קודם כל תודה למירב, שבזכותה קראתי את הספר. בזכות הזדמנויות כאלו כדאי להיות חברים בקהילה המקסימה שלנו (אם כי קצת סוערת לאחרונה), קהילת "סימניה".
ולאחר שלב התודות המרגש, ניגש לעניין עצמו. חצוף היובל הזה, חשבתי לעצמי, מנסה לדחוס את כל תולדות האנושות לכמה מאות עמודים ועוד כריכה רכה, מה קורה כאן?
ובכן, יש לנו הום-ראן! יובל נח הררי עשה זאת ובענק. מזמן לא קראתי ספר היסטוריה כל כך קריא ומרתק ויחד עם זאת מאיר עיניים ומעורר מחשבה.
המחבר סוקר את ההיסטוריה ממעוף הציפור ובוחן תהליכים גלובאליים. אך הוא אינו מסתפק בדיבורים כלליים אלא מביא דוגמאות רלבנטיות ומעניינות המעידות על בקיאותו הרבה בהיסטוריה עולמית ובתחומים נושקים כגון כלכלה ומדעי החברה. למשל כאשר הוא מדבר על כך שהכיבושים הקולוניאליסטיים האירופאיים היו מלווים במשלחות מחקר מדעיות הוא מספר לדוגמא על "הסקר הגדול" של הודו אשר ארך 60 שנה וכלל מאות מדענים מתחומים שונים אשר מיפו את הודו מבחינה פיזית, ביולוגית ותרבותית. דבר שההודים עצמם מעולם לא חשבו לעשות.
כמו כן, הוא מתייחס להיבטים שלא נידונים בדרך כלל בספרות ההיסטורית. כגון: הצורך והחשיבות בהתפתחות הדתות הגדולות (רמז: ההסבר שלו ממש לא ימצא חן בעיני "שומרי החומות" כאן באתר), האם בני האדם נעשים מאושרים יותר לאורך ההיסטוריה(לא!!!!) ולמה המין שלנו (ההומו סאפיינס) עשוי או ירצה להפוך בעתיד עם התפתחות ההנדסה הגנטית. לדעתו השאלה צריכה להיות מה אנחנו רוצים להיות ולא למה נהפוך להיות.
בקיצור, ספר מומלץ ביותר, לא חף מפרובוקציות אך בהחלט נותן תמונה יותר ברורה על ערב הרב הזה הנקרא האנושות.

****




למה אני צם ביום כיפור אבל לא נוהג, למשל, ללכת לבית הכנסת לתפילת "תשליך"? למה אני מבקש סליחה מאנשים שלא פגשתי השנה בכלל? למה אני משתמש בטבליות "פיניש קוואנטום" למדיח הכלים שעולות כמעט פי שניים יותר מטבליות "ספארק"? מה הסיבה שאני לובש חולצת כותנה נושמת עם פסים ולא חולצת משי עם גדילים בצבע צהוב? למה אני משלם מסים? מה גורם לי לחלום דווקא על נסיעה לקוסטה ריקה עם המשפחה? למה אני בוחר לאכול בשר ולא לדגול בטבעונות? למה יש לי ייסורי מצפון כשאני בוחר לקרוא ספר בגינה ולא ללמד את הילד שלי לרכב על אופניים? למה אני יוצא לעבודה, מצחצח שיניים, לוקח כדורים נגד כאב ראש, נוטע עץ תאנה, גר בבית משותף במודיעין, למה בכלל אני נשוי, למה יש לי ילדים, למה ארבעה, מה גורם לי לתחושת ביטחון ולמה אני חוסך לפנסיה או לובש ג'ינס או צופה בסרטי קולנוע, למה אני עצוב כשאני שומע על פעוט סורי שטבע בים ושמח כשמכבי תל אביב מנצחת קבוצה מאיטליה? למה אני אוהב קרמבו מוקה? למה אני צם ביום כיפור? למה אני בכלל שואל "למה"?

העובדה שלכל השאלות האלה יש אינספור תשובות שונות ולעתים סותרות, מעוררת יראה. אפילו את השאלות הפשוטות ביותר ניתן להרחיב ולהרחיב עד אין קץ בעוד שאלות ועוד עד שמקבלים בחילה ובוחרים, לרוב, להסתפק בתשובות חותכות, גם אם הן חלקיות. למשל: למה אני אוהב קרמבו מוקה? אז ככה. קודם כל, מה זה "אני" (השאלה הגדולה מכולן). אני באופן ספציפי או גבר, יהודי, ישראלי, מודיעיני, נשוי וכל זה? מי זה "אני"? האם זה הפה שלי, או שזה המוח שלי, או הזיכרון שלי? או שזה האדם הקדמון שאכל לראשונה משהו מתוק והתחושה הזאת מהדהדת אצל צאצאיו עד היום? ומה זה: "אוהב"? מי קבע מה זה "אוהב"? אני מניח שיש איזשהו איזור במוח שפועל אחרת בזמן שאני אוכל קרמבו מוקה והמוליכים העצביים שבו פועלים ביתר-שאת ומעניקים לי תחושת עונג שונה מאשר כשאני אוכל, חלילה, קרמבו וניל או עיגול של צ'יריוז או פרוסת לחם. אבל למה דווקא קרמבו? ומי גילה את השוקולד, או את הקפה, או את החיטה? ואיפה חוצבים את הדקסטרוז ואם זה נמצא ליד המטעים של הגלוקוז? והאם העובדה שהוא צמחי מוסיפה או גורעת? ולמה בכלל המציאו שוקולד צמחי? האם זה בגלל האקלים החם? ומהם שיקולי המסחר? כפי הידוע לי אין קרמבו כלל במרבית מדינות העולם. ומי ייצר את הקרמבו? ומה איפשר את ייצורו? ואת קיום נייר האלומיניום שבו הוא עטוף? ומי בחר למלא אותו דווקא ב"טעם מוקה" ולא בקצף חלבוני בטעם שעועית מתוקה כמו באסיה? ומה תפקיד הכשרות בכל זה? ואפשר להמשיך ולפורר את השאלה הזו לעוד אטומים של שאלות שיפתחו עוד ועוד אשכולות היסטוריים, תרבותיים, גיאוגרפיים, ביולוגיים, פילוסופיים, מה שתרצו, עד לפידבק אינסופי שיוציא אותנו מדעתנו, וכל זאת רק משום ששאלתי שאלה תמימה שהתשובה עליה היא משהו כמו "כי זה טעים, תביא עוד אחד".

