בספר מסמך ארכאי שאבד עליו הכלח, או שלא יתחברו לכתיבה המתפייטת משהו של הימים ההם, אבל מי שלא חושש מכך ימצא סיפור נפלא, עם רלוונטיות אף לימינו אלה. מומלץ בחום.”

“מן הרגע הראשון בו נחו עיניי על הספר, לא יכולתי לעזבו. קראתי אותו כמעט ברציפות במשך שלושה ימים. שלושה ימים מורטי עצבים שאף על פי שידעתי את סופו, עורי היה חידודין-חידודין, הרגשתי שאני חייבת להגיע לסוף. לדעת מה יקרה לגיבור הספר ולחבריו. והסוף לא איכזב אותי, אדרבא, הוא היה מהול בכמות המדויקת של עצב ושמחה. המשכיות וסופיות. עלילת הספר מתארת חמישה נערים ונערה באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת, אשר חיים בארץ ישראל דאז, לפני שהפכה למדינת ישראל. הימים הם ימים נפיצים של כנופיות ערביות הגורמות חמאס לכל יהודי באשר הוא, יהודי שאינו תוקף אלא מגונן על עצמו. יהודי שאינו מאמין בתקיפה אלא בהגנה בלבד. אלה ימים של מאורעות, של קושי. ימי סכסוכים וחוסר ביטחון הפושה בלב היישוב היהודי הנלחם על קיומו. ובכל הכאוס השורר ממילא, מגיח בבית ספרו של הדמות הראשית מורה כריזמטי ושונה, מורה שלא רק מלהג ומברבר על תקופות עברו באופן תיאורטי אלא חיי את חיי ההרפתקה כהוויתם וגונב את לבבות הנערים כבר בהופעתו הראשונית המוקפדת. מורה החריג בנוף כבר לפי הופעתו הצעירה, בהשוואה למורים האחרים שהזיקנה היא מנת חלקם ואחדים מהם רגלם כבר בקבר. ראשית כל, הוא אינו קשיש בא בימים, הוא אינו מטפטף סיסמאות תנכי"ות אלא דוגל בעשייה. בהכאת האויב ובהשלטת מורא עליו. דבר הנוגד את אורח חייהם של שאר המורים בגמנסיה, אשר דוגלים בהגנה, בהליכה לפי הספר ובהדרכת החוק הבריטי שאין להמרותו. מר תירוש מתנגד לכך ולכן הוא משלהב את חמשת הנערים והנערה, מכניסם אל לב ליבה של סוגייה סבוכה שמן ההתחלה נסכה בי הרגשה שהיא גדולת מימדים מכדי שהנערים והנערה יצליחו להכילה ולעכל את משמעותה. הוא הגיש להם כפפה גדולה מכפי מדידותיהם ואין פלא שאחריתם הייתה אחרית רעה ולא מתגמלת. הבת היחידה בקבוצה, איה שמה, מקפחת חייה לאחר שהצילה את גבריאל עצמו והמורה הנערץ, יורד למחתרת, האסימון נופל, הוא חש באשמה גדולה המבצבצת מתוכו ומאיימת להכריעו אל הקרקע, אשמה שגורמת לו להיעלם ולמרות שמתחילת הסיפור המספר מאחל בסתר ליבו לראות את המורה המוערך בריא ושלם אך למרות תקוותיו, סופו של המורה, אף על פי שהוא לוט בערפל, ידוע מראש. לא קשה לנחש זאת. אך כמו בכל מלחמה, ישנם קורבנות. אין מלחמה ללא קורבנות וללא הקרבות ותשלום מחיר יקר המציאות. מותה של איה הוא הראשון מאמיתות החיים שמספר הסיפור ורעיו יהיו עדים אליהם. מסכת של כאב לצד השלמה. תקומתה של מדינה אשר גבה חיים רבים