1. מודה, הייתי פעם קוף...

אני לא צריך את דרווין שיגיד לי את זה, והוא טועה לחלוטין כשהוא קובע שזה קרה לי לפני מיליוני שנים. על בשרי חוויתי את זה וזה קרה לא מזמן, למעשה אם אודה, אז עד לפני כעשר שנים עוד הייתי קוף...
אדוני-הארץ הם שלקחו את סבא שלי ואת אבא שלו ואת אבא שלי עם עוד כמה קופים שכמותם והכניסו את כולם לכלוב של זהב שקראו לו דמוקרטיה. נתנו להם אוכל מספיק וגג מספיק ומשכנתא ארוכה שקשרה אותם ברצועה לאיזה סניף מקומי של בנק טייקוני וגם טלוויזיה...

באמצע הכלוב, הציבו עמוד ברזל חלק שעלה מהרצפה ועד התקרה ובקצהו העליון תלו אשכול בננות, צהוב, עסיסי, טוֹב לְמַאֲכָל וְתַאֲוָה לָעֵינַיִם, ואולם הזהירו מפורשות את כל הקופים שלא יעזו לגעת בבננות כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת.

אבא של סבא שלי שהיה קוף אמיץ במיוחד ואולי גם בגלל שהיו בו כל התכונות שיש לבני אדם ובמיוחד לתימנים, הוא זה שהעז לטפס ראשון על העמוד.
אולם קצת אחרי שעבר את החצי, נפתחה באופן אוטומטי ממטרה שהתיזה עליו זרם חזק של מים קפואים ישר לפנים. הוא צנח לרצפה והתחיל להתרוצץ בכלוב בזעקות שבר ואימה, בטוח שנפגע באופן קטלני מחומצה. קופה אחת חתיכה במיוחד (שלימים הפכה להיות סבתא שלי) מיהרה לנחם אותו, ליטפה לו את הפנים ופלתה לו כינים.

וככה אחרי הסבא הגיבור שלי, כל אחד מקופי הכלוב ניסה בתורו להתקרב לבננות ואותה התוצאה חזרה על עצמה. שפריץ מים קרים, צעקות אימה, קופה אחת שהתרשמה וניחמה, ועוד סיפור אהבה.

סבא שלי נפטר, גם אבא שלו. הדורות התחלפו והגיעו דור אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת הבננות ואנוכי בתוכם.
וכמו כולם גם אני ידעתי בוודאות שהבננות הנאות האלה מאוד מסוכנות, כי זה היה ברור, כי ככה אמרו. הייתי קוף חזק ושרירי, ואם קרה שהזדמן קוף חדש לכלוב ורק ניסה לטפס הייתי מהראשונים שמיהרו כמו כל השאר, לקפוץ עליו לתקוף ולנשוך אותו כפי שרק עדת קופים יודעים...

אבל להזכירכם הייתי גם קוף עם השרידים של הסבא התימני...
יום אחד קרה במקרה ובנסיבות שונות של אותן הסיבות, שהאדונים נעדרו והכלוב נשאר ללא השגחתו של האח הגדול. אחד היה עסוק במרתפי החקירות בבת-ים באיזה עניין של מעטפות, אחד היה בבית משפט בעניין שולי של בעילת 11 קופות שוליות וכ' וכ'...
וכשכל שאר קופי הכלוב ישנו או בהו בטלוויזיה באח הגדול ובהישרדות,
ניצלתי בחשאי את ההזדמנות וטיפסתי על העמוד, הגעתי לבננות האסורות, אכלתי מהן לרוב ועמדתי על טעמן מקרוב וירדתי בחזרה ושום דבר לא קרה... כולל העובדה שלא הרשמתי שום קופה לנחמני ונשארתי רווק המופלה מחמת כינים...
אבל למדתי להבדיל בין טוֹב וָרָע ואפילו הגעתי למסקנה: "אין ספק שהבננות אכן טובות לבריאותם של בני המין הקופי" ואולם חשיפת האמת סביב "הסכנה המדומה של תרמית הממטרה" גדולה לעין שיעור, כי באפשרותה להניע את התהליך התקוע של התפתחות האדם והפיכתנו מקופים להומו-סאפיינס...
אילן גיל / נשמה יהודית תוהה