את התרגילים המחשבתיים האלה אפשר לערוך כמובן על כל שאלה, מהגדולות והמשמעותיות ביותר ועד הקטנות והפעוטות ביותר. מאחר שיש לי רק מעט סבלנות לפילוסופיה "בשביל הפילוסופיה" ושמאז ומעולם חתרתי לפשטות כמו רובנו, אני לא אוהב באמת לחשוב לעומק על "למה אנחנו משתמשים בכסף", או "למה לא טבעונות", או "למה אני צם ביום כיפור". תעזבו אותי ותביאו עוד קרמבו.

יובל נח הררי (ואייר ושרטט איציק יהב) לא עוצר. הוא לא מסתפק בתשובות הפשוטות והחותכות, ולמרות זאת מצליח לעשות את הבלתי אפשרי: הוא לא חופר, ולא מעיק, ולא מתפלסף, אלא מעניק לקוראים ספר נפלא, פשוט לקריאה ומאיר עיניים, מעניין מאוד ומבריק בתובנותיו - גם אם הן משומשות, ידועות, מומצאות או מגמתיות - שהופך באופן כמעט פלאי שאלות סבוכות לשאלות פשוטות יותר. בכמה מאות עמודים בודדות הררי סוקר את כל ההיסטוריה האנושית הידועה והפחות ידועה, ועושה סדר בבליל של נושאים עצומים - בלי להיגרר (בדרך כלל) לפשטנות, לאדנות, למורכבות יתר ואפילו לא לארכנות. תהליכים היסטוריים, גיאוגרפיים, פוליטיים, כלכליים, תיאולוגיים, אנתרופולוגיים, ביולוגיים, סוציולוגיים ואחרים נכנעים כמו סוס פרא לכתיבתו המאלפת ומלאת ההומור של הררי ומקבלים סוג של סדר, ושל היגיון בריא. מעולם לא נתקלתי בספר "עיון" כזה, שבקלות הייתי נותן אותו לבתי בת האחת עשרה לקריאה לא-ביקורתית, כדי שתדע משהו על העולם שבו היא נמצאת.

אנחנו עומדים על כתפי ענקים. כל מה שאנחנו חושבים או מרגישים, רוצים או מאמינים הוא תוצאה של כל מה שהיה כאן לפנינו. זה ברור. אליבא דהררי, בזנב כל שאלה שאפשר לשאול ישנה שרשרת היסקים שמסתיימת באדם הקדמון ובבחירותיו. בלי כל מה שקרה בהיסטוריה, היינו קרוב לוודאי עדיין צדים ומלקטים, ואולי קוטפים. אבל משהו התפתח אחרת. הנתיב הספציפי הזה שבו "בחרה" ההיסטוריה לצעוד, הוביל אותנו בסופו של דבר להיום, לקרמבו מוקה ולקפיטליזם, לבתים בפרברים ולדאע"ש, לאינטרנט ולהשתלות איברים, ולמעשה גם להבנה הקודרת שאופפת אותי ביתר-שאת בשנים האחרונות, שאני כבר כמעט לא יכול לבחור. בדיוק כמו החקלאי הקדום ש"בחר" לעסוק בחקלאות והעדיף אותה על פני חיי הציידים/לקטים, כי היא איפשרה לו להתקדם ופיתתה אותו בין השאר בהבטחות שווא (אולי) של שיפור אפשרי באיכות החיים, כך גם אני נטוע בבחירות (הכפויות) שעשיתי, ומוציא את ימיי כדי לשמר מה שמכונה לרוב "איכות חיים" ולמעשה הוא כלא במינימום סקיוריטי של חיים מודרניים, מתוכנת לחשוב ולרצות את מה שהביאו אותי לחשוב ולרצות בנקודה הפעוטה הזו בזמן.

למה מדברים בכל העולם אנגלית ולא יפנית, סינית, גרמנית, צרפתית, איטלקית או ספרדית? לפני אלפיים שנה הלטינית היתה השפה ששלטה בעולם, והיוונית היתה שפת התרבות. לפני אלף שנה האנגלית היתה שפה של עם קטן ומבודד באי קטן ושולי, בקצה יבשת פרימיטיבית, נחשלת ומפגרת. איך דווקא האנגלית הפכה לשפת התקשורת הבינלאומית ולשפת המדע הבינלאומי?

למה אנחנו חיים היום יותר מאשר אי-פעם בהיסטוריה? למה תוחלת החיים הממוצעת לפני מאתיים שנה היתה שלושים, והיום, אם אתה חי במערב, היא שמונים?

אוקיי, כי עד לפני מאתיים שנה, חמישים אחוז מהילדים מתו עד גיל 18, והיום - כמעט כלום, במדינות המערב. אבל מה גרם לזה? איך זה קרה?כי גילינו את החיידקים ובעקבות זה יצרנו את החיסונים. לכן ילדים כמעט ולא מתים ממחלות ילדות כמו פעם. אבל מי גילה את החיסונים? ואיך? ולמה דווקא במערב התחיל הכל?

איך זה שלפני אלפיים שנה היו 400 מיליון איש בעולם והיום יש פי עשרים? איך זה קרה?

שוב, החיסונים הפחיתו תמותת תינוקות כמעט לאפס וכך אפשרו התפוצצות אוכלוסין. פעם, כשהיו נולדים עשרה ילדים, רק שניים-שלושה היו מגיעים לבגרות ומולידים, והיום כל עשרה יכולים להוליד מאה, בזכות החיסונים. אבל התפוצצות האוכלוסין היא גם בשל שיפור בתברואה וגילוי והמצאת טכנולוגיות ומקורות אנרגיה שאפשרו ייצור מזון למיליארדים, בניית בתים וחימומם, והקמת תשתיות תחבורה ותקשורת שיכולים לקיים מיליארדים. אבל איך כל זה קרה? ולמה דווקא האדם עשה את זה ולא הלוויתן או הגחלילית?