אינספור. והאירוני הוא, שלמרות שהמדינה הוקמה וכבר אין הגנה, ואין לח"י ואצ"ל, הסוגייה הופליטית עדיין נושמת ומתרוצצת, חיה במוחותינו. אין לה סוף ונדמה לי שגם לא יהיה לה סוף. אין בריטים אבל אירגונים ערביים עוינים ישנם שרוצים להשמידנו, לכלותנו. יש את אלה התמימים שחושבים שהשלום הוא הפתרון, חיים במעין חלום ורוד שהינה, זה תכף יקרה, זה מעבר לפינה, אך המציאות תטפח להם על השכם ותעורר אותם מעלפונם המתוק חיש מהר. לא הרגע, לא היום, לא מחר. יש עוד זמן רב. זמן רב אך גם הם יקיצו מחלומותיהם כפי שהמספר וחבריו קצו. החיים אליהם נשאבו, בעל כורחם, על ידי גבריאל תירוש לא היו חיי הרפתקאות בנוסח המערב הפרוע שליבם הצעיר כמהה אליו משחר נעוריהם, אלה היו חיים קשים, אלימים שאיפשרו להם הצצה ראשונית לעתיד ליפול עליהם. פגישתם עם גבריאל פקחה את עיניהם וגרמה לפיכחון לסלק את תמימות הנעורים שעוד אחזה בהם. הוא הפך אותם לחיילים צעירים, לימד אותם מאפס את הלכותיו של חייל צעיר ופטריוט, תאב הצלחה, לא נקם, אלא הצלחה וכל זאת תחת חוטמם של המורים הקפדנים, סולדי הלחימה והמדון. ספר מופלא המתובל בשפה עשירה ומפולפלת, שפה אשר הולכת ודועכת ככל שנוקפות השנים, האופיינית לימים עברו, לימים ההם, שהמדינה טרם התקיימה, לדור החלוצים, אלה שהקימו בזעת אפם את המדינה שלנו ומכרסמת בי תמיד השאלה: לו היו חיים בימינו, מה הייתה דעתם? האם היו שמחים בהשגיה של המדינה? האם מפעל חייהם הוגשם במלואו? זו שאלה שלדאבוני לא נוכל לזכות לתשובה. לפחות לא בחיים הללו על פני האדמה. אולי בעולם הבא. ככל שאני קרבה אל סוף הספר, עובדות החיים מכות בי, מפלחות את עורי ומשתלחות בי, אני נאנחת, ליבי עמוס מרורים. דור נפקד. דור שהיה ועודנו קיים אומנם אך רצוץ, קמל, מתעופף ברוח כשאריות פרחים נובלים שפעם ריחם הטוב אפף את הכול וכיום נותר מהן שלד שאף הוא נמק ככל שהחודשים חולפים. אני חשה בזאת באופן אישי, כאשר אני רואה את דור הקשישים, אלה שחזו במו עיניהם בתקומתה של המדינה ולצד דמעות הצער והעצב געתה שמחה ואורה גדולה. סבתא אחת איננה, סבא מתנדנד בין שני קצוות החבל, אוחז בחיים בעיקשות על אף תחלואיו הרבים. " בשנים הארוכות והרבות שבאו לאחר-מכן תוהה הייתי לא פעם אחת על משמעותו של הזמן. עתים נראה לי כדבר הנתון בתוכי וצומח עמי על מנת לקמול ולהתמולל כעורי ושערי, ועתים ניצב מחוצה לי, כמין מהות אדירה ובלתי משתנה, וצופה אל השינויים החלים בי בדממה שכולה צער. פעמים מצליח הייתי להבחין באותם גרגרי הדוק הניגרים אט אט בשעון החול שלו, ופעמים שלא הבחנתי אלא בהכאות-הגונג העמומות שלו, כהכאת פטישו של אותו ענק המשמש סמלה של חברת סרטים אחת ומופיע בראש סרטיה."”