* ומי שרוצה לבדוק את אמתות הדברים הללו יכול להציץ וללא כל חשש, כאן בכתובים שבקישור:http://www.cannabook.net/%D7%93%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%90-%D7%9C%D7%AA%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%99-%D7%9C%D7%92%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94/

נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים

2. נחשו, נחשו עמי, מי מחכה למי? סיפור שהוא גם תשובה לאמיר בנעיון הקורא: "הוי, אנחנו מחכים לך כל כך הרבה שנים" (התראה- ארוך כיאה לגלות)

נחשו,נחשו עמי, מי מחכה למי?
התראה- ארוך כיאה לגלות

זה די הגיוני שכל מי שנוסע לירדן
מן הסתם יפגוש שם גם איזה ערבי זקן
אך במקרה שלי, לא פשוטים היו הדברים:

בטיול לירדן, פגשתי ערבי זקן
רק הוא היה שם עם חמורו
במרומי פסגתו של הר נבו
יושב ובוהה נכחו, לכיוון ימה שמולו..

"סאלם עלקום, יה- חאג'!"

צעקתי בערבית עילגת לעברו..
הערבי זרק בי מבט עצל
וענה לי בטון מזלזל
בשורה מפתיעה
ובעברית מקראית צחה:

"חאג' תיקרא לאחותך!"

סליחה סבא, אל תיעלב ואל תכעס
תבין, לא התכוונתי לערבי של ממש
ותסכים איתי, שזאת ממש הפתעה
זקן עם חמור אפור, כאן על הר ההבטחה
יכול להיות רק משה מהתורה
או סתם איזה ערבי מן השורה

הס... דבר בשקט, חדל לנעור
אתה עוד תעיר לי את החמור
לא בגלל 'הערבי', יצא על אחותך קצפי
הרי, ראיתיך בשביל העולה אל ההר, מלכתחילה
אתה כולך גרוטאה מטפס כמו פרה אדומה
בקושי זז, ועוד מעז לקרוא לי, חאג'?!

ללא כל הזמנה התיישבתי לצידו,
כולי אדום, לא מההעפלה, אלה מרוב חימה
ובגלל העצבים, ברח לי כל החשק לחרוזים..
ואני ממשיך לספר לכם רגיל, רק את הפרטים..
התיישבתי לידו בצל, מנסה לווסת ולהסדיר את נשימותיי, לנשום בשקט, שלא ירגיש במאמץ, שלא אעיר לו את החמור, ועיקר בשביל שלא "יצא עלי" שוב הערבי העצבני הזה...
אבל בעצם הרי הוא בכלל לא ערבי, סתם זקן שחושב את עצמו, יושב ובוהה באופק, כולו דרוך כאילו מחכה לאיזה סימן. אך ברור היה לי כבר, שיש בו משהו מאוד מיוחד ומסקרן, בערבי הזקן.
"נעים מאוד אני סמי, מחצור הגלילית"
אמרתי בטון שקט ומפייס והושטתי לו את כף ידי ללחיצה..
הזקן חייך בהתפייסות ולחץ בידו הגרומה את שלי עד שכמעט התפרקה. וזה מה שגרם לי להפנים באופן סופי, שהוא גם לא ערבי וגם לא זקן.
אז מה לעזאזל הוא כן?!
"אני דוד, ברוך בואך בצל חרובי" אמר האיש.
בלעתי והבלעתי את רוקי וגם את הכאבים שבכף ידי ושאלתי..
"על מה אתה מסתכל במין ריכוז כזה משונה?"
"אני מחכה לאיזה סימן, מחכה ומחכה כבר המון זמן.."
"איזה סימן, על מה אתה מדבר, תשמע אתה איש מאוד מסקרן, למה, למי וכמה זמן אתה ככה מחכה ?!
ספר נא לי, ספר!"
"הרפה מכך סמי, ידידי ורעי, האמן לי, לא באמת כדאי לך לדעת את כל זה"
אמר הזקן בטון קצת מתרעם וצלל שוב בשתיקתו אל מרחבי האופק שמולו.
איך קוראים לו?
שאלתי, והצבעתי על החמור האפור, מנסה שוב לפתוח את השיחה, אחרי שתיקה די ארוכה..
האיש הסתכל ימינה ושמאלה לראות במי מדובר עד שקלט למי אני מתכוון ואמר.
"אה זה... זה אין לא שם, הרי זה רק חמור
כן אני יודע שאצלכם לכל חמור יש שם, אצלנו זה לא ככה!"