למה אנחנו אומרים "למה" והאנגלים אומרים why והגרמנים אומרים warum והצרפתים אומרים puorquoi והספרדים אומרים por qué? למה הלשון שלנו התפצלה כל כך הרבה ואיך זה קרה?

למה יש אנשים שמאמינים באל אחד, אחרים שמאמינים בשני אלים, ואחרים שמאמינים בהרבה אלים? איך זה קרה?

תגידו, זה לא מעניין אתכם?

מה שחשוב בהיסטוריה זה השאלות, לא התשובות. כי התשובות משתנות אבל השאלות נשארות. כי הסקרנות האנושית לגבי "מי אני?" "מאיפה באתי?" מגיעה מהרגע שאנחנו לומדים לדבר ונמשכת עד מותנו או עד האלצהיימר, מה שבא קודם.ההיסטוריה שלימדו אותנו בבית הספר היתה אוסף משעמם ובלתי קליט של תאריכים, שמות, מלחמות, מישמש שלא הבנו וגם לא הבנו למה אנחנו צריכים ללמוד את כל השעמום הזה. למה? לא פלא שהציון הנמוך ביותר שלי בבגרות היה בהיסטוריה. 59. עברתי בקושי. אבל הלכתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה. כי היסטוריה זה לא מה שלומדים בבית הספר. היסטוריה זה השאלות האלה, ועוד. ואז הגיע "קיצור תולדות האנושות", שלימד אותנו לשאול את השאלה החשובה ביותר:

למה?

למה אנחנו לומדים היסטוריה? כי היא עונה על השאלות הגדולות ביותר, השאלות שהביאו אותנו לכאן. ואלה לא שאלות כמו "מי היה מלך סין?" או "מתי היה קרב קרני חיטין?" אלא השאלות ששאלתי למעלה, ועוד. לא פלא שהציון הממוצע שלי בתואר השני בהיסטוריה היה 89, על סף ה"סיים בהצטיינות". כי היסטוריה היא לא תולדות מלכים, מלחמות וארצות. היסטוריה היא תולדות האנשים הפשוטים: איך אנשים השתמשו בכוח שלהם? איך אנשים המציאו את הכתב? למה הם עברו מציד לחקלאות? למה הם המציאו את האלים, את הכסף, את המדינות?

לכן הלכתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה, למרות שבית הספר עשה ככל יכולתו כדי לדכא את הסקרנות הטבעית שלי ואת הדחף ללכת בעקבות החלום: כדי לענות על כל ה"למה?" האלה.

אני לא בטוח שאני מבין את העולם היום טוב יותר מאשר הבנתי כשנולדתי. אבל אני יודע שלפחות ניסיתי. והספר "קיצור תולדות האנושות" הוא תחנה מפוארת בניסיון הזה.