“איזו עברית!!! ספורם של נערים ונערות בתקופה שבה הציונות היתה לא רק מהלשון לחוץ. שציונות היתה ציונות. לקח הסופר והמשורר הנפלא יצחק שלו מנוחתו עדן את גיבוריו למסע הרפתקני ערכי שנראה היום אולי נאיבי אבל כשנכתב היו הדברים כלל לא נאיבים ולכן בני הנוער וגם המבוגרים אהבו את כתיבתו. גיבוריו מגוייסים מבית הספר התיכון על ידי מורה להסטוריה נערץ. ומאחר שהשנים הן לפני קום המדינה והבריטים אז בארץ וכל אחד מבין את אשר עליו לעשות. תירוש אינו מתייסר בכך שמצרף את הצעירים להרפתקאה מסוכנת שהיא חלק מהמפעל הציוני כפי שהבין אותו ולא רק הוא. למרות שערכתי סדר בספרי ורבים השלחתי שנאלתי לעזוב את ביתי הספר הזה יש לו מקום כבוד גם היום בארון הספרים שלי. הוא מעורר אצלי געגועים עזים לתקופה שאולי נשאלו בה פחות שאלות והתשובות היו ברורות יותר. קשה לי להמליץ על הספר משום שנכדי ואפילו בני בזו לי שהמלצתי בפניהם לקרוא אותו. טענו מיושן "איפה אתה חי סבא" "מה סבא מה אתה מבין אמרו". בחרתי להזכיר את הספר כאן ואולי ישנו אי פה אי שם מישהו שהדברים והלשון ידברו אליו גם בעת הזו. לא רק כנוסטלגיה גם כתפיסת עולם המתאימה לזמננו לא פחות. כי כמו שנכתב בהגדת הפסח גם היום אויבנו רוצים לכלותינו ואנו חייבים לעמוד בפניהם זקופים וחזקים להפגין עוצמה ומסירות כי אחרת איני רוצה לעלות על הדעת מה עלול להתרחש כאן.”

“מיהו גבריאל תירוש, מין אדם ושם מוצלח שכזה? אם נתחיל מהליהוק למיני סידרה הכל ילך חלק יותר, וגבריאל תירוש אוהב שהכל הולך חלק. איתי טיראן יופיע לפנינו בדמותו של גבריאל תירוש, מורה צעיר בשנות העשרים לחייו, שמילא מקום מורה אחר להיסטוריה בגימנסיה הירושלמית המיוחסת, אותה גימנסיה שבני האליטה מילאו את כיתותיה ומוריה מבוגרים וקצת עייפים. את תפקיד המספר ימלא שחר טבוך. גבריאל תירוש מצית את הדמיון. הכל קם לתחיה בהסבריו, עד מהרה הוא מוציא את כיתתו לסיור לימודי בגליל העליון רחוק והרבה לפני הטיול השנתי באביב, דבר שלפני כן לא התקיים מעולם. די מהר קמה לה "נבחרת" נעריו של "מר תירוש", והמספר הוא אחד הנערים, שלא לשם טיול קמה. הזמן הוא זמן קצר לפני פרעות תרצ"ו (1936), פרעות ערבים ביהודים. האם גבריאל תירוש הוא אך מורה תמים? לא רק לא תמים, אלא כזה המכניס פוליטיקה לכיתה, נושא האסור היום ובכך נידונים תלמידי ישראל לשיעורי היסטוריה משמימים. את הפרעות הוא צופה מראש, משל היה זבוב על הקיר אצל מי שמחליט בצד שכנגד, רק שזבוב אין הוא צריך להיות, רק מורה להיסטוריה, וההיסטוריה הרי תמיד חוזרת. (כאן המקום לציין שבעודי זאטוט זב חוטם בן 15, בכיתה י' בבית ספר נחשב, הגיע לכיתה מורה לגאוגרפיה חדש. בחור יחסית צעיר בשנות השלושים שלו, המעביר הרצאות גאופוליטיות מדם לבו, הרצאות המצליחות להתגבר על הצלצול הגואל ואיש לא שם לב שצריך לצאת להפסקה, לא ארכה השנה והמורה מצא עצמו בחוץ...) יצחק שלו עצמו