בבת אחת נחתה עלי ההכרה. עכשיו כבר הייתי לגמרי משוכנע, סמוך ובטוח שהזקן לא מישראל ולא מירדן, ובכלל לא מהכדור הזה. זה פשוט זקן מכוכב אחר!
הוא לא אמר לי את זה כלל, הוא לא ניסה לשכנע אותי ובכלל וניכר עליו שמבחינתו לא הייתה שאלה, אם אני אאמין לו או לא! זה פשוט לא היה אכפת לו.
וזה היה הכי משכנע. גרם לי להבין ויותר מכך פשוט להרגיש, שהוא ממש אמיתי ללא שום בלוף..
נסערתי עד מאוד חיכיתי לבאות.
נזכרתי, איך רק עוד היום במלון הירדני, בשעת ארוחת הבוקר הישראלית הסתכלו עלי כל חברי כמו משוגע וגם הרימו גבה, כשאמרתי ש...
"אני לא יוצא אתכם הבוקר לטיול ג'יפים. אני עולה להר נבו, לצלם את השקיעה"
אפילו ירדנה היפה, בלבלה בעינה ושאלה בפה מלא קציצה:
"זה לא יתכן! תגיד לי, מה אתה דפוק, או מה?!"
"מה דפוק? מה את לא מבינה? באה לי השראה". עניתי לה.
והנה, כרגע אני כאן, לצידו של האיש המופלא...
תחושת נינוחות עילאית, של שליחות רוחנית, אפפה אותי בגדול.
התרגשתי נורא..
"אפשר לקטוף קצת חרובים?"
שאלתי בנימוס רב בשביל להסתיר את התרגשותי.
"וכי מדוע זה תשאלני זאת ?! והלו עץ זה של כולנו הוא !"
ענה האיש בזעף בדיוק כפי שנהוג לענות לנודניקים. קצת התרגזתי אך הרבה יותר מכך פשוט, נעלבתי.
"אבל, אתה זה שקודם בפרוש אמרת "צל חרובי" לא ככה?" אמרתי בהתמרמרות, "אז איך ומה אתה רוצה שאני אבין מזה?!"
האיש, שהרגיש בעלבוני הצורם, התרכך והפך באחת לסב אוהב, רך ומנומס.
"אה סליחה סמי, זה מין סלנג דיבור כזה אצלנו. צורה מנומסת להזמין מישהו לשבת בצל. כן אתה צודק לא יכולת להבין.." חייך אלי בטוב לב, "אבל הנה אומר לך על אותו רעיון"
"בבקשה טול ואכול כאוות נפשך, חרובי, חרובך.." מבין!?

הבנתי, אבל לא היה שום סיכוי שאגיע לגובה של החרובים. האיש שהבחין בזאת, נעמד על רגליו הדקות, ניתר כלפי מעלה, נאחז בידו האחת בענף והגביה ומשך את גופו החתולי אל על, ובידו השנייה קטף אשכול חרובים..
נתן חופן לי וחופן לחמור, שהתברר שרק עשה את עצמו ישן, ושלושתנו לעסנו בשתיקה.