פעם במהלך חיי האקדמים, בחרתי קורס רק על סמך שמו, כפי שלפעמים אני חוטא ובוחר ספר אך ורק על פי הכריכה. אני יודע שלא כך נוהגים, אבל מעשה שהיה כך היה: קראתי בסיליבוס על קורס לתארים מתקדמים בשם "אקולוגיה אבולוציונית". מכיוון שאני מאוד מתעניין באקולוגיה, ומוקסם מתורת האבולוציה, הרגשתי כאילו הקורס הזה נכתב בדיוק בשבילי. עברתי בריפרוף על דרישות הקדם לקורס, וידאתי שלקחתי את כל הקורסים שנדרשו שם ונרשמתי. אף אחד מחברי לא ידע על הקורס, ולא יכול להשיב לי על שאלות פרקטיות לגביו, אז חיכיתי לשיעור הראשון.
המרצה נכנס לכיתה, בחור נאה למדי, לבוש כמו אינדיאנה ג'ונס, רק בגירסה הנקיה, התיישב וביקש בנימוס להעביר את הקורס באנגלית, שכן קשה לו עם עיברית- זו לא שפת האם כך מילמל. הסתכלתי במובוכה סביבי כולם הינהנו במבוכה להסכמה, חשדתי שהבנות עושות זאת סתם כי הוא חתיך והן בוהות בו, לגבי הבנים... כנראה מאותה סיבה. "לא יהיה מבחן בקורס" המשיך בקולו הבוטח, נאנחתי לרווחה, אז בכל זאת בחרתי טוב, אמרתי לעצמי. "במקום מבחן, בכל שבוע תגישו לי Critique על מאמר מדעי שאבחר". "שו קריטיק", מילמלתי לעצמי, "ביקורת, מאמר ביקורת" לחשה לי הסטודנטים המדהימה שישבה לידי. הסתובבתי אליה מביט לתוך עניה הענקיות שנראו מפוחדות כמו שעניי כנראה ניראו "אני יודע מה פרוש המילה, אבל מה הוא רוצה מאיתנו?". ולעצמי בלב אמרתי, מי אני בכלל, לכתוב ביקרות על מאמר מדעי שהתקבל ופורסם בז'ורנל מדעי מקובל ונחשב...
הקורס התברר להיות הקשה ביותר שחוויתי, אם כי הטוב ביותר המעניין ביותר וכך גם המועיל ביותר. על מנת לקצר אומר רק זאת: במהלך הקורס קיבלנו כלים מקצועים לקריאה ביקרותית, והבנה מעמיקה של מה נאמר, ועל סמך איזה עובדות. מיותר לציין שמאז אותו קורס אני לא קורא מאמר מדעי באותו אופן, ובכלל אני מטיל ספק יותר. אין זה עושה את חיי המקצועיים קלים יותר, אבל הם בהחלט מעניינים יותר.
אני יודע שההקדמה ארוכה, פשוט לא נעים לי להגיד את מה שאני רוצה על הספר לאחר שכה רבים מכם הללו ושיבחו אותו.
הררי, במהלך הספר חוטא באותם חטאים שמנה בעצמו בתחילת הספר בתיאוריו את העולם הטרום מדעי. אמירת אמיתות מוחלטות, ללא הסתייגויות והטלת ספק. גם אם הררי מנסה "לדווח" בלי לנקוט עמדה לגבי מה נכון, ניכר שהוא מאמין הדוק של ה"סוציו ביולוגיה" . במהלך דיונים מדעיים לאורך הספר צרמו מאוד לאוזני (אולי עדינות מידי) אמירות לא מדעיות בעליל, לגבי האבולוציה לדוגמה, ומה האבולוציה "רצתה לעשות או לא רצתה", אמירות אומללות רבות מסוג זה שזורות לאורך הספר, ואל לי להדבק אליהם, מה שבאמת הפריע לי זה התאוריות ההיפותטיות שנכתבו כאילו היו אמיתות מוחלטות. חשוב לי להדגיש שאין לי בעיה עם מנגנונים מוצעים שאין כל דרך להפריכם (למרות שזו דירשה בסיסית מתאוריה מדעית- היכולת להפרכה, קארל פופר), אני מוכן לזרום עם הררי ועם תאוריות כאלה וגם עם אחרות, אבל אני מצפה שידגיש שמדובר בתאוריה, כזו שלא ניתן לאמת או להפריך סתם סיפר למלא את החללים – ואז שיספר לי מה שהוא רוצה, שכן כבר השעתי את הספק ובשמחה אתמסר. כדי לכתוב מאמר ביקורת רציני על הספר נדרשת ממני עבודה מעמיקה, ולצערי אין ביכולתי להתמסר לה, ובעצם למה לעשות זאת? הספר הוא ספר "בסדר" כל עוד לקוחים בערבון מוגבל את התאוריות הפסאודו מדעיות ומתייחסים אליהם בערבון מוגבל, נהנים מכול האנקדוטות ההיסטוריות והעובדות הרבות והמעניינות ששזורות לאורכו מקבלים ספר ששווה לקרוא.
רק בעניין התאוריות וההסברים, והאמיתות המוחלטות, שם הייתי קורא את זה כמו סיפור ולא ספר עיון ואפילו נהנה.
דוגמא למספר תאוריות שהפריעו לי בנחרצותם.
1. היכולת לרכל היא זו שהביא את המין שלנו לשגשוג ודחיקת האדם הנאנדרטלי (כולנו הרי יודעים שהוא לא באמת נדחק, תסתכלו סביב (-: ).
2. החיטה ביתה את האדם ולא להיפך (זו תאוריה מקסימה, שגורמת להסתכל על דברים מזווית אחרת ובה האדם לא במרכז- מאוד אהבתי את התאוריה, ואני הוגה בה רבות לאחורנה, אבל- דחיל ראבק לכתוב אותה כאמת מוחלטת ולא כרעיון מעניין.... נו באמת)
3. המהפכה המדעית- היא היחדיה שהשפיע על אושרו של האדם, ויש לחקור את האירועים ההיסטוריים השונים ולבחון את השפעתם על אושרו של האדם...(לא ארחיב, אני משאיר את זה לכם כתרגיל).
4. לקרוא לקומוניזים, קפיטליזים, אינדבידואליזים, וכל מה שיעלה על דעתכם וניגמר ב "יזים" כדת זה תרגיל מעניין, אם כי קשה לעגן אותו במציאות. נחמד לשם דיון.
5. פעמים רבות נטענו טענות היסטוריות עם הסתייגויות קלות של 2 שלוש דוגמאות שאין זה כך, "אבל להלן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל", קצת קשה לי עם זה בהקשר היסטורי שכן אין כל כך הרבה אירועים מהסוג הנדון כדי להתייחס לשלוש אירועים כיוצאים מן הכלל... אולי פשוט אין כלל...
יש עוד עניינים רבים שהפריעו, אך אסיים במה שאהבתי:
נושא המציאות המדומיינת (תקראו, תבינו), העדפת גברים על נשים לאורך ההסטוריה (אין הסבר מאולץ כאן ולכן אהבתי), הצלחה אבולוציונית למול הצלחת האינדיבידואל (לא אשתמש במושג אושר), ביות החיטה כבר אמרתי...
מומלץ? כן ממולץ! פשוט לקרוא לאחר הקורס של ברט, או בעניים ביקורתיות, ולגבי הסטודנטית כחולת העניים... טוב בהפסקה התברר שיש לה חבר כבר המון שנים.

תיבת נח

מספר שנים היה מונח על מדפי ספרייתי, בערמות נטולות הסדר, סיפרו של יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, התקשורת עסקה בו רבות, כספר עיון שהפך להיות רב מכר, היוצר עניין מרגש להיסטוריה הישנונית, ומנערה מאבק תדמיתה האנכרוניסטית. לבאז הצטרף מוזיאון ישראל שאצר תערוכה המביאה לביטוי את רעיונות הספר בצורה ויזואלית. המודעות שהספר הזה יצר להיסטוריה, עוררה בי תהייה. מה קורה פה, שאלתי את עצמי, ועדיין נמנעתי לקרוא את הספר.

נמנעתי מלקרוא את הספר, בגלל דעותיי הקדומות המבוססות על מספר הגיגים שטחיים.

חשבתי שלכתוב ספר על כל תולדות האנושות מתחילתם, ועד סופם זאת יוהרה בלתי מתקבלת על הדעת.

הייתה לי דעה לגבי ספר המנסה לסכם ולדחוס את כל ההיסטוריה, חשבתי שהוא לבטח משעמם כמו רשימת מכולת, או תקציר מנהלים במקרה הטוב.

לא האמנתי בהיסטוריה, החולפת ביעף על פני עשרות אלפי שנים, בטיסה שבה ניתן אולי לראות צל אנושות, אך לא אנושיות.

הקרח ביני ובין נח הררי נישבר, כשראיתי ראיון טלוויזיה עם נוח, אדם צעיר, ששוחח באינטליגנטיות ובענווה רבה על ההיסטוריה, ועל ספרו שנראה כפורץ דרך. שיחה שהחזירה אותי לשאלות הפתוחות בחקר ההיסטוריה שאותן זכרתי בעברי כסטודנט. מכאן ועד קריאת הספר, הדרך הייתה קצרה.