למד ולימד בירושלים, ידיעותיו בתנ"ך נרחבות. את עצמו הכניס כנראה לסיפור, הסיפור על מורה המנסה ליצור יחידה "צבאית" מתלמידיו, מנקודת מבט ייחודית טרם מלחמת העולם השניה, כשגבריאל תירוש משכנע את תלמידיו שהעם היהודי גדול וכביר הוא, אם לא במספרים מוחלטים, הרי בתבונה ובכושר פעולה. כאיש ארץ ישראל השלמה, שלו מכניס עצמו, כאמור, לדמותו של תירוש והלה משכנע את (חמשת) תלמידיו הנבחרים בפסוקים מהתנ"ך היכן שכנו יהודים בעבר ואין בעיה שישובו לשכון שוב בשנית באותם מקומות. אלא שהכל לגמרי לא תמים ופתאום מחתרת. ולא רק מחתרת, אלא ספר המתחפש למסה פוליטית, המדברת בגנות מדיניות ההבלגה של ההנהגה היהודית אל מול הרצחנות הערבית והפורענות של תרצ"ו, ולפני כן תרפ"ט, וכל זאת בוויכוח הניטש בין גבריאל תירוש לתלמידיו. החמישיה נפגשת בביתו של מורם, חמישיה מאומנת בנשק ובלחימה, ודורשת הסברים מדוע אינם יוצאים לפעולה. המורה מסביר שהבריטים יסייעו רק למי שחזק. היהודים צריכים להוכיח עוצמה. יגיע יומם לפעול. ומכאן, תירוש דורש מהנהגת ההגנה לחדול מהגנה והבלגה ולעבור לפלוגות-מחץ (והרי לשם כך אימן את קבוצת המחץ הקטנה שלו). בפועל, תירוש וההגנה נפרדים (ובמציאות, הפלמ"ח מוקם רק כעבור חמש שנים ומחזיק מעמד שבע שנים, עד להטמעות בצה"ל, לאחר הקמת המדינה). וכך, איך שנכנס לחיי ארבעת הנערים והנערה בסערה, כך יצא. מתוך ששת חברי פלוגת המחץ החדשה והמאומנת, נותרו ארבעה בסיום טרגי וכבד במיוחד. שוב לא נראה גבריאל תירוש ואיש לא שמע עליו עוד. שנת הלימודים חלפה, טקס הועמד, נאומים נישאו וגבריאל תירוש, המחנך האהוב, נעדר. קשה לכתוב על כך.”

“פרשת גבריאל תירוש הוא סיפור מקסים עם ניחוח של תמימות נעורים ושורשיות של ארץ ישראל של לפני קום המדינה. סיפור על מורה כריזמטי, כזה שכולנו היינו רוצים שיהיה לנו, שמקבץ סביבו ארבעה מתלמידיו ומשנה את חייהם לבלי הכר. גבריאל תירוש, עולה מגרמניה שבא לקיבוץ ועבד במסגריה, מחליט כעבוד זמן לא רב לעזוב להוראה באומרו לידידתו: 'מספיק לחשל ברזל, יש לחשל נשמות'. וכך אכן היה. את תלמידיו הנבחרים הוא מאמן בשדאות ובנשק, ומלמדם פרק בגבורה יהודית, וזאת עם הרבה חכמה, חכמה פוליטית וחכמה הנהגתית. בתוך כדי הסיפור שובה הלב הקורא מתוודע לתיאור המהלכים שהובילו לשבירת ההבלגה של אותם ימים ולהקמת האצ"ל והלח"י. יצחק שלו (נכון, אבא של מאיר שלו) כותב מסמך מרתק, ולמי שלא מצוי בענינים גם נועז, שכן בשנות השישים כשיצא הספר, היה בכך יציאה כנגד הממסד שעדיין הוקיע את אנשי האצ"ל (בגין) והלח"י (יאיר), ויעידו על כך חלופת המאמרים בעיתון דבר של אותם ימים (למעוניין קישורים נמצאים בערך ויקיפדיה על הספר). יש להניח שיש שיראו בספר מסמך ארכאי שאבד עליו הכלח, או שלא יתחברו לכתיבה המתפייטת משהו של הימים ההם, אבל מי שלא חושש מכך ימצא סיפור נפלא, עם רלוונטיות אף לימינו אלה. מומלץ בחום.”