"במה את עובד?" שאלתי
"אני רץ. שליחויות, נו...שליח"
"עם החמור" שאלתי כהלצה.
אך האיש כלל לא הרגיש בהלצה שלי וענה לי ברצינות הכי גמורה.
"כן, זה מה שנתנו. אבל תשמע, סה"כ די מבסוט מימנו. אני לא הכי מתחבר לטכנולוגיה המנועית שלכם. שמן הנפטא שלכם עושה לי לפריחה איומה וריחו גורם לי לסוטול כבד עד מאוד. מלבד זאת כפי שאתה רואה אין לי לאן למהר, אני מחכה ומחכה"
הבטתי בחמור. הוא היה עמוס לעייפה, שני שקי ענק אפורים היו קשורים תלויים משני צידי גופו וכמעט הסתירו אותו כליל.
"תגיד, לא כבד לו לחמור? מה יש בשקים הענקיים האלו?"
"אה, זה לא שוקל כלום. הכול מלא בתבנהות
אני צריך להפקידם בידי בן אדם, בדרכי למטה כשארד מכאן, אחרי הסימן...
וזה יכול לקחת עוד המון זמן"
ואז זה בא לי!
בבת אחת נחתה עלי ההכרה והתבהרה לי כל התמונה... וכשכבר ידעתי בוודאות מי האיש הזה, מאין בא, לאן הוא הולך ואיזה תובנות יקרות יש באמתחת חמורו
לא יכולתי כבר להתאפק, נעמדתי על רגלי העבות וקראתי בקול רועד מהתרגשות...
"אז... אתה, אתה הוא בעצם השליח
הבא למבשר את בואו, של כבוד המשיח
זה שיגיע גם על חמור, כמו שלך רק לבן
וישים אצלנו קץ לכל הבלגן!
מיליונים רבים של אנשים
בכל הגילאים, הצבעים והסוגים
רק לכם, יושבים ומצפים
כבר מאות רבות של שנים..
בו נזדרז, הגיע הזמן
לא צריך לחכות לשום סימן
כי ממתינים לכם כבר מזמן...
אחזתי בידו כבחזקה
מתוך כוונה גדולה
לצאת איתו במרוצה
למדרון בחזרה
ולבשר את הבשורה
בכל מחנה יהודה
אך הוא הגיב רק בלחיצה
כה כואבת וקשה
ובאחת נכנסתי להקשבה...

ושוב, מרוב הכאבים ברח לי כל החשק להמשיך בחרוזים
(וגם בגלל שעכשיו תורו של הזקן לדבר -הערת המחבר-)

"תרגיע סמי, תרגיע... תפסיק להיות ילד קטן
אני יודע על מה אני מדבר ובטח שלא אתה הוא, הסימן
לא אתפתה יותר ולא ארד אתך מכאן
יודע אני כבר, דבר או שניים עליכם בני האדם
אני לא יורד ולא בא!
אני נשאר כאן עד שיבוא הסימן
ועכשיו, הקשב לי היטב סמי בן שושן
שמע לעצתי, לך לביתך ואל תספר לאף אחד שפגשת אותי
לטובתך!"
דוד סיים נחרצות את דברו.
לא היה שום מקום להתווכח איתו ובטח שלא כל עוד ידי, אחוזה הייתה בכף ידו.
עצוב, שבור ומר נפש הייתי.
"אולי לפחות תאפשר לי שאני אמסור בשמך, את השקים שעל גב החמור האפור?"
"אם הינך מואיל מרצונך החופשי שאסנג'ריך, אאפשר בדבר" הסכים דוד להפתעתי.
"ולמי עלי למסור את התובנות שבשקים?"
מיהרתי לשאול, שמה יחזור בו מהחלטתו להפקיר בידי, את שני השקים הגדושים בתובנות היקרות.
"השקים לידי, חאג' יחייא אל חכים, בצד משאל, בכניסה לעיר יריחו.
ואין בהם שום תובנות, מעולם לא אמרתי תובנות
ואתם כבר יודעים את הכל ולא צריכים עוד...
אתה רק שמעת, ככה את מה שרצית לשמוע"