המורה שלי להיסטוריה, זאב רובינזון, אמר תמיד, ההיסטוריה היא מקצוע על, אתה צריך לדעת בו הכל, שפע תחומי ידע, אבל אף אחד לא ידע איך ניתן להביא את זה לביטוי כמכלול. זאב ועמיתיו המשיכו ללמד בדרך הקלאסית, התמקדו בנושא או בתקופה מסויימת, וסיפרו לנו תזה או אנטיתזה. רבים דיברו על היסטוריה אנושית, המתארת את בני האדם הרגילים, את חייהם היום יומיים, אבל הם עסקו בהיסטוריה של מלכים, או של אליטות, שאיננה משקפת חיים אמיתיים.

הררי מדבר איתך על האדם הקדמון, כמציאות חיים, בתקופה שבה האוכל היה נדיר והסוכרים עוד יותר, כשהאדם הקדמון מצא פרי, הוא אכל אותו בבולמוס, כך אני כאדם קדמון, מדי פעם מרגיש צורך לנשנש סוכרים למרות שאצלי התוצאה היא השמנה. הררי ממשיך ומדבר על הדחפים הסותרים בזוגיות שלנו, בין נאמנות מוחלטת לבת זוגתנו, לבין הרצון לבגוד בה, כנגזרות של התנהגויות פרהיסטוריות, המובילות לעתים לקונפליקטים מול האמצעים הטכנולוגים העומדים לרשותנו בעידן המודרני, כפצצת אטום, נשק יום הדין, המעניקה לאדם יכולת לחולל אסון כאל זעם קדמוני. הררי מפתיע באופן שבו הוא מספר את ההיסטוריה ובעצם מדבר על אתגרים, מאוויים, והפחדים היום יומיים שלנו, ומנסה למצוא להם הסברים ושורשים בהיסטוריה האנושית, ובכך מתקבלת מוחשיות ורלוונטיות להיסטוריה, כסיפור האנושות, שהוא למעשה סיפור החיים שלנו כבני אדם.

רבים ניסו להגדיר, מהם מיתוסים, והתפקיד שהם ממלאים בתרבות האנושית. הררי מצליח להסביר זאת בפשטות ואלגנטיות, הסיפורים שבני האדם מספרים לעצמם במטרה לחבר בין אנשים שונים. ההיסטוריה, מתחקה למעשה אחרי אותם סיפורים. הררי מדגים את הרעיון של סיפור אנושי העובר כחוט השני מהחברה הקדמונית לחברה המודרנית, באמצעות הצגת פסל פולחני קדמוני, פסל אריה אדם, המוכיח שהאדם הקדמון ידע להמציא סיפור. כך האדם המודרני, לוגו האריה של פיג'ו, המייצג תאגיד ענק, הוא ביטוי ליכולת המצאת סיפור מודרני על תאגיד ערטילאי, וחיברו באמצעות הסמל המוחשי, לאנשים רבים ככול האפשר. באמצעות סמלי תרבות, הררי ממחיש ומסביר מונח מסובך כמו מיתוס, והופך אותו לבהיר ומובן לקוראיו.

הררי מביט להיסטוריה בקנה מידה גדול, כרצף החוצה תקופות, ויבשות ומבצע הכללות מרהיבות גדלות, כמו אסטרונום המביט למרחבי השמיים האין סופיים באמצעות טלסקופ כדי לפענח את צפונות היקום מלפני מיליארדי שנים. ומעת לעת הוא מסיר את עיניו מהטלסקופ ומביט לחיים האמיתיים, על פני כדור הארץ, לדוגמאות פרטניות ומצליח לחבר בין שתי התמונות השונות לתמונה אחת של מראה האנושות, חיבור הדומה לתיאוריית על במדעים. כך התמונה אותה מצייר הררי באמצעות הסבריו המבריקים לאופן בו התפתחה האנושות, במשך אלפי שנים למה שהיא כעת.

הררי, מספר היסטוריה מרתקת בגובה העיניים, הוא שוזר נושאים מגוונים, כמו כלכלה, תאגידים, רעיונות מדיניים, אנתרופולוגיה, ומצליח להראות את הקשר בין התחומים השונים, לאנושות - אנחנו כבני אדם. הררי הוא איש רנסנס מודרני השולט בתחומי ידע רבים באופן רהוט ואינטליגנטי, המקנה לספר ברק אינטלקטואלי שאינו מתנשא. הוא מצליח לבטא רעיונות מורכבים בצורה פשוטה ומובנת, ולקשור אותם לדוגמאות קונקרטיות, הממחישות ומנגישות את ההיסטוריה לאנשים רבים, מה שהופך את הקריאה בספר לחוויה יוצאת דופן. הררי מחזיר להיסטוריה את הקסם והברק הראויים לה.

נח הררי פירק אחת לאחת את דעותיי הקדומות, ושכנע אותי לאופן שבו ניתן להביט בצורה שונה ומרהיבה להיסטוריה האנושית.

ספרי עיון המרתקים את הקורא לא פחות ממותחני page turner משובחים אינם חזיון נפרץ. "קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי בהחלט משתייך לזן נדיר זה של ספרי עיון פופולאריים. הררי מתמודד בהצלחה מרובה עם אתגר לא פשוט: להנגיש לנו הקוראים – הומו סאפיינסים הדיוטות – את ההיסטוריה של המין האנושי: מאיפה באנו, כיצד התפתחנו, איך הגענו עד הלום ולהיכן אנו עוד עשויים (או שמא עלולים) להגיע בעתיד.

הררי מתאר את התחנות העיקריות במסלול שהפך את ההומו-סאפיינס ("האדם החושב", כך אנו קוראים לעצמנו) מ"סתם" עוד מין ביולוגי אחד מבין רבים למין הביולוגי הדומיננטי בכדור הארץ: השליטה באש, הכחדת מינים ביולוגים אשר סיכנו (לתחושתו) את מעמדו, תקופת ה"לקטים-ציידים", המהפכה הלשונית, המצאת הכתב, המהפכה החקלאית, והמהפכה המדעית. מטבעה של סקירה פנורמית של תקופה כה ארוכה ודינמית בטקסט יחסית קצר הוא שבהכרח אין היא יכולה להיות ממצה ומעמיקה. ובכל זאת, כתיבתו של הררי משכילה לתאר לקוראים באופן קולח, המתובל במינון נכון של אירוניה, את נקודות המפנה הדרמטיות בהתפתחות האנושית.