“מן הרגע הראשון בו נחו עיניי על הספר, לא יכולתי לעזבו. קראתי אותו כמעט ברציפות במשך שלושה ימים. שלושה ימים מורטי עצבים שאף על פי שידעתי את סופו, עורי היה חידודין-חידודין, הרגשתי שאני חייבת להגיע לסוף. לדעת מה יקרה לגיבור הספר ולחבריו. והסוף לא איכזב אותי, אדרבא, הוא היה מהול בכמות המדויקת של עצב ושמחה. המשכיות וסופיות. עלילת הספר מתארת חמישה נערים ונערה באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת, אשר חיים בארץ ישראל דאז, לפני שהפכה למדינת ישראל. הימים הם ימים נפיצים של כנופיות ערביות הגורמות חמאס לכל יהודי באשר הוא, יהודי שאינו תוקף אלא מגונן על עצמו. יהודי שאינו מאמין בתקיפה אלא בהגנה בלבד. אלה ימים של מאורעות, של קושי. ימי סכסוכים וחוסר ביטחון הפושה בלב היישוב היהודי הנלחם על קיומו. ובכל הכאוס השורר ממילא, מגיח בבית ספרו של הדמות הראשית מורה כריזמטי ושונה, מורה שלא רק מלהג ומברבר על תקופות עברו באופן תיאורטי אלא חיי את חיי ההרפתקה כהוויתם וגונב את לבבות הנערים כבר בהופעתו הראשונית המוקפדת. מורה החריג בנוף כבר לפי הופעתו הצעירה, בהשוואה למורים האחרים שהזיקנה היא מנת חלקם ואחדים מהם רגלם כבר בקבר. ראשית כל, הוא אינו קשיש בא בימים, הוא אינו מטפטף סיסמאות תנכי"ות אלא דוגל בעשייה. בהכאת האויב ובהשלטת מורא עליו. דבר הנוגד את אורח חייהם של שאר המורים בגמנסיה, אשר דוגלים בהגנה, בהליכה לפי הספר ובהדרכת החוק הבריטי שאין להמרותו. מר תירוש מתנגד לכך ולכן הוא משלהב את חמשת הנערים והנערה, מכניסם אל לב ליבה של סוגייה סבוכה שמן ההתחלה נסכה בי הרגשה שהיא גדולת מימדים מכדי שהנערים והנערה יצליחו להכילה ולעכל את משמעותה. הוא הגיש להם כפפה גדולה מכפי מדידותיהם ואין פלא שאחריתם הייתה אחרית רעה ולא מתגמלת. הבת היחידה בקבוצה, איה שמה, מקפחת חייה לאחר שהצילה את גבריאל עצמו והמורה הנערץ, יורד למחתרת, האסימון נופל, הוא חש באשמה גדולה המבצבצת מתוכו ומאיימת להכריעו אל הקרקע, אשמה שגורמת לו להיעלם ולמרות שמתחילת הסיפור המספר מאחל בסתר ליבו לראות את המורה המוערך בריא ושלם אך למרות תקוותיו, סופו של המורה, אף על פי שהוא לוט בערפל, ידוע מראש. לא קשה לנחש זאת. אך כמו בכל מלחמה, ישנם קורבנות. אין מלחמה ללא קורבנות וללא הקרבות ותשלום מחיר יקר המציאות. מותה של איה הוא הראשון מאמיתות החיים שמספר הסיפור ורעיו יהיו עדים אליהם. מסכת של כאב לצד השלמה. תקומתה של מדינה אשר גבה חיים רבים אינספור. והאירוני הוא, שלמרות שהמדינה הוקמה וכבר אין הגנה, ואין לח"י ואצ"ל, הסוגייה הופליטית עדיין נושמת ומתרוצצת, חיה במוחותינו. אין לה סוף ונדמה לי שגם לא יהיה לה סוף. אין בריטים אבל אירגונים ערביים עוינים ישנם שרוצים להשמידנו, לכלותנו. יש את אלה התמימים שחושבים שהשלום הוא הפתרון, חיים במעין חלום ורוד שהינה, זה תכף יקרה, זה מעבר לפינה, אך המציאות תטפח להם על השכם ותעורר אותם מעלפונם המתוק חיש מהר. לא הרגע, לא היום, לא מחר. יש עוד זמן רב. זמן רב אך גם הם יקיצו מחלומותיהם כפי שהמספר וחבריו קצו. החיים אליהם נשאבו, בעל כורחם, על ידי גבריאל תירוש לא היו חיי הרפתקאות בנוסח המערב הפרוע שליבם הצעיר כמהה אליו משחר נעוריהם, אלה היו חיים קשים, אלימים שאיפשרו להם הצצה