ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שבת, 14 במאי, 2011
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
כשהייתי בן שבע עשרה בערך, הורדתי את הכיפה.
למדתי אז בישיבה תיכונית בירושלים, הייתי אמור להתפלל שלוש פעמים ביום, להניח תפילין, להאמין באלוהים, לעשות מצוות, לשמור שבת. כל ה"ערכה". אבל אצלי, כמו אצל אנשים רבים אחרים, חלה התפוררות הדרגתית במימדים הערכיים והדתיים, עד שמצאתי את עצמי לבסוף שומע ווקמן בהיחבא בשבת מתחת לשמיכה, מכרסם "מק דייויד" עם גבינה בנסיעות לאילת, ומכניס את הכיפה לכיס בכל הזדמנות שהיתה לי, עד שהיא קיבלה את הקפל הקבוע המוכר עד מאוד לכל יוצא בשאלה.
עם זאת, החיים שלי היו נוחים מאוד, ולא זכיתי להתנגדות יוצאת דופן מההורים שלי ומהמשפחה. אבא שלי עוד נלחם שנה שנתיים כדי שאחבוש כיפה בכניסה לשכונה, עד שהוא קלט בעצמו שזה קרב אבוד. כולם קיבלו אותי כמו שאני, והסתפקו בזה שאני "בן אדם". גם היום, יוצא שאני מגיע בשבת אל ההורים שלי בירושלים, והם אפילו מלווים אותי לאוטו אח"כ, למרות שהם לא ממש נשארים שם עד שאני עולה אליו ונוסע.
אצל ישראל סגל, המצב היה שונה. בהיותו בן למשפחה מתחרדת (ומשוסעת ודפוקה גם בלי קשר), מהרגע שהוציא את הספר הראשון בו ניסה כנראה להילחם עם מקצת השדים שלו, זכה שתיקרע עליו קריעה ושיתנכרו ויתכחשו לו במשפחתו רק משום שבחר להיות, אפעס, חילוני - או במילים שלהם, משומד, כופר בעיקר, רשע מרושע, ועוד מחמאות. ניכר מהספר (שהוא אוטוביוגרפי לחלוטין, ולא ברור לי מדוע בחר סגל להתייחס אליו כאל ספר בדיוני בחלקו, להתייחס אל עצמו בגוף שלישי ולא לקרוא בשמות לאף אחת מהדמויות הספציפיות ממילא) שחייו של ישראל סגל משופעים היו בלבטים, מלחמות פנימיות וחוסר אמיתי בתחושת משפחה, וכי הקריעה מהעולם החרדי היקר לו כל כך קרעה גם פיסה מנפשו שלא התאחתה אף פעם.
הספר בעיניי חזק מאוד, מעניין, מרגש וכתוב לעילא בעברית נהדרת ומדוייקת מתובלת ביידישקייט ובהומור מושחז וקר. קראתי לא מזמן את ספרו של חנוך דאום "אלוהים לא מרשה" וההבדלים בסגנון ובעוצמה הם אסטרונומיים. צינה אחזה אותי כשקראתי על החיים בישיבה בבני ברק. לדעתי, גם מי שהעולם הדתי והחרדי זר לו לחלוטין יבין את הסיטואציות הבלתי אפשריות שגיבור הספר עומד בהן. סגל מצליח, כמספר סיפורים מיומן, להעביר הן תחושות רגש חמקמקות והן מעשיות שקרו (או שלא) בדיוק ובחדות כמי שכותב שירה, ללא מילה מיותרת. הדרך שבה הוא מתאר את קמצנותו של אביו וגנדרנותה של אמו ובמקביל את שעותיהם הקשות, הזכירה לי רבות גם את "סיפור על אהבה וחושך" המופלא של עמוס עוז.
למרות זאת, סגל הולך סחור סחור סביב אירוע מכונן שטיבו לא ברור עד לסוף הספר, וזה קצת פגם לי בחיבור לעלילה. הסתקרנתי נורא לדעת מה עשה לסגל האח הגדול לו הוא קורא "הצדיק", וכשהגעתי לשם, המשכתי לעלעל קדימה, מתקשה להבין שעל כך כל המהומה.
סגל נפטר לפני כמה שנים. משפחתו החרימה את הלווייה. אני מקווה שבסופו של דבר, הוא מצא מנוחה.
****
49 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
אם הוא לא תפס אותך עד האמצע, אז לקרוא עד הסוף לא היה עוזר, אני חושש.
לכל אחד יש חווייה אחרת מקריאת ספר. זה כמובן מאוד תלוי מתי הספר תופס אותי ובאיזה הלך רוח. כבר היו מקרים שהתלהבתי מאוד מספר מסויים ובקריאה שניה לא הבנתי מה מצאתי בו מלכתחילה.
|
|
|
גילת
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
אם הייתי קוראת את הביקורת שלך לפני שהתחלתי לקרוא את הספר
הייתי כנראה מסיימת אותו עד הסוף.