על אף שהכרתי רבים מן המושגים והאירועים אותם מתאר הספר, אני חש שיצאתי נשכר מאד מקריאתו, שכן מלבד ההנאה המרובה שהוא העניק לי, "קיצור תולדות האנושות" חידש לי בכל זאת לא מעט. בפרט, לא הייתי מודע לכך שברוב המכריע של שנות קיומו (כמאתיים אלף שנה), עד המהפכה החקלאית, התקיים ההומו סאפיינס בקבוצות קטנות של "לקטים ציידים". הידע שלנו על עשרות אלפי שנות היסטוריה אלו מועט עד כדי תסכול, כפי שמיטיב להמחיש הציטוט הבא מן הספר: "יתכן מאד שהתרחשו שם אינספור מלחמות, מהפכות חברתיות ותככים פוליטיים, ושנוצרו שם תנועות דתיות סוערות, תפיסות פילוסופיות מעמיקות, ויצירות מופת אמנותיות. ייתכן מאד שחיו אז נפוליאונים של מאה קילומטר, בטהובנים של חליל קנים, ומוחמדים של רוח עץ האלון". בשבועות האחרונים ממש נתגלתה מערה מתקופת הלקטים-ציידים ועל קירותיה ציורים אשר מעידים, על פי ברי-המזל המעטים שזכו לראותם, כי כישרונות הציור של הלקטים-ציידים לא נפלו מאלו של האדם המודרני. שחר היסטוריה עלום זה של האנושות יכול להיות כר עשיר לספרי פנטסיה. האם יש כאלו?

והנה שאלה נוספת אותה מעלה הספר ואף מספק לה תשובה: מי הוא הרוצח הסדרתי הגדול ביותר בהיסטוריה של כדור-הארץ? אין כוונתי לרוצח של פרטים, אלא לרוצח של מיני בעלי-חיים, "ג'ק המרטש מינים ביולוגיים". כן, ניחשתם נכון, כנראה שזה אנחנו. נראה כי חיסלנו את שאר מיני האדם, גם את האדם הניאנדרטלי. לא זו בלבד, כל אימת שההומו סאפיינס התפשט ליבשת חדשה, הוא גרם להיכחדותם של מיני בעלי-חיים רבים, ובפרט להיעלמותם של רוב היונקים הגדולים. אז כשאנו אומרים על מאן-דהו: "זה בן-אדם!" האם זוהי באמת מחמאה? יתכן שהכינוי "You dog!" הנהוג אצל חלק מן השחורים בארה"ב הוא בעצם מחמאה גדולה יותר...

הררי מתייחס לשורה ארוכה של שאלות מרתקות נוספות: האם האדם ביית את החיטה או שמא החיטה בייתה את האדם? האם יש מתאם בין הצלחה אבולוציונית לבין אושר אינדיבידואלי? מהו "סדר מדומיין" ומה חשיבותו בתרבות האנושית? מה יעלה באחריתו של ההומו-סאפיינס, והאם המדע המודרני (ובפרט, ההנדסה הגנטית) יגרום להתפתחות מינים תבוניים חדשים אשר יירשו אותו? האם הדתות המונותיאיסטיות סובלניות יותר מאלו הפוליתיאיסטיות? ועוד, ועוד.

לתועלת הקוראים, הררי מציג בתחילת הספר טבלה של "ציר הזמן של ההיסטוריה" ובה מצוינים האירועים המכוננים של האנושות ולפני כמה זמן לערך הם חלו. כך, למשל, היקום נוצר במפץ הגדול לפני כ-13.5 מיליארד שנה, האורגניזמים הראשונים הופיעו לפני כ-3.8 מיליארד שנה, מיני האדם הראשונים התפתחו לפני כ-2.5 מליון שנה, וכן הלאה. אם נניח כי היקום הוא בן "שנת יקום" אחת ואם "ננרמל" את זמני שאר המאורעות בהתאם, אזי יוצא כי צורות החיים הראשונות הופיעו לפני כארבעה חודשי-יקום, מיני האדם הראשונים הופיעו לפני שעת-יקום וחצי, ההומו סאפיינס הופיע לפני כעשר דקות-יקום, המהפכה החקלאית קרתה לפני דקת-יקום אחת, והמהפכה המדעית קרתה לפני כשלוש שניות-יקום. לאור האצה מסחררת זו בקצב ההתפתחות נראה כי כל תחזית באשר לגורל ההומו סאפיינס בדקת היקום הבאה תהיה ספקולטיבית ביותר. אז מה נאחל לעולם העולל שלנו, במלאת לו שנת-יקום אחת? "שתזכה לשנה הבאה. עד מאה ועשרים שנה. מזל טוב!"

כפייתיות היא כנראה תכונה אנושית שאין לה הסבר אבולוציוני הגיוני, ובכל זאת הצליחה להשתמר ללא פגע מזה מספר דורות במשפחתי. עצלנות, לעומת זאת, התפתחה כפי הנראה רק בדור הנוכחי...בכל מקרה, צירופן של שתי תכונות אלו הביאו אותי לקרוא את הספר הזה. אני לא נוהגת לקרוא ספרים שהם פסאודו-מדעיים. אני קוראת ספרות מדעית לצורך עבודה (וגם לנשמה), או ספרות נטו לנפש. אני ספקנית לגבי ספרים שהם מצד אחד לא ספרות ומצד שני לא ממש מדע אלא אוסף מפוקפק של אנקדוטות קליטות. אבל, יצא שקיבלתי את הספר במתנה ולא הספקתי להחליף אותו (עצלנות כבר אמרתי?), וכקוראת אובססיבית של כל מה שנמצא בהישג ידי נאלצתי לקרוא.