ראשונית לעתיד ליפול עליהם. פגישתם עם גבריאל פקחה את עיניהם וגרמה לפיכחון לסלק את תמימות הנעורים שעוד אחזה בהם. הוא הפך אותם לחיילים צעירים, לימד אותם מאפס את הלכותיו של חייל צעיר ופטריוט, תאב הצלחה, לא נקם, אלא הצלחה וכל זאת תחת חוטמם של המורים הקפדנים, סולדי הלחימה והמדון. ספר מופלא המתובל בשפה עשירה ומפולפלת, שפה אשר הולכת ודועכת ככל שנוקפות השנים, האופיינית לימים עברו, לימים ההם, שהמדינה טרם התקיימה, לדור החלוצים, אלה שהקימו בזעת אפם את המדינה שלנו ומכרסמת בי תמיד השאלה: לו היו חיים בימינו, מה הייתה דעתם? האם היו שמחים בהשגיה של המדינה? האם מפעל חייהם הוגשם במלואו? זו שאלה שלדאבוני לא נוכל לזכות לתשובה. לפחות לא בחיים הללו על פני האדמה. אולי בעולם הבא. ככל שאני קרבה אל סוף הספר, עובדות החיים מכות בי, מפלחות את עורי ומשתלחות בי, אני נאנחת, ליבי עמוס מרורים. דור נפקד. דור שהיה ועודנו קיים אומנם אך רצוץ, קמל, מתעופף ברוח כשאריות פרחים נובלים שפעם ריחם הטוב אפף את הכול וכיום נותר מהן שלד שאף הוא נמק ככל שהחודשים חולפים. אני חשה בזאת באופן אישי, כאשר אני רואה את דור הקשישים, אלה שחזו במו עיניהם בתקומתה של המדינה ולצד דמעות הצער והעצב געתה שמחה ואורה גדולה. סבתא אחת איננה, סבא מתנדנד בין שני קצוות החבל, אוחז בחיים בעיקשות על אף תחלואיו הרבים. " בשנים הארוכות והרבות שבאו לאחר-מכן תוהה הייתי לא פעם אחת על משמעותו של הזמן. עתים נראה לי כדבר הנתון בתוכי וצומח עמי על מנת לקמול ולהתמולל כעורי ושערי, ועתים ניצב מחוצה לי, כמין מהות אדירה ובלתי משתנה, וצופה אל השינויים החלים בי בדממה שכולה צער. פעמים מצליח הייתי להבחין באותם גרגרי הדוק הניגרים אט אט בשעון החול שלו, ופעמים שלא הבחנתי אלא בהכאות-הגונג העמומות שלו, כהכאת פטישו של אותו ענק המשמש סמלה של חברת סרטים אחת ומופיע בראש סרטיה."”

“איזו עברית!!! ספורם של נערים ונערות בתקופה שבה הציונות היתה לא רק מהלשון לחוץ. שציונות היתה ציונות. לקח הסופר והמשורר הנפלא יצחק שלו מנוחתו עדן את גיבוריו למסע הרפתקני ערכי שנראה היום אולי נאיבי אבל כשנכתב היו הדברים כלל לא נאיבים ולכן בני הנוער וגם המבוגרים אהבו את כתיבתו. גיבוריו מגוייסים מבית הספר התיכון על ידי מורה להסטוריה נערץ. ומאחר שהשנים הן לפני קום המדינה והבריטים אז בארץ וכל אחד מבין את אשר עליו לעשות. תירוש אינו מתייסר בכך שמצרף את הצעירים להרפתקאה מסוכנת שהיא חלק מהמפעל הציוני כפי שהבין אותו ולא רק הוא. למרות שערכתי סדר בספרי ורבים השלחתי שנאלתי לעזוב את ביתי הספר הזה יש לו מקום כבוד גם היום בארון הספרים שלי. הוא מעורר אצלי געגועים עזים לתקופה שאולי נשאלו בה פחות שאלות והתשובות היו ברורות יותר. קשה לי להמליץ על הספר משום שנכדי ואפילו בני בזו לי שהמלצתי בפניהם לקרוא אותו. טענו מיושן "איפה אתה חי סבא" "מה סבא מה אתה מבין אמרו". בחרתי להזכיר את הספר כאן ואולי ישנו אי פה אי שם מישהו שהדברים והלשון ידברו אליו גם בעת הזו. לא רק כנוסטלגיה גם כתפיסת עולם המתאימה לזמננו לא פחות. כי כמו שנכתב בהגדת הפסח גם היום אויבנו רוצים לכלותינו ואנו חייבים לעמוד בפניהם זקופים וחזקים להפגין עוצמה ומסירות כי אחרת איני רוצה לעלות על הדעת מה עלול להתרחש כאן.”