"אז, אז, מה יש בהם, מה אמרת שיש בהם?" גמגמתי בחוסר הבנה.
'תבן-בהמות', שאני חייב למר חכים, מלפני כמה עשרות שנים"
צלעתי, דידיתי, לכיוון החמור, כולי מטושטש מעגמת נפשי. הרמתי את שקי 'תבן הבהמות', שכל כך רציתי, רק קצת קודם 'לדפוק' לו אותם ולמכור לבני האדם, למטה בשוק של 'מחנה יהודה'... ...
פניתי ללכת. עצוב וקפוא כמו מת.כנראה שהייתי כל כך אומלל עד שרחמיו נכמרו עלי. כי לפתע שמעתי את בת הקול האבהית של העולם:
"סמי בן שושן, ילדי, הקשב היטב לדברי!
אל נא יפלו בך פניך
היו שניסו וגם הצליחו, לפניך
זה קרה כבר לא פעם ולא פעמיים
יעידו בי השמיים
והשתכנעתי וירדתי ובאתי איתם
למטה, אל קרב בני האדם

"ומה, איך, מה שם קרה?"
שאלתי, בקול שבור ובענות חלושה. ודוד ענה:
"הסיפור תמיד חוזר על עצמו.
בהתחלה הם מקשיבים לי בשלווה,
מהנהנים בראשם בהבנה,
כמו מתוך קבלה מלאה
שלושה, או ארבעה אנשים אחים בגלימה לבנה
ואולם, בתוך 45 דקות
ועוד בטרם יעלה בידי להראותם דבר מה,
מגיעה תפנית חדה... מאסר בכפייה!
קשירות, חקירות, דקירות במחטי עינויים,
ברקים חשמליים לגוף
וכמויות עצומות של סמים קשים ומשכיחים
והכי נוראיות הן השיחות, חפירות... חפירות...
כל זאת משך תקופה כה ארוכה,
עד שאינני מצליח ליזכור, מי אני ומאין אני בא !
אך אין זאת אשמתך סמי רעי, סור לדרכך.
וזכור למענך, הדבק לשונך לחיכך!"

הדברים שאמר לא עשו אותי פחות עצוב, אך אמרתי בהשלמה
"אני הולך מר דוד, אשמור הכול בסוד אני מבטיח. רק אמור נא לי מה שם משפחתך ?"
"דוד זה שם המשפחה, בן-דוד" ענה.
"אה...ושמך הפרטי מה?" שאלתי בחשש מה לשמוע את התשובה.
"עזוב אותך סמי, די לך לך לדרכך וזכור לנצור לשונך..."

כאן סמי בן שושן, חורז לכם בחרוזים,
סיפור שרציתי לספר כבר לפני שנים
ורציתי להוסיף עוד כמה פרטים למגילה
כמו למשל, את הגוון הלבן ששם, לעיני נגלה
תחת עץ החרובים
כשהגעתי לחמור והרמתי מגבו את השקים האפורים...

אבל עכשיו ברגע זה ממש חייב לסיים, כי ממש בזה הרגע, כל האחים, אותי מחפשים
והם כבר ממש כועסים, צריך לחזור, להיכנס למחלקה, הגיע שעת זריקה!

דווקא די התאפקתי
את לשוני מאוד הדבקתי
גם כשחזרתי
לאיש לא ספרתי
רק אמרתי ש...

אי שם על גב ההר
ממש מקצה
משיח לנו,
יושב ומחכה...

נכתב לפני 14 שנים ו-9 חודשים