מכיוון שציפיתי למינימום הספר לא היה יכול לאכזב אותי, והוא אפילו הפתיע לטובה בנקודות שהעלה ולא חשבתי עליהן.
הידעתם שההומו-ספיאנס הצליח במקום שבו מיני אדם אחרים נכשלו לא בגלל שכלו המפותח או חוסנו הגופני אלא משום יכולתו לרכל? כן, זו בדיוק הטענה שמעלה נח-הררי. לדבריו היכולת לרכל מאפשרת למין האנושי היחיד ששרד לאסוף המון מידע ולהפיץ אותו, וזה חיוני ליכולתו של האדם לפעול כחברה מצליחה. אני לא יודעת אם יש אמת מדעית בטענה הזו, אבל אין ספק שהיא קוסמת ביותר. מסתבר שלשבת עם חברה ולקשקש זו פעולה שמביאה לרווחת המין האנושי! נו טוב, אני מוכנה להיות קורבן...
נח-הררי מעלה את הנקודה הזו ברצינות גמורה. ואני תוהה, אילו זה היה נכון אז כיצד יתכן שהדבר היחיד שנשאר קבוע לאורך ההיסטוריה, לפחות מאז המהפכה החקלאית, הוא היותה פטריאכלית?
מצד שני, לזכותו של הררי אומר שהספר מעלה את כל ההסברים הרווחים להעדפת גברים על פני נשים לאורך כמעט כל ההיסטוריה, ושולל את כולן. הוא לא מנסה להציג פתרון דחוק, אלא מודה שהנקודה עדיין לא מובנת.

ההתייחסות של הררי למהפכה החקלאית מרתקת. הוא טוען שהמהפכה החקלאית הגדילה מאוד את אוכלוסיית העולם, אך לא גרמה רווחה לפרטיו. לדבריו היא היתה גרועה לפרט הבודד כי האדם המלקט –צייד שקדם לחקלאי אכל מזון מגוון יותר בכמות גדולה יותר והיה תלוי הרבה פחות בפגעי מזג האוויר. החקלאי אמנם למד לייצר יותר מזון, אך מי שנהנה מכך היו בעצם קומץ אנשים ולא החקלאי עצמו (מישהו דיבר על מיסים? צדק חברתי?)

עוד נקודה שאהבתי בספר היא הטענה שהעובדה שדנ"א מסויים מתרבה אינה בהכרח מצביעה על כך שבעל הדנ"א הזה הצליח במיוחד. חשבו על עגלים המיועדים לשחיטה – הדנ"א שלהם מתרבה לעין שיעור בגלל בני האדם, אך קשה לומר שזה לטובתם. מן הסתם הם היו מעדיפים להיות זן נכחד של קרנף...

הבעיה העיקרית שמצאתי בספר, ומכאן רק שלושה כוכבים, היא שהררי מסיק מסקנות מרחיקות לכת מכמעט אפס נתונים. הרבה תיאוריות שבספר ניתנות להחלפה בתיאוריות הסותרות אותן אם מתבססים על אותם נתונים.

בקיצור (אחרי שכתבתי כל כך הרבה...), ספר קריא מאוד מעניין ואף משעשע, ואני בהחלט יכולה להבין מדוע הררי הוא מרצה מבוקש כל כך. אבל מכאן ועד הבנה אמיתית של תולדות האנושות הדרך עוד ארוכה...

לכתוב סקירה על ספר שנכתב לפני 11 שנים, שמיליוני אנשים קראו בעשרות שפות, שעורר פולמוסים בכתב ובע"פ... מה כבר יש לחדש?

את הדברים הבאים כתבתי בבלוגי עליו השלום באתר ישראבלוג, עליו השלום גם כן, באוגוסט 2011, כלומר זמן קצר אחרי שהספר יצא לאור, ולפני שמחברו הפך למגה-סלב גלובלי וגורו אינטרגלקטי שמדלג בין לשכתה של אנגלה מרקל לזו של עמנואל מקרון, בתדירות ובקלילות שאתם ואני מדלגים בין המטבח לסלון, והיה רק מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית.

אלה הדברים:


לא שאני סמכות ספרותית, או סמכות באיזה תחום, אבל אם אתם מתכוונים לקרוא רק ספר אחד בזמן הקרוב, ובפרט ספר עיון, זה הספר.
המחבר, יובל הררי, הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ולמרות השם היומרני משהו של הספר, הוא מתמצת, בצורה מרתקת ומחכימה, שבעים אלף שנות היסטוריה בארבע מאות עמודים.
העלילה, לפי הררי, היא די פשוטה: ההיסטוריה האנושית הונעה בכוחן של שלוש מהפכות עיקריות: המהפכה הלשונית, שהתחילה את ההיסטוריה, המהפכה החקלאית, שהאיצה אותה, והמהפכה המדעית, שאת תוצאותיה אנו חווים כיום, והיא עלולה להביא את קץ ההיסטוריה, לפחות עבור המין הומו סאפיינס (האדם הנבון).
אבל הסיפור מתחיל הרבה קודם: יקומנו הקט קיים 13.7 מיליארד שנים, כדור הארץ קיים 4.5 מיליארד שנים, ראשוני האורגניזמים הופיעו לפני 3.8 מיליארד שנים. בני אדם החלו לשוטט על פני היבשה לפני שני מיליון שנים. לפני מאתיים אלף שנים הופיע המין החמדמד הומו סאפיינס, אליו משתייכים כותב הבלוג, שלושת קוראיו, ועוד שבעה מיליארד אנשים על פני האדמה. באותה תקופה כמה וכמה מיני אדם נוספים חיו לצד ההומו סאפיינס, ולא היה לו שום יתרון עליהם, כפי שלא היה לו יתרון מיוחד על שאר בעלי החיים. סבי סבינו התמקמו במקום לא כל כך טוב באמצע פירמידת המזון, אוכלים נברנים, נאכלים על ידי טיגריסים, ובאופן כללי לא עושים רושם שהם הולכים לכבוש את העולם. ואז... מתישהו לפני שבעים אלף שנים בערך, מוטציה גנטית שטיבה לא ברור שינתה את מבנה המוח של ההומו סאפיינס ודחפה אותו לצאת ממזרח אפריקה ולהתפזר ברחבי הגלובוס, תוך כדי הכחדת רוב היונקים היבשתיים וסילוק כל מיני האדם האחרים, ובכללם הניאנדרטלים שחיו באירופה ובמערב אסיה. איך הוא עשה את זה? באמצעות יצירת שפה פיקטיבית שאפשרה יצירת מיתוסים משותפים. למה זה טוב? אמונות ומיתוסים משותפים מאחדים מספר רב של אנשים, ומאפשרים השגת מטרות המצריכות שיתוף פעולה רחב היקף בין מספר רב של פרטים, כגון ציד עדר איילים או הכחדת חבורת ניאנדרטלים.
כך חי לו סאפיינסנו עשרות אלפי שנים בשובה ובנחת, בקבוצות קטנות של לקטים ציידים, אסף עשבים וגרגרים, צד לטאות וחרגולים, ולא סבל מבעיות מיוחדות. אבל לפני כעשרת אלפים שנים, בתהליך ארוך טווח האדם ביית, או ליתר דיוק, בוית על ידי תפוח האדמה, החיטה התירס ושאר דגנים מרושעים, במה שמכונה המהפכה החקלאית, שבחכמה לאחר מעשה אפשר לכנותה המהפכה החלכאית. למה? כי בני האדם שעד עתה קיפצצו בחדווה ביערות ובעמקים, הפכו עבדים נרצעים לשדות התבואה ועדרי הצאן והבקר שלהם, שלא לדבר על התזונה שהורעה ועל המחלות שהתרגשו באדיבות חיות המשק החדשות. האיכר החסון שנושא תיבה מלאה עגבניות עם חיוך מאוזן לשפם טוב אולי לפרסומת, אבל במציאות בני אדם סבלו והתייסרו בביצוע פעולות חקלאיות כגון עישוב, סיקול, זריעה וחרישה, פעולות שמבחינה אבולוציונית כלל אינן מתאימות לגופו של יצור שבמאות אלפי שנים עוצב והותאם לחיי ליקוט וציד. אגב, גם האדם המודרני שרוכן מעל מקלדות ועכברים ולא מעל מגלים וחרמשים סובל בגלל ביצוע פעולות שגופו הלקטי - ציידי לא מותאם אליהן, אז בפעם הבאה שכואב לכם הגב, תבואו בטענות אל החיטה. היא אשמה.
כך חי האדם עוד אלפי שנים, נקרע בעבודות השדה, סובל משיטפונות, בצורת, רעב, מלחמות ושליטים עריצים שהכניסו לו את היד עמוק לכיס ולמחסני התבואה ושתו לו את הנשמה במיסים אכזריים. חוץ מהעניינים הלא נעימים האלה, המהפכה החקלאית תרמה להקמת יישובי קבע ולהמצאת הכתב והכסף, ככה שלא הכול היה שחור. לפני חמש מאות שנים ההיסטוריה ביצעה את התפנית החדה האחרונה, המהפכה המדעית, בה הודה האדם בבורותו, והחל לחקור ולגלות את סודות כדור הארץ והיקום. ראשיתה של המהפכה במסעות של קולומבוס מגלן וקוק, ותגליותיהם של גלילאו וניוטון, וסופה בארנבות שזוהרות בירוק זרחני, בסייבורגים מתוכנתים ובתחזיות קודרות מאוד לגבי קיומו של המין האנושי בעתיד. המחבר טוען כי עם ההתפתחויות הטכנולוגיות שמתרחשות בקצב מסחרר יכול מאוד להיות שבעוד זמן לא רב, עניין של כמה מאות שנים לכל היותר, יצורים מתוכנתים בטכניקות של עיצוב תבוני מזן על - אדם יחליפו את הומו סאפיינס, כפי שהוא עצמו החליף את הניאנדרתלים. קצת מלחיץ, אבל בכל אופן כנראה שיש לנו עוד קצת זמן על הגולה הכחולה, מספיק זמן כדי לקרוא את הספר. אני ממליץ בחום.

ספר עיון מרגש, מהנה ומפעים. מילות תואר שבדרך כלל לא נוהגים להצמיד לספרי עיון, הרבה יותר מקובלת המילה "מאלף", ובכן הספר בהחלט מאלף, אבל הוא הרבה יותר מזה. הוא פשוט עונג צרוף.

גדולתו של הספר הזה בעיני, בהשוואה לספרים דומים שסוקרים את ההיסטוריה של האנושות שיצא לי לעיין בהם, היא הזווית האישית של המחבר, שדרכה הוא מתאר עבורנו את השתלשלות האירועים ההיסטורית מרגע היווצרותו של המין 'אדם' עד לימינו אלה. לא תמצאו כאן רק סקירה עובדתית יבשה מ'מעוף הציפור' של אירועים היסטוריים, אלא התבוננות מזווית לא שכיחה על ההתרחשויות הללו, עם לא מעט הומור, וניתוח מעמיק וייחודי, עשיר בתובנות והקשרים מפתיעים של ההתפתחויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה האנושית: המהפכה הלשונית, המהפכה החקלאית, התפתחות הדת, התפתחות הלאום, האימפריאליזם, הכסף, המדע ועוד. אני רק יכולה לתאר לעצמי אילו הרצאות מהנות ועוצרות נשימה המחבר, דר' יובל נח הררי, מעביר באוניברסיטה העברית את הסטודנטים ברי המזל שלו... בספר הזה הוא פשוט לא חדל להלהיב אותי. הוא משעשע, מרתק, מלמד, הופך מוסכמות ומאתגר ללא הרף. פשוט חוויה.

אני מניחה שלאנשים בקיאים ממני בהיסטוריה הספר יחדש פחות ברמה העובדתית ממה שחידש לי, אבל אני חושבת שההנאה ממנו מובטחת לכל קורא סקרן ופתוח באשר הוא. למען האמת, לו הייתי מורה בתיכון, ביום הראשון ללימודים הייתי עומדת בשער בית הספר ומחלקת את הספר הזה לכל התלמידים ואומרת להם: לכו הביתה לקרוא, כשתסיימו תחזרו, ומשם נתקדם.... זה ספר שמסדר לך את מה שידעת בתוך קונטקסט היסטורי רחב, מגלה לך אינספור דברים שלא ידעת, ובעיקר עושה לך חשק לדעת עוד.

איפה שהוא בהתחלת הספר נכתב שאם תחזרו בזמן כ-250 אלף שנה תמצאו שם סבתא שהיא משותפת לכם ולשימפנזים... אז צאו לדרך ותמסרו לה ד"ש. המסע הזה מומלץ בחום!