ביקורת ספרותית על קיצור תולדות האנושות - אייר ושרטט: איציק יהב מאת יובל נח הררי
ספר מעולה

---

****




למה אני צם ביום כיפור אבל לא נוהג, למשל, ללכת לבית הכנסת לתפילת "תשליך"? למה אני מבקש סליחה מאנשים שלא פגשתי השנה בכלל? למה אני משתמש בטבליות "פיניש קוואנטום" למדיח הכלים שעולות כמעט פי שניים יותר מטבליות "ספארק"? מה הסיבה שאני לובש חולצת כותנה נושמת עם פסים ולא חולצת משי עם גדילים בצבע צהוב? למה אני משלם מסים? מה גורם לי לחלום דווקא על נסיעה לקוסטה ריקה עם המשפחה? למה אני בוחר לאכול בשר ולא לדגול בטבעונות? למה יש לי ייסורי מצפון כשאני בוחר לקרוא ספר בגינה ולא ללמד את הילד שלי לרכב על אופניים? למה אני יוצא לעבודה, מצחצח שיניים, לוקח כדורים נגד כאב ראש, נוטע עץ תאנה, גר בבית משותף במודיעין, למה בכלל אני נשוי, למה יש לי ילדים, למה ארבעה, מה גורם לי לתחושת ביטחון ולמה אני חוסך לפנסיה או לובש ג'ינס או צופה בסרטי קולנוע, למה אני עצוב כשאני שומע על פעוט סורי שטבע בים ושמח כשמכבי תל אביב מנצחת קבוצה מאיטליה? למה אני אוהב קרמבו מוקה? למה אני צם ביום כיפור? למה אני בכלל שואל "למה"?

העובדה שלכל השאלות האלה יש אינספור תשובות שונות ולעתים סותרות, מעוררת יראה. אפילו את השאלות הפשוטות ביותר ניתן להרחיב ולהרחיב עד אין קץ בעוד שאלות ועוד עד שמקבלים בחילה ובוחרים, לרוב, להסתפק בתשובות חותכות, גם אם הן חלקיות. למשל: למה אני אוהב קרמבו מוקה? אז ככה. קודם כל, מה זה "אני" (השאלה הגדולה מכולן). אני באופן ספציפי או גבר, יהודי, ישראלי, מודיעיני, נשוי וכל זה? מי זה "אני"? האם זה הפה שלי, או שזה המוח שלי, או הזיכרון שלי? או שזה האדם הקדמון שאכל לראשונה משהו מתוק והתחושה הזאת מהדהדת אצל צאצאיו עד היום? ומה זה: "אוהב"? מי קבע מה זה "אוהב"? אני מניח שיש איזשהו איזור במוח שפועל אחרת בזמן שאני אוכל קרמבו מוקה והמוליכים העצביים שבו פועלים ביתר-שאת ומעניקים לי תחושת עונג שונה מאשר כשאני אוכל, חלילה, קרמבו וניל או עיגול של צ'יריוז או פרוסת לחם. אבל למה דווקא קרמבו? ומי גילה את השוקולד, או את הקפה, או את החיטה? ואיפה חוצבים את הדקסטרוז ואם זה נמצא ליד המטעים של הגלוקוז? והאם העובדה שהוא צמחי מוסיפה או גורעת? ולמה בכלל המציאו שוקולד צמחי? האם זה בגלל האקלים החם? ומהם שיקולי המסחר? כפי הידוע לי אין קרמבו כלל במרבית מדינות העולם. ומי ייצר את הקרמבו? ומה איפשר את ייצורו? ואת קיום נייר האלומיניום שבו הוא עטוף? ומי בחר למלא אותו דווקא ב"טעם מוקה" ולא בקצף חלבוני בטעם שעועית מתוקה כמו באסיה? ומה תפקיד הכשרות בכל זה? ואפשר להמשיך ולפורר את השאלה הזו לעוד אטומים של שאלות שיפתחו עוד ועוד אשכולות היסטוריים, תרבותיים, גיאוגרפיים, ביולוגיים, פילוסופיים, מה שתרצו, עד לפידבק אינסופי שיוציא אותנו מדעתנו, וכל זאת רק משום ששאלתי שאלה תמימה שהתשובה עליה היא משהו כמו "כי זה טעים, תביא עוד אחד".