התחלתי לקרוא את הספר, הגעתי כמעט לחצי והרגשתי שזה לא מתקדם לשום מקום וכתוב לי בצורה כבדה ומסורבלת מדיי (אולי זה היידיש? אולי זה העלילה הלא ברורה? אולי זו סתם רק אני) לא הזדהיתי עם כלום שם, אולי זה מחוסר ההיכרות שלי עם העולם החרדי (אני מבית דתי לאומי). בכל אופן- אתה כותב יפה מאוד. וזה בלי קשר אם אני מסכימה או לא מסכימה לתוכן. עכשיו אני מתחילה את "אלוקים לא מרשה", אבל אותו אני מתכוונת לקרוא עד הסוף ;) |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים)
תודה, דולמוש. הלכתי עם העצלנות הטבעית שלי :-)
|
|
|
חני
(לפני 13 שנים)
כרגיל מרגש
אדם חייב ללכת עם תחושותיו הוא ולהיות נאמן קודם לעצמו ,וזאת עשית למען עצמך,מש לא פשוט
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-6 חודשים)
עוד ביקורת מופלאה שלך.
|
|
|
מיה אליה
(לפני 14 שנים ו-1 חודשים)
ריגשת אותי עד דמעות -
אם ספרות יפה ואדם שנשגב בעיניי כסגל...
תודה לך ,ואמן שאכן עכשיו מצא מנוחה. |
|
|
חגית
(לפני 14 שנים ו-5 חודשים)
אורח יקר
התכוונתי כיוון שאנו בני אדם אנו צאיכים יותר לנסות לא לשפוט אף אחד, צריך ללמד זכות על כל אחד ואחד. כי אין אנו רואים את התמונה השלמה.
|
|
|
אנקה
(לפני 14 שנים ו-5 חודשים)
אלון, אני מפה ללא זזה.
אבל אם אתה מבטיח לכתוב ספר. וכאן אני מתחחייבת קבל עם ופורום אהיה לקוחה מסורה.
ובבקשה אל תשכח איזו הקדשה קטנה:) |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 14 שנים ו-5 חודשים)
אוקיי
חגית: לוקח בערבון מוגבל, גם כאוטוביוגרפיה, ואפילו מנסה שלא לשפוט לחומרא משפחה שמתכחשת לאחד מבניה לאחר ש"בגד" בערכיה, אבל אני חייב להזדהות יותר עם הצד של ישראל מאשר לצד אחיו הקיצוני.
אורחת: מי אמר לך? את לא מכירה אותי :-). אבל מעולם לא הייתי חרדי. אני בא ממשפחה דתית לאומית, למרות שאחי ואחיותיי הפכו חלקם לחרדים ממש - אבל גם הם שפויים ומקבלים אותי בשמחה כמו שאני. התברכתי. |
|
|
(לפני 14 שנים ו-5 חודשים)
אלון:קשה לדמיין אותך כאחד מחוג לקוחותיו של "מאה שעריים."
|
|
|
(לפני 14 שנים ו-5 חודשים)
חגית:יפה כתבת ונכונים דבריך
אבל אנחנו סך הכל בני-אדם למרות ההבדלים של אמונה והשתייכות למגזרים שונים יש את"ואהבת לרעך כמוך"שזה צריך להיות נטוע בלב כל אדם ומושרש בנו מלידה:ללא צבע,מין ,גזע ודת.
|
|
|
חגית
(לפני 14 שנים ו-5 חודשים)
כתבת יפה ומרגש
הערה: צריך להבין כשכותבים ספר גם אם הוא על חיינו, או קוראים, הספר עובר עריכה (וגם קצרה היריעה מלהכיל). לכן צריך לקחת הכל בערבון מוגבל.
בנוסף יש להבין שמסופר על האמת שאותה רואה סגל מהצד שלו, יש האמת הנוספת של צד המשפחה.(לא מצדדת באף צד) לא מעוניינת להיכנס לויכוחים פילוסופיים רק להעיר ככה בקטנה. שלא כל דבר חייב לקחת כמובן מאליו או כאמיתה. :) |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 14 שנים ו-5 חודשים)
אנקה, זה עוד כלום
יש עוד חלקים בחיים שלי שאני מתכוון לחשוף בעתיד
|
|
|
אנקה
(לפני 14 שנים ו-5 חודשים)
לאלון, תפסנו אותך "על חם" סודות מהמקוה, אה?
כהרגלך, ביקורת משעשעת חכמה ומעוררת לקרוא.
הספר נכתב בדם ליבו של סגל. ההתרחקות מהמשפחה ומהסביבה החרדית פגעה בו קשות. הוא לא התאושש כנראה אף פעם מזה. כשקראי את הספר חשתי הרבה אמפטיה לאיש. חוץ מזה שהכתבות שלו בטלויזיה היו מעניינות וההופעה שלו היתה סולידית ורצינית. |
|
|
yaelhar
(לפני 14 שנים ו-5 חודשים)
"הורדת כיפה"
וירטואלית מתרחשת לפעמים גם במשפחות חילוניות מסויימות, בעלות אג'נדה כזו או אחרת, שילדהם דוחים אותה. הטרגדיה במקרים אלה דומה, ההסכמה החברתית - יש עוצמה במשפט "חזר בשאלה" - חסרה.
|
|
|
(לפני 14 שנים ו-5 חודשים)
תענוג היה לי
לקרוא ביקורת כל כך יפיפיה עם חידושים מרעננים לגביך.
התופעה ידועה ומוכרת ואין חדש תחת השמש. הקטע הפנאטי לא עומד להכחד מהעולם. |
49 הקוראים שאהבו את הביקורת