את התרגילים המחשבתיים האלה אפשר לערוך כמובן על כל שאלה, מהגדולות והמשמעותיות ביותר ועד הקטנות והפעוטות ביותר. מאחר שיש לי רק מעט סבלנות לפילוסופיה "בשביל הפילוסופיה" ושמאז ומעולם חתרתי לפשטות כמו רובנו, אני לא אוהב באמת לחשוב לעומק על "למה אנחנו משתמשים בכסף", או "למה לא טבעונות", או "למה אני צם ביום כיפור". תעזבו אותי ותביאו עוד קרמבו.

יובל נח הררי (ואייר ושרטט איציק יהב) לא עוצר. הוא לא מסתפק בתשובות הפשוטות והחותכות, ולמרות זאת מצליח לעשות את הבלתי אפשרי: הוא לא חופר, ולא מעיק, ולא מתפלסף, אלא מעניק לקוראים ספר נפלא, פשוט לקריאה ומאיר עיניים, מעניין מאוד ומבריק בתובנותיו - גם אם הן משומשות, ידועות, מומצאות או מגמתיות - שהופך באופן כמעט פלאי שאלות סבוכות לשאלות פשוטות יותר. בכמה מאות עמודים בודדות הררי סוקר את כל ההיסטוריה האנושית הידועה והפחות ידועה, ועושה סדר בבליל של נושאים עצומים - בלי להיגרר (בדרך כלל) לפשטנות, לאדנות, למורכבות יתר ואפילו לא לארכנות. תהליכים היסטוריים, גיאוגרפיים, פוליטיים, כלכליים, תיאולוגיים, אנתרופולוגיים, ביולוגיים, סוציולוגיים ואחרים נכנעים כמו סוס פרא לכתיבתו המאלפת ומלאת ההומור של הררי ומקבלים סוג של סדר, ושל היגיון בריא. מעולם לא נתקלתי בספר "עיון" כזה, שבקלות הייתי נותן אותו לבתי בת האחת עשרה לקריאה לא-ביקורתית, כדי שתדע משהו על העולם שבו היא נמצאת.

אנחנו עומדים על כתפי ענקים. כל מה שאנחנו חושבים או מרגישים, רוצים או מאמינים הוא תוצאה של כל מה שהיה כאן לפנינו. זה ברור. אליבא דהררי, בזנב כל שאלה שאפשר לשאול ישנה שרשרת היסקים שמסתיימת באדם הקדמון ובבחירותיו. בלי כל מה שקרה בהיסטוריה, היינו קרוב לוודאי עדיין צדים ומלקטים, ואולי קוטפים. אבל משהו התפתח אחרת. הנתיב הספציפי הזה שבו "בחרה" ההיסטוריה לצעוד, הוביל אותנו בסופו של דבר להיום, לקרמבו מוקה ולקפיטליזם, לבתים בפרברים ולדאע"ש, לאינטרנט ולהשתלות איברים, ולמעשה גם להבנה הקודרת שאופפת אותי ביתר-שאת בשנים האחרונות, שאני כבר כמעט לא יכול לבחור. בדיוק כמו החקלאי הקדום ש"בחר" לעסוק בחקלאות והעדיף אותה על פני חיי הציידים/לקטים, כי היא איפשרה לו להתקדם ופיתתה אותו בין השאר בהבטחות שווא (אולי) של שיפור אפשרי באיכות החיים, כך גם אני נטוע בבחירות (הכפויות) שעשיתי, ומוציא את ימיי כדי לשמר מה שמכונה לרוב "איכות חיים" ולמעשה הוא כלא במינימום סקיוריטי של חיים מודרניים, מתוכנת לחשוב ולרצות את מה שהביאו אותי לחשוב ולרצות בנקודה הפעוטה הזו בזמן.

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על קיצור תולדות האנושות - אייר ושרטט: איציק